פניקה ודימיון מודרך

אדם בהתקף פניקה חווה קטסטרופה טוטאלית של איום על חייו. האיום בא מתוכו מפני שמחוץ לו אין כל איום ממשי, פיזי, על חייו או שלמותו. במצב של איום ממשי, מיידי, האדם נתקף בפחד גדול בגלל הממשות של האיום (תאונה שעומדת לקרות, מלחמה, התקפת טרור ועוד).
במצב פניקה, המקור לתחושת הפחד הקשה הינו מדומיין. הוא בא מבפנים ויש לשער שהוא מדומיין על בסיס זכרונות קשים מגילים מוקדמים, בהם חלו איומים דומים מדומיינים או אולי, חלו איומים ממשיים על חייו. בשעה שאדם המותקף בחרדה, רואה בדימיונו תסריטים מה יכול לקרות, מה עלול לקרות, ואלו מגדילים בצורה מוגברת את חרדתו, לעומתו, האדם בפניקה, אינו רואה תסריטים, או ליתר דיוק, הוא רואה אותם אך לא בצורה מודעת. במצב פניקה, חל נתק מוחלט בין המוח המודע לבין המוח הלא מודע. כל התרחישים והתסריטים האפשריים מתחוללים במוח הלא מודע ואף במוח התת מודע אך לאדם שעומד לחטוף את התקף הפניקה, אין מושג או רמז לאשר עומד להתרחש.
משמעות הנתק הנ"ל היא שהאדם בפניקה אינו נמצא חווייתית בהווה אלא הוא נמצא לחלוטין בידי הדימיון שלו, דימיון פרוע, ללא גבולות, ללא כל סדר, ללא חוקיות, בתוך תרחיש שאין בו התחלה, אין בו אמצע ואין לו סיום. כשהתקף הפניקה נגמר, זו יותר נכון הפוגה עד להתקף הבא שיגיע בקרוב מאד או בקרוב, או בעוד כמה ימים או בעוד כמה שבועות, ואין כל דרך לנבא מתי זה יקרה, ממש כמו ברעידת אדמה.
גם האדם החרד אינו נמצא חווייתית בהווה וכל כולו נתון בתסריטים עתידיים – תוצאות אפשריות קשות של בדיקות רפואיות, נפילת ערך המניות בבורסא, אפשרות שבן/בת הזוג מנהלים רומן מחוץ לנישואין, אפשרות של פיטורין קרבים ממקום העבודה ועוד ועוד. להיות חרד זה להיות בהכרה בזמן עתיד ללא קשר להווה. אדם שוכב על מגבת ליד בריכת מים כחלחלים תחת שמש חמימה כשלידו כוס משקה קר ומוזיקה נעימה מנגנת ברקע, אך הוא מרגיש פחד ש . . . ש . . . ההווה הנ"ל אינו נוגע בו והוא כל כולו אפוף בדימיונות של "מה אם?" "אולי זה ייגמר רע?" "למה עשיתי ככה?" למה לא הקשבתי לאזהרות?".
האדם החרד אפוף ברצף לא נגמר של מחשבות מעוררות דאגות והחווייה שלו בהווה היא חוסר ביטחון בעצמו ובמצבו.
לחיות לפני התקף פניקה או בין התקפי פניקה, אינו אומר שהאדם מצא חווייתית בהווה. יש לשער שהאדם חי בעולם דימיוני המושלך על אירועים מעשיים בחייו הקשורים למשפחתו, למקום עבודתו, לחוג חבריו, אך הוא אינו מרגיש את ההווה חווייתית, את הניואנסים, את הרגעים הקטנים, והוא אינו שומע את המוזיקה. האדם בין התקפי הפניקה יחוש הרבה פעמים ריקנות, חוסר קשר, חוסר איכפתיות, חוסר מוטיבציה.
אז איך אפשר לטפל במצבים נפשיים קשים אלו? הטיפולים הרווחים בעולם בעיקרם מושתתים על טיפול בשיחה בה המטפל עוזר לחרד לראות את העולם כמקום לא מפחיד ולקבל הכרת מציאות שאין ממה לפחוד. אם כך, יש כאן בעייה; כאמור, החרד לא נמצא בהווה חווייתית, אלא, בעתיד מדומיין. לדבר עם אדם חרד ולהסביר לו, יכול ליצור פספוס. אינטלקטואלית, רוב החרדים יודעים שאין מקום לחרדותיהם במציאות אבל, הם לא יכולים לעצור את החרדות מפני שהן ניזונות ממעינות פנימיים של אירועי עבר המגורים על ידי סיבות בנאליות בהווה, אך אלו בנאליות בעיני העולם, לא בעיני האדם החרד עצמו, והוא בכל מקרה מנותק מסיבות אלו.
אלו מכם המכירים את עולם ההומיאופתיה, שם העיקרון הטיפולי עובד על ידי ריפוי מחלות באמצעות מרכיבי חומר הדומים למחוללי המחלות, אך מרכיבים אלו מדוללים במים מזוקקים לרמה כזו שקשה לזהות את עקבות החומרים מחוללי המחלה בתוך הנוזלים ההומיאופתיים וכך, המחלה מטופלת באמצעות "דומה לדומה מרפא", עד שהמחלה המטופלת נרפאת.
עיקרון דומה יעזור בצורה מופלאה בעבודה עם ההחרדים והסובלים מהתקפי פניקה. כאמור, בעייתם היא מדומיינת, ועולם הדימיון שלהם, הולך ומחמיר את מצבם. כדי לעזור להם להרפא צריך לעזור להם להתחבר אל ההווה. צריך לעזור להם באמצעות מחולל הבעייה שלהם, הדימיון שלהם. חיבור זה יכול להיערך על ידי הפעלה נכונה של דימיון מודרך.
בדימיון מודרך, המטפל, שזיהה באמצעות תהליך האבחנה של טיפול אייפק, מהם המקורות הישנים המופעלים במוח המטופלים כשהם חווים התקפי חרדה ופניקה, יוביל אותם בהדרגה להתחבר אל ההווה. תחילת הקשר אל ההווה הוא מפגש עם החושים והתחושות הגופניות; המטפל מכוון במינון הנכון את דימיון המטופל לתחושות הגוף שלו, לחוויות החושים שלו עד שנוצרת רגיעה ראשונית, עכשווית, בתוך הפגישה הטיפולית. אז, המטפל עובר בהדרגה אל התכנים שצצו וגורו מהעבר ומנטרל אותם אנרגטית בדימיונו של המטופל, בסדר העדיפויות שגוף המטופל מדריך את המטפל.
אתם יכולים לדמיין עצמכם שלווים, נהנים, מחייכים, מסוגלים לשמוע את המוזיקה? אם לא, זה הזמן לדמיין דברים טובים.
בברכה,

דר. אורי קניג
מפתח שיטת טיפול אייפק