גיל ההתבגרות – פרשת דרכים משפחתית-אייפק 2

 מתבגר הסובל מסימפטומים פיזיים

רני (שם בדוי) הגיע אלי עם הוריו, בעקבות הפניית רופא המשפחה אשר לא מצא ממצאים פיזיים לכאביו של רני בחלקי גופו השונים, וגם בדיקות מעבדתיות יסודיות לא מצאו סיבה אורגנית לבעיותיו.
רני סבל מתופעה פסיכולוגית המוכנה "מחלה פסיכוסומטית": פסיכה-נפש, וסומה-גוף. הכוונה היא שאדם הסובל מסימפטומים פיזיים ללא ממצא רפואי היכול להסביר כאבים אלו. תופעה זו נוצרת כאשר אדם נקלע למצוקה נפשית, אך אינו מסוגל לזהות את הקונפליקט בו הוא שרוי, ואינו מסוגל להסבירו לעצמו או לאחרים. כאשר המתח הנפשי עקב הקונפליקט אינו נפתר הכאב הלא מודע מובע בצורת כאב ו/או בעייה גופנית.
לפגישה הראשונה הזמנתי את ההורים. אמו הפגינה דאגה רבה למצבו וכבר בתחילת הפגישה פרשה את תולדות התלונות הגופניות של רני, ואת האכזבות הרבות מחוסר יכולת הרופאים לעזור. האב טען שהתלונות של רני הן מעין ניסיונות לא מוצלחים לקבל תשומת לב. שני ההורים חשו שהילד במצוקה אך לא ידעו כיצד לעזור לו.
רני הגיע אלי כשהיה בן 13, קטן וכחוש עם משקפיים גדולות שכיסו את פניו. הוא נראה עצוב וחסר ביטחון אך טען שהוא פופלארי ומצליח, ובעיותיו הן רק גופניות. לאחר תקופת הכרות הדדית, רני החל לחשוף, טיפין טיפין את מצוקת הבדידות בה היה שרוי. בית הספר היה מקום שנוא עבורו כי ילדים לעגו לו ולפעמים התעללו בו. כדי להרגיש שייך, לא פעם היה משתף פעולה עם חבורת הילדים ולועג לעצמו בפניהם.
זה היה השלב בו למעשה החל לאבד מגע עם רגשותיו, ולמעשה נטש את עצמו כדי לזכות באיזושהי תשומת לב; כל האנרגיה הנפשית שלו הופנתה להתגוננות מפני ההתקפה הבאה, היה מאבד ריכוז בשיעורים וגם המורים החלו לגעור בו. עם עומס רגשי כל-כך קשה, ללא אפשרות נראית לעין לפרוק את הכאב שהצטבר בו, רני החל לפתח בעיות גופניות שונות, ולפתע, החל לקבל תשומת לב בכמויות שלא הורגל אליהן; מותר היה לא ללכת לבית הספר, אמא דאגה, שאלו אותו איפה כואב ומתי זה התחיל, פגש רופאים שונים, הדודות והדודים צלצלו לדרוש בשלומו. כדי לא לוותר על האוצר החדש, המשיך וייצר עוד ועוד סימפטומים, חלה במחלות מסתוריות התלונן על כאבים מתחלפים, וככל שההיסטריה סביבו גברה, כך גם התגברו הסימפטומים. הכאבים היו אמיתיים בעיניו; הוא ממש הרגיש אותם, ולא היה מודע לכך שהסימפטומים הם תוצאה של לחץ פסיכולוגי.
במהלך הטיפול, החל רני להבין ולהרגיש את המצוקה בה היה שרוי, והחל ללמוד להכיר את רגשותיו השונים במצבים שונים בתוך תהליך טיפול אייפק אינטנסיבי, ובתוך מספר חודשים הלך ופחת מספר הסימפטומים הגופניים מהם סבל, ובד בבד, הלכה ופחתה תכיפותם ועוצמתם. ההבנה שרכש בטיפול על הדרך העקיפה בה הוא מנסה להתמודד עם בעיותיו (ייצור סימפטומים פיזיים), הובילה אותו להתמודדות יותר ישירה עם ילדים אחרים; הוא העז יותר להביע את עצמו, וויתר פחות על המגיע לו, והחל מתרחק ממצבים בהם חבורת הילדים ניסתה להשתעשע על חשבונו.

דילמות בהן עוסקים מתבגרים

המתבגר עוסק במספר דילמות מרכזיות, שעצם הניסיונות החוזרים ונשנים למצוא להן תשובות עוזרים לו לגבש את זהותו האישית. הדילמות מתמקדות במתבגר עצמו, ביחסיו עם הסביבה בה הוא חי ובשאלות פילוסופיות על מהות החיים.
כאשר המתבגר מתחבט עם עצמו, הרי זה תוך ניסיון להגדיר מהן יכולותיו האמיתיות, מהם כישוריו, מה הוא רוצה לעשות עם חייו, האם יקים משפחה ואם כן, איזה אופי תהיה לה, האם יצליח, האם אי פעם ירגיש טוב ולא מבולבל וכו'.
בגיל העשרה חבורת המתבגרים הופכת להיות חשובה ביותר בעיני המתבגר; ההורים והמשפחה הופכים להיות רחוקים, וכאילו מאבדים מחשיבותם. בהרבה מקרים, הורים פונים אלי לקבלת עזרה לילדם שבבת אחת השתנה והתרחק והתנכר למשפחתו, ולמעשה הסתבר מהר מאד שהמתבגר כלל לא היה זקוק לעזרה, אלא להפך, הוריו היו זקוקים להדרכה ולאינפורמציה שעזרו להם להבין שהילד שלהם בסדר גמור ומתנהג בצורה מקובלת גם אם המעבר קשה עליהם. זהו שלב בו הרבה מתבגרים נחשפים לכתות שונות, וכשהחיים בתוך המסגרת המשפחתית אינם מציעים למתבגר עזרה והכלה של בליל רגשותיו, הכת תהיה פתרון מושלם בשבילו; לכן, ככל שהמשפחה תתנגד ותילחם על בחירתו של המתבגר, כך הוא יהיה יותר נחוש בדעתו לדבוק בכת על חשבון בילוי זמנו עם משפחתו.
מבחינה פנימית המתבגר עובר דילמה קשה; האם העדפת חברים משמעה זניחת המשפחה? "האם זה לא בסדר לרצות להתרחק מהורי?" ועוד שאלות בנושאים אלו. המתבגר המתרחק, למעשה רוצה לחוש שהוא עצמאי ומבוגר, וזה בטוח לעשות זאת במסגרת המשפחתית שאף פעם לא תנטוש אותו. אך כשהוא מתרחק, הוא מתחיל להרגיש אשמה על כך שהוא פוגע בקרובים לו מצד אחד, ופחד מצד שני שמא הוא ייעזב על ידי משפחתו כתוצאה מהתנהגותו. אלו רגשות חזקים מדי, והמתבגר חווה אותם בנוסף לכל הרגשות העזים שהוא עובר, וכתוצאה מכך הוא נופל למצב של חוסר התמודדות, דחיית הקץ, והיצמדות לחבורת מתבגרים שחשים כמוהו ומזדהים עם מצבו.
המתבגר חי בארץ מסויימת העסוקה בנושאים לאומיים; למשל מתבגר ישראלי יודע על המצב הבטחוני ויודע שחלק משמעותי מחייו יעבור דרך חווית הצבא. עולות גם שאלות של מורל אישי; האם מותר להעלים הכנסות? האם זה בסדר להשתמט משירות צבאי? מתי מותר להפגין נגד, באיזה נושא ובאיזו מידה, והאם זה בסדר. מתבגרים מתחבטים בשאלות מוסר בסיסיות כמו: "האם מותר לגנוב מאחרים?" "האם מותר לפגוע פיזית באחרים?" "מהו שקר?" "מתי מותר לשקר (שקר לבן)?" כמובן שדילמות ו/או השאלות אלו הן שיקוף לרמת המוסר של הוריו, הדרך בה הם התמודדו עם שאלות אלו, התבטאו לגבי שאלות אלו ונתנו דוגמא בנושאים אלו מזמן לידתו ועד לעצם הימים בהם דילמות אלו החלו להתפתח בנפש המתבגר.
שאלות פילוסופיות מטרידות הרבה מתבגרים. "האם יש אלוהים?" "האם יש חיים לאחר המוות?" אם מתים, למה להתאמץ להצליח בחיים ולעבוד קשה; עדיף לעשות חיים?" זהו גיל שבו התמימות והסקרנות הם בשיאם ולכן, במובן מסויים, המתבגר הוא מאד אמיתי עם עצמו וסביבתו בשאלו את השאלות האלו. מכיוון שהשאלות מאד מפחידות, ובמיוחד, כשברור שהן נשארות ללא מענה חד משמעי, פחדים אלו מצטרפים לסך הרגשות המבולבלים של המתבגר וגורמים לו לפתח הגנות חיצוניות הבאות לטשטש את עוצמת השאלות והדילמות. הגנות אלו יכולות להתבטא בלבוש לא שגרתי, טיפוח הופעה "מיוחדת", צביעת שערות צועקת, עגילים לא שגרתיים, כתובות קעקע, והזדהות עם דברים שטחיים אותם הוא מעלה לרמת ערך עליון וכך מרגיע עצמו זמנית, ואינו זקוק להתמודד עם הנושאים הפילוסופיים המעוררים רגשות לא פתורים.

המשך קריאה חלק 3