מעטפת ההורה – הגנה או מכשלה

הטיפול בילדים הינו מהיר ויעיל. הסיבה פשוטה: הילד בהתפתחותו אינו מוגן מאירועי החיים כמו המבוגר, ורוב רובו הוא אותנטי, אמיתי, חי כאן ועכשיו, ובעיקר, פתוח. חלק מההגנות של המבוגר הן פילטרים של שיפוט ובחינת מצבים כדי להיזהר לא לקחת כל דבר כמובן מאליו ולמנוע פגיעה, מה שהופך את המבוגר לפחות פתוח. לילדים אין הרבה פילטרים והם לוקחים הרבה דברים כמות שהם, משמעו, הם הרבה יותר פתוחים להשפעות וכשמדובר בהשפעת האנרגיה של טיפול אייפק, הם סופגים אותה אל עצמם ולכן התוצאות הטיפוליות הרבה יותר מהירות ויעילות, כאמור, אצל ילדים.

כמובן, כשמדברים על מבוגרים, ההגנות שלהם, הפילטרים שלהם, הזהירות שלהם, הם לא רק לרעה. להיפך, אלו עוזרים למבוגר בחייו להצליח בעסקים, ביחסים בקידום עצמו ועוד. אך כשהגנות אלו עוברות גבול מסוים, מתחילים לצוץ אצל המבוגר קשיים תפקודיים בתחומים שונים בחייו, ואם יפנה לטיפול אייפק לדוגמא, המטפל אמור לעזור לו בתחילת הטיפול לנטרל הגנות אלו, פילטרים אלו, כדי לאפשר לאנרגיית הטיפול לזרום פנימה ולעשות את מה שהיא אמורה לעשות מלכתחילה, לעזור למנגנון הריפוי הטבעי של המטופל לרפא.

אם כך, יש יחסים מעניינים בין רמת ההתגוננות של המטופל לרמת האמון שהוא נותן באחרים באופן כללי ובמטפל אייפק בפרט. לכן, חשוב כל כך הקשר האישי המתפתח בין המבוגר לבין המטפל. עם ילדים, קשר זה מתפתח במהירות גבוהה ולפעמים, פגישה טיפולית ראשונה מפתחת רמת אמון גבוהה של הילד במטפל.

וכאן אנחנו נתקלים בבעיות אפשריות; כשילד נמצא בטיפול אייפק והטיפול אינו מספק תוצאות רצויות, יכולות להיות לכך סיבות שונות, אבל אני הייתי רוצה להתמקד כאן בפן עליו התחלתי פוסט זה והוא, פן ההתגוננות של הילד. כשהילד אינו מוגן באופן קיצוני על ידי ביישנות עמוקה, דיכאון קשה, זעם על הסביבה, בעיקרון הוא פתוח לטיפול. אך מה קורה כשההגנה של ההורה על הילד, המעטפת שההורה פורש על הילד, הופכת להיות קשיחה, אטומה, ואינה מאפשרת לאנרגיה הטיפולית לזרום? במקרים כאלו, התוצאות הטיפוליות הופכות להיות דלות, מצומצמות, או לא קיימות.

נתקלתי בהגנת יתר של ההורה בקליניקה שלי כשמדובר היה בטיפולים במצבים מסובכים כמו טיקים קשים ברוב הגוף, כאבי ראש כרוניים לא מוסברים, הפרעות נשימה כמו אסטמה וברונכיטיס, פריחות עור עיקשות ועוד. ברוב המקרים, אני הייתי מטפל נוסף לשורה של מטפלים קודמים איתם הטיפול לא הצליח, וההורה הגיע עם הילד, עם רמה התחלתית של יאוש, עיפות, נטול אמונה שבאמת אפשר לעזור לילד שלו. מתחילת הטיפול, הפידבק המתמיד שנתנו לי ההורים היה, ששום דבר לא משתנה והילד ממשיך לסבול. חשתי במקרים האלו שאני עובד מול קיר קשוח המסרב בצורה לא מודעת לתת לאנרגיה הריפויית לעבור אל הילד.

כשהתחלתי לשים יותר לב לאנרגיה הזו, הסתבר לי שמהלך הטיפול והסדר שלו חייבים להשתנות. נוצר הכרח ראשוני ליצור קשר חם וטיפולי עם ההורה עצמו. ועם כל זאת, לא כל הורה מביע מיד את הרגשות הקשים האלו אלא, הם הולכים ומתבשלים במהלך הפגישות הראשונות. כמטפל, הייתי פותח בשיחה ישירה וגלויה עם ההורה עם תחילת הסימנים לחוסר שביעות הרצון. ההסבר שנתתי להורה היה דו כיווני: מצד אחד, באופן טבעי ההורה רוצה להגן על ילדו ורצון זה עוזר לילד בגדילתו, ומצד שני, הסבל המתמשך של הילד וריבוי ההתנסויות הטיפוליות הקודמות וחסרות התוצאה, הורידו באופן טבעי את האופטימיות של ההורה שאפשר לעזור לילדו ובמקביל העלו את רמת החרדה שלו ואת תחושת חוסר האונים שלו לעזור לילדו. הנקודה החשובה היתה להבהיר להורה שעם כל הייאוש והעייפות שלו, טיפול אייפק הינו טיפול אנרגטי, ואנרגייה לא יכולה לזרום אם יש חסימות בדרכה. לכן, עם כל ההבנה למה ההורה הגיע למקום אליו הגיע, ההכרה ששיתוף פעולה שלו עם המטפל בפתיחת כל המחסומים העומדים בדרך להשגת ריפוי, היא הדרך האחת והיחידה שבאמת תעזור לילדו.

כשההורה מתכוונן בתוך עצמו להצלחת הטיפול של הילד, מתוך הבנת הדינמיקה של טיפול באנרגיה, הוא יהפוך לשותף פעיל בטיפול ויהפוך בעזרת המטפל את אנרגיית הייאוש בתוכו, לאנרגיית ריפוי. אנרגיה זו תתבטא בהעמקת ההתכוונות והנכונות של ההורה להגביר את ריפוי הילד, הלכה למעשה בזמן הטיפול בקליניקה ובזמן הטיפולים הנוספים הנדרשים לביצוע בין הפגישות הטיפוליות. ההורה צריך לפתוח את מערך ההגנה הטבעי שלו המגן על הילד ולאפשר לאנרגיות הטיפול, הפנס, המיני מסג'ר, התיפוף, השיחה וכל הדרכים בהן טיפול אייפק עוזר, לחולל את השינוי הנדרש ממנגנון הריפוי הטבעי של הילד, להוביל לריפוי.

דר. אורי קניג
מפתח שיטת טיפול אייפק

מחשבה אחת על “מעטפת ההורה – הגנה או מכשלה

  1. היי אורי,
    המפגש עם ילדים בטיפול היא אחת החוויות הממלאות והמלמדות שיש. זכיתי לפגוש ועודני פוגש הרבה ילדים בקליניקה. הטוהר והאותנטיות שהם מביאים איתם לחדר הוא אכן גורם משמעותי בקצב ההשפעה של הטיפול.
    מניסיוני, המפגש הראשון הוא קריטי לתהליך בניית האמון של הילד במטפל, ואולי אף הכרחי שיקרה כבר שם.
    לרוב, נוכח אחד ההורים במפגש הראשון והדינמיקה לימדה אותי שקיים צורך לרכוש את האמון של שניהם. הן הילד והן ההורה.
    גוננות היתר של ההורה, כמו גם הייאוש, העייפות והאכזבות שהזכרת, מחייבים התייחסות.
    התחלתי לשקף להורים את התנהלותם האוטומטית שלמעשה פוגעת בטיפול ואינה מאפשרת את הזרימה של אנרגית הריפוי עליה דיברת.
    רובד נוסף היה עניין נוכחות ההורה בקליניקה בזמן הטיפול. ככל שניתן היה (בהתאם לגיל) איפשרתי לילד להיות זה שיחליט בעניין. מרבית הילדים, מעל גיל 4, העדיפו אחרי טיפול או שניים שההורה יחכה בחדר ההמתנה בזמן הטיפול. תמיד דאגתי למצוא זמן לשיחה ההורה. חשוב היה לי להקשיב לרשמיו ולשתף אותו בתהליך.
    ניצלתי את השיחות כדי לפרגן להורה על שיתוף הפעולה וכך בעצם חידדתי לו את החשיבות שיש לכך בתהליך הריפוי.
    עם כל זאת, לא פעם מצאתי את עצמי מול התנגדויות שצפו מצד ההורה. כך מצאתי את עצמי אומר בבדיחות מתקבלת- כי גם אם יעמוד אדם בראש מגדל, ויצעק מתוך אמונה שאין כח משיכה, מוטב לו שלא יקפוץ (-:

סגור לתגובות.