גיל ההתבגרות – פרשת דרכים משפחתית-אייפק 3

בעיות גיל ההתבגרות כפי שמתבגרים רואים אותן

מכיוון שבהרבה מתבגרים יש צדדים אותנטיים אותם הם נוטים להסתיר מחמת הבלבול ברגשותיהם, קשה להגיע אל האמת שבהם. בחדרי חדרים, כאשר הם מרגישים בטוח ולא חוששים להיפגע, מצטיירת תמונה עצובה על המתבגרים של היום. במחקר שנערך לאחרונה בלוס אנג'לס, נתבקשו מתבגרים לדרג את הבעיות המרכזיות מהן סובלים מתבגרים באופן כללי. יותר משמונים אחוז מהנשאלים השיבו שהבעייה הקשה ביותר ממנה סובלים מתבגרים היא "דימוי עצמי נמוך". במקום השני הוצבה בעיית הסמים, כשכוונתם היא שקשה להגיד לא לסמים ולאלכוהול כשכולם סביבך עושים זאת. במקום השלישי דורגה הבדידות – הרגשה טוטאלית ש"אני שונה מכולם"; במקום הרביעי הציבו ווכחנות עם ההורים, כלומר הרגשה של להיות לא מובנים על ידי ההורים. במקום החמישי הוצבו יחסי מין ואינטימיות.
בפרקטיקה הפרטית שלי, לאחר שעבדתי עם כמה מאות מתבגרים אותם היכרתי בצורה עמוקה, אני יכול לאשר ממצאים אלו, ובמיוחד לגבי נושא הדימוי העצמי הנמוך.
קשיי הורי המתבגרים ודרכי התמודדות
הקושי המרכזי העובר על הורי המתבגר הוא הפרידה מן הילד והצורך לקבל את העובדה שהמתבגר השתנה, משתנה, ממשיך להשתנות ובהדרגה מתחיל להיפרד מן התא המשפחתי. ילד משמש להוריו בבואה של עצמם; הילד הוא הדבר היקר ביותר להורים ולא פעם שמעתי הורים מתבטאים שהם היו מוכנים לתת הכל למען הילד ואפילו את חיייהם אם נחוץ. הדאגה המתמדת לבריאותו ואושרו של הילד תלווה כמעט כל הורה לאורך כל ימי חייו. הורים רבים מתקשים לקבל את השתנות הילד כמובן מאליו, ומאחר ושינוי גורם לאנשים להרגיש יותר דואגים ופחות רגועים, על אחת כמה וכמה ששינוי בילדים שלהם יכול להחריד אותם שמא יקרה להם משהו רע. אמנם זה תפקידו וזוהי אחריותו של ההורה לגדל את ילדו מבלי לסכנו ולדאוג להגן על הילד מפני האימפולסים של עצמו, אך על ההורה לזכור שלטבע יש הקצב שלו, ומשהו במתבגר מתחיל להרגיש בשל להיות יותר בזכות עצמו ולפתח את עצמאותו. ככל שההורים נחרדים יותר ממשמעות השינוי הזה, כך הם ייטו להגביר את הפיקוח על המתבגר ובכך לשדר לו שהם אינם סומכים עליו שיוכל לדאוג לעצמו.
מתבגרים שונים מגיבים בצורה שונה ללחץ זה; התגובות היותר רווחות הן מרידה – המתבגר מתרחק, מסתגר מהוריו, אינו משתף יותר במה שעובר עליו ומפגין קוצר-רוח ועצבנות בתגובה לפניות הוריו. הרבה הורים מוצאים עצמם פגועים ולפעמים נבגדים על ידי ילדיהם. בתגובה הם או מגבירים את הלחץ על הילד, ואז הבית הופך לשדה קרב שקשה לשאתו, או שהם מסתירים את הפגיעה שלהם, ומנסים לרצות את הילד כדי שלא יכעס. במקרה כזה, הילד לא יריב איתם הרבה אך יבוז להם בתוכו. הדרך האחרת בה מתבגרים מגיבים ללחץ הוריהם היא על ידי נסיגה, כניעה ללחץ, וסיגול הופעה חיצונית של ילד טוב וצייתן. לאורך זמן, עלולה הגנה זו להפוך להיות עמוד השדרה הרגשי של המתבגר, וילד זה, ייטה לאבד את אישיותו ועלול להיות מבוגר חסר ביטחון המשליך כל יהבו על אחרים ומנותק מרגשותיו.
ההורים יכולים לעזור למתבגר במצוקותיו מייד כאשר הם מבינים את העולם הסבוך בו נתקל מתבגר. אם בשנים מן הלידה ועד לתחילת גיל ההתבגרות, נדרשו ההורים להציב גבולות ברורים ומוצקים לילד ובתוך הגבולות ידעו לתת לילד חופש פעולה עד לרמה מסויימת, הרי שהיחס בין מתן הגבולות ומתן חופש הפעולה למתבגרים משתנה לגמרי. בגיל ההתבגרות, הגבולות חייבים להיהפך להרבה יותר גמישים, והמתבגר חייב להיות שותף בתהליך קביעת הגבולות ואופן יישומו.
גיל ההתבגרות משמש איתות ראשון להורים על הפרידה המתקרבת מן הילד. התרחקות הילד מן המסגרת המשפחתית מעוררת לא פעם ריקנות בקשר הבין-זוגי, מכיוון שרב האנרגיה מופנית בהרבה משפחות לגידול המשפחה. אנרגיה שמושקעת באהבה של תחילת קשר הנישואין, במקרים רבים, מושקעת בהמשך הדרך במשפחה, כאשר נולדים הילדים וגדלים, וזה עלול להוביל לשחיקת הקשר הזוגי. לכן, גיל ההתבגרות, בו המתבגר פותח בתהליך היפרדות מואץ ממשפחתו, הוא זמן טוב להורים להתחיל להשקיע מחדש בבניית הקשר ביניהם.

דרכי טיפול במתבגרים

מתוך ההסתכלות האינטנסיבית הזו לתוך גיל העשרה, עושה רושם כאילו המתבגר זקוק באופן דחוף לעזרה נפשית בלעדיה יתקשה לעבור את תהפוכות הגיל בשלום. אך במציאות, ההיפך הוא הנכון; רוב המתבגרים, למרות כל הסבל בו הם שרויים, אינם "מתנדבים" לבוא לטיפול פסיכולוגי או ייעוץ. הם משתדלים לשמור על תדמית של עצמאיים ומסרבים להודות שהם סובלים וזקוקים לעזרה. דווקא השנים הללו של התחבטות פנימית וחיצונית, עם כל הסבל הכרוך בכך, עוזרות למתבגר להגדיר את עצמו ולגבש עצמו בדרך הנכונה והטובה לו ביותר. המתבגר יזדקק יותר לטיפול כאשר התבגרותו משנה בצורה קיצונית את צומת הדרכים המשפחתית, ותקלות כגון אלו שתיארתי קודם לכן, משתלטות על האוירה המשפחתית. הטיפול האידיאלי יהיה טיפול משפחתי ולאו דווקא טיפול אישי בו המסר שעובר למתבגר הוא "התקלקלת, ואנו שולחים אותך לתיקון". פניית המשפחה לטיפול משפחתי שמטרתו היא השגת הרמוניה בתוך המשפחה תוך התחשבות ברצונות ובצרכים של כל חברי המשפחה ולא רק מתוך התמקדות בצרכיו המשתנים של המתבגר, תוביל לטיפול מוצלח. האמת ניתנת להיאמר שפניות משפחות לטיפול משפחתי במצבים אלו היא יותר נדירה, ומשפחות מעדיפות יותר לשלוח את המתבגר "לפתור" את בעיותיו מאשר להסתכל לעומק על הדינמיקה המשפחתית. במקרים כאלו, כאשר התולדה של הקונפליקט המשפחתי מביאה לחוויות בדידות וחוסר הסתגלות במשפחה, ומשם גם בבית הספר ועם החברים, חיי המתבגר הופכים להיות קשים מנשוא, ואז הוא יהיה יותר פתוח לפנות לקבלת עזרה.
הנטייה לשאול שאלות רבות, לחשוב "פילוסופית", ובתוך הבלבול, להיות פתוח לכל כך הרבה אפשרויות, הופכות את המתבגר למטופל אייפק אידיאלי. ואכן, מתבגרים מתחברים במהירות לסוג זה של טיפול. אם טיפול פסיכולוגי רגיל יכול להרתיע מתבגר טיפוסי, רתיעה המתבטאת ב "אני לא מטורף, הכל בסדר אצלי, ואני לא צריך טיפול", טיפול אייפק ייתפס בעיני המתבגר הממוצע כ "אחלה, סבבה" והוא יימשך בעוצמה אל האפשרות לקבלת תשובות מרמות שונות לשאלותיו הרבות.
טיפול אייפק במתבגרים הינו כאמור חווייה מצויינת למתבגר ,ואם המטפל מרגיש מספיק חופשי עם עצמו להיפתח אל המתבגר ו"לזרום" איתו, הטיפול יכול לקחת את המתבגר למקומות נפלאים בהם הוא יוכל להעצים את תהליכי ההגדרה העצמית בהם הוא נתון, ויוכל לרכוש כוחות ומיומנויות ליצור בעצמו קשר חדש עם משפחתו, קשר שיוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו האישיות תוך פתרון בעיות משפחתיות, גם אם המשפחה בחרה שלא לעבור טיפול משפחתי, וביחד להעצים את פרשת הדרכים המשפחתית.