חופשות, הפסקות, סיומים – חלק 2

חלק 2

הפסקות:
בואו נבחן את סוגי ההפסקות:

הפסקת קפה/תה/סיגריה בעבודה
נראה כביכול פשוט. אם דיברתי קודם לכן על בדידות, הפסקות קצרות אלו במקום העבודה, בסמינרים כשיוצאים להפסקה ועוד,הן גורם לפעמים מכריע ליצירת רגשות אלו. הרבה אנשים נכנסים למצב של חרדה עם מי הם ישתו קפה, האם יזמינו אותם להצטרף או אם הם "שוב" ימצאו עצמם בצד, מסתכלים איך כולם הסתדרו מבחינה חברתית עם אחרים והם לבד בצד. מטופלים כאלו יספרו לכם, כשהם בתוך הגנת ההכחשה, כמה הפסקות קפה הן בזבוז של זמן כשאפשר להמשיך ברצף את מה שעושים ובכך להספיק יותר. כשמטופלים כאלו יהיו יותר במגע עם רגשותיהם, הם יוכלו להודות כמה זה מפחיד לצאת להפסקה וכמה זה כואב להישאר לבד. גם המכחיש וגם הפתוח יגיעו אליכם לבקשת עזרה. עם המכחיש העבודה תהיה כמובן יותר קשה וארוכה. הפתוח, יוכל להתחבר לסיבות הרגשיות לכאביו, יותר מהר.

הפסקת העבודה בסוף היום/בסוף השבוע
כאן אני נוגע בנושא באמת כואב. תחשבו לעצמכם כמה אנשים בעולם אוהבים באמת את מקום עבודתם; כמה אנשים נהנים מהקריירה שלהם, מרגישים "חיים" כשהם מעורבים בעבודתם. הרבה אנשים מרגישים רע, חוסר אהבה, הכרח קיומי בקשר לעבודתם, ואתם, מטפלי IPEC , כאשר אתם פוגשים אותם בחדרי טיפוליכם, אתם יכולים למצוא איך אנשים אלו מרגישים בסוף היום/בסוף השבוע, ולעזור להם בצורה יותר מעמיקה לחבר את התחושות האלו לכאביהם הפיזיים והרגשיים.

לפני הרבה שנים, שכרתי משרד בבניין משרדים גדול בו היתה ממוקמת חברה גדולה בת מאות עובדים. כל תחילת וסיום יום העבודה המעליות התמלאו בעובדים אלו, מגיעים לעבודה וחוזרים הביתה. בימי שני, יום העבודה הראשון בשבוע האמריקני, הייתי שומע בגירסאות שונות את המשפט הבא: "איזה ייאוש, היום יום שני"; ולחילופין, בסוף יום שישי הייתי שומע את המשפט הבא: "תודה לאל, יום שישי הגיע". והמבין יבין.

חשבתי שאולי שני תיאורי המקרים הבאים יתנו יותר נופך לנושא.
מטופלת הגיעה לטיפול עם נזלת כרונית ודליפה אינסופית מהאף. מהתחקור הראשוני הסתבר שהדליפות קורות רק בסופי שבוע ובכל השבוע האף יבש. כשזה הסתבר לי ביררתי האם היא רואה איזה הקשר בין הסימפטום לסופי השבוע והתשובה היתה שלילית. כשתישאלתי, הסתבר שבסופי שבוע היא מבקרת את אימה המבוגרת אשר אינה מפסיקה להתלונן כמה קשה לה וכמה לאף אחד לא איכפת. היא שונאת את הביקורים האלו אך מכיוון שהיא מרגישה אחריות ונאמנות לאימה, יש לה מחוייבות פנימית לעשות זאת למרות תיעובה. היא לא יכולה היתה לראות עצמה לא מבקרת את אימה בסופי שבוע וחששה מרגש אשמה שיציף אותה אם תעיז לא להופיע. כשביררנו יותר לעומק, הודתה שכל פעם שאימה מתלוננת היא מרגישה אשמה בכל מקרה.
אחרי שבוע עבודה מאומץ בו היא עבדה עם הרבה אנשים (והרגישה סיפוק מיקצועי גבוה), הגיע סופשבוע, ואז היא נסעה לעזור לאימה ומה שחוותה היה בעיקר חוסר הערכה, חוסר תודה למאמציה, אך לא היה ביכולתה העוז לנוח ולא לבקר את אימה בשעה שהאחרונה סובלת כל כך קשה. הגוף שלה עשה בשבילה את מה שהיא לא היתה מסוגלת להביע במילים. כשרגשות אלו התנקו, הדליפה מהאף הפסיקה, כמו גם התכיפות של ביקורי סוף השבוע.

במקרה אחר, מטופל אובססיבי, פרפקציוניסט, אשר לא היה מסוגל להפסיק לעבוד.
הוא ניהל עשרות אנשים בבית חרושת גדול, אך לא היה מרוצה מרמת התפקוד של אף אחד, כך שבמקום להאציל סמכויות, הוא מצא עצמו עושה את העבודה של כולם.
ההידרדרות שלו הביאה אותו לעבוד 14 שעות ביום, 6-7 ימים בשבוע, וההישגים שלו הלכו והתמעטו.
כשהגיע אלי, הוא בא בתשישות כרונית שאינו מצליח להבין את פשרה. מדובר באדם סופר אינטלגנטי, אך הוא לא היה מסוגל לראות את הקשר בין התשישות לעומס העבודה והאחריות על כתפיו; הוא פשוט לא ידע לקחת הפסקות.
במקביל לטיפול IPEC הרגיל, בניתי איתו תוכנית בה הוא התחייב להתקשר אלי כל שלוש שעות במשך חודשים ולהשאיר לי הודעה על המשיבון בה הוא מפרט את טיב ההפסקות שלקח בשלוש השעות האחרונות לפני שטלפן. בחקירה יותר עמוקה ירדנו לשורש בעייתו שהוא חוסר יכולתו לסמוך על אחרים. זה הוביל לדינמיקה משפחתית בילדותו של אב בוגדני ואם דיכאונית. ניקוי של הרבה טראומות עבר, אמונות של לסמוך על אחרים בהווה, ושמירת המסגרת של הפסקה כפויה כל 3 שעות להתקשר אלי, עשו את שלהן, ואחד מסימני ההשתפרות הראשונים שלו היו לקיחת הפסקות, מנוחות, בעבודתו ובביתו.

הפסקת עבודה זמנית עקב מחלה/אסון/לידה
כאן אנחנו דנים בהפסקות ארוכות יותר, משמעותיות יותר, היכולות לשנות בהרבה מקרים את מסלול חיינו לכיוון אחר, ללא חזרה אל מה שהיה פעם. בעקבות הפסקות אלו, ישנם אנשים שילמדו להתגמש ולקבל את ההכרח שבשינוי, וללמוד לאהוב את המצב המתהווה החדש, ליצור קשרים חדשים להסיר הגנות ישנות ולהסתגל למציאות החדשה.זה נפלא. אך מטפלי IPEC היקרים, נא לא להתלהב; נדיר שתפגשו אנשים אלו בחדרי טיפוליכם ומהסיבה הברורה – הם מזהים את ההפסקות בפעימותיהם ומסוגלים לעשות בכוחות עצמם את המעבר.
אלו שיבקשו את עזרתכם יהיו אלו שאינם יכולים להפסיק להתאבל (מעל לשנתיים בהכללה אחרי אובדן אדם קרוב), לאלו שאינם יכולים לקבל את העובדה שחלו בצורה שאינה תואמת את הדימוי הבריאותי שלהם, את אלו שאינם יכולים להתחבר ולבטא במלואם את הרגשות הקשורים בהפסקות ארוכת טווח אלו.
דוגמא טיפולית שעולה לי היא בהקשר לאישה שאהבה את מקום עבודתה ומצאה סיפוק גדול בחיים בכלל. חייה הרומנטיים עם בעלה היו אידיאליים וקשריה החברתיים היו עשירים ומספקים.
הגיע זמנה ללדת והיא יצאה לחופשת לידה. הקשר עם הילד שלה היה הדבר הכי נפלא שקרה לה בחייה. היא חזרה לעבודתה שלושה חודשים לאחר הלידה. כשלושה חודשים לאחר שחזרה לעבודה, החלה לחוש כאבי בטן תחתונה חזקים והרופא שחשש לגידולים בשחלותיה, שמח לבשר לה שאין ממצאים וכדאי שתראה פסיכולוג. היא הופנתה אלי, ואכן אימתתי שהמקור לכאביה היה פסיכולוגי.
ככל שהעמקתי בתישאול התברר שהאנשים במקום עבודתה, אותם אלו שעבדה איתם מספר שנים, השתנו לרעה, וגורמים לה לא להינות יותר מעבודתה. הסתבר שהיא מאד מאוכזבת מרוב החברים הקרובים שלהם ובצירוף מקרים נדיר הסתבר שבעלה אשר היה חם ואוהב, הפך להיות נודניק ולפעמים הוא פשוט נמאס עליה. כמובן שנשארה לה קרן אור אחת בעולם למזלה, וזה היה התינוק. היא פשוט לא יכלה לקחת את השינוי ולפעום בקצב חדש, ולצרף את התינוק החדש לחייה. מה שהיא עשתה היא התייאשה מראש לשנות את העולם לכיוון החדש שלה, והתמכרה רק לתינוק מבלי להבחין איך היא מאבדת את שאר עולמה. השחלות שלה צעקו לה "עיצרי".

בעבודה איתה נזקקתי להרבה פילוסופיה כדי לעזור לה לראות שהפסקת הלידה שלקחה היתה הרבה יותר משמעותית מהפסקת קפה או הפסקת סופשבוע. כשהחלה לראות כמה תרמה ההפסקה המשמעותית הזו לשינוי רגשותיה ותפיסותיה לגבי החיים, פסקו כאבי הבטן והעולם החל לקבל בעיניה יותר צבעים , מעבר לשחור/לבן שחוותה כשפנתה לטיפול.

יציאה לגמלאות
יציאה לגמלאות היא תחנה קריטית בחיים. הרבה אנשים חווים את השלב של סיום העבודה כסיום החיים. הם שואלים עצמם שאלות כמו "מה עוד נותר לי לעשות בחיים?" "מי צריך אותי יותר כאשר אני כבר לא מייצר?" המצביעות על ירידה חזקה בדימוי העצמי, עקב ראיית עצמם כשווים רק כשהם מייצרים.
אנשים שבעיקר יסבלו בשלב זה יהיו אלו שהדימוי העצמי שלהם כל חייהם נשען על סממנים יותר חיצוניים כמו תפקיד, דרגה, הישגים שאפשר למדוד אותם, רכוש, כסף ועוד.כאשר אדם יוצר ערך פנימי הנשען על מדדים חיצוניים, הוא נמצא בנקודת פגיעות גבוהה.
אפשר להבין ששלב זה טומן בחובו ירידה טבעית בדימוי העצמי, אך אנשים שהיו כל ימי חייהם יותר מקושרים לרגשותיהם והיו מסוגלים בזמנים אמיתיים להביע עצמם, ובמיוחד כלפי האנשים הקרובים להם, יעברו גם את שלב היציאה לגימלאות בסדר ויתמודדו בצורה מלאה ויעילה עם כל הדרישות ששלב זה יוצר.
אלו שיופיעו לבקש עזרה מאיתנו, השורה התחתונה בטיפול בהם תהיה השבר בדימוי העצמי וחוסר יכולת פנימית להתמודד עם השינוי. לא בהכרח שזה מה שהם יסבירו לכם, מטפלי IPEC , וסביר להניח שההסברים יהיו חיצוניים יותר, יאשימו את מזג האוויר, ווירוסים שהתפשטו לאחרונה, אוכל מקולקל ועוד.
העבודה עם מטופלים אלו חייבת להיות עדינה, מעורבת בהרבה יכולת של הקשבה אקטיבית של המטפל, הרבה חקירה לגבי מה המשמעות של יציאה לגימלאות בעיני המטופל, ויותר פרספקטיבה פילוסופית על החיים (להיזהר לא להטיף ולהסביר יותר מידי), וחיזוק היכולת לחיות בכאן ועכשיו.

בתאור המקרה הבא, מדובר באישה העובדת כמנהלת בכירה במערכת ביורוקרטית אשר היקף אחריותה כולל עשרות אלפי מועסקים. היא עובדת שם מעל לשלושים שנה, ובזכות כישוריה האינטלקטואליים והאנושיים התקדמה במשך השנים לעמדתה הבכירה.
כשבאה לטיפול, התלונה המרכזית היתה דיכאון קשה ללא כל מושג למה. הסתבר שעבודתה היתה הציר המרכזי של חייה. הנאמנות שלה למקום העבודה היתה שם דבר, והיכולת שלה ליצור ולשנות ניכרה בשטח. המגרעת היחידה שלה היתה חוסר הבנה פוליטית משווע.
בכל אירגון יש תהליכים פוליטיים ברורים; פוליטיקה אינה בהכרח מילה רעה.
היכן שמתקבצים אנשים, נוצרים תהליכים חברתיים של תחרות והשגת הכרה, ואנשים שונים תופסים תפקידים שונים בצורות שונות. נוצרים מתחים, נוצרים קונפליקטים, ואלו עם יכולות תקשורת יותר מגוונות, מרגישים ורואים עצמם ואחרים בצורה ריאלית יותר ולכן מסוגלים להשיג יותר ולהתקדם בסולם הפוליטי של הארגון.
המטופלת המדוברת התקדמה בזכות תכונותיה האנושיות. יותר נכון, היא קודמה.
בשלבים מוקדמים יותר, היא היוותה ברכה לכל מחלקה אליה הגיעה, אך כשהגיעה לדרגה בה אחרים החלו להיות מאויימים בעטו בה למעלה.
היא נתקעה במשך כשנתיים בתפקיד בכיר ביותר עם משכורת ומעמד בהתאם, אך נוטרלה מלהיות אפקטיבית, ופעם ראשונה בחייה הרגישה כמו אוכלת חינם. כל מה שניסתה להזיז טורפד על ידי מנהל זה, מחלקה זו, וזה היה השלב בו פנתה לטיפול.
היא מצאה עצמה כחמש שנים לפני יציאה לגימלאות, אינה תורמת למערכת מאומה, חייה התרוקנו מתוכן. מאז גירושיה, 15 שנים קודם לכן, עבודתה היתה הכל, כך שהיא לא עבדה על יצירת קשר אהבה חדש בחייה.
עיקר העבודה הטיפולית כלל שיחות על ערך החיים, על פוליטיקה, על ארגונים, על אהבה, על בדידות, ועוד הרבה תחומים. בשלב מסויים התחלתי להכניס את טיפול IPEC כשהרגשתי שהיא מוכנה. ההתקדמות שלה איטית אך יציבה. אם בשנתיים הראשונות היא בכתה כל הפגישה הטיפולית (ללא שום הבנה למה ועל מה), הרי היום (חמש שנים אחרי), היא בוכה פעם בחודש, ויודעת בדיוק למה.
אני מספר לכם על מקרה זה כדי לתת לכם יותר חוויה של מה שמצפה לכם כשתפגשו גימלאים, לפני יציאה לגימלאות או אחרי. רובם, אני מאמין, יגיעו עם תלונות פיזיות, ובעזרתכם העדינה תוכלו לפתוח את מודעותם לקשר הרגשי ולנקות אותו.

אני מתאר לעצמי שאולי אינכם פוגשים הרבה את האוכלוסיה הזו בחדרי טיפוליכם, אך כדאי שתתכוננו. ה boomers baby, אותם ילדים שנולדו בין 1945 ל- 1960; מתחילים להזדקן. מערכות הבריאות יקרסו תחת עומס הפנייה, ורבים יתחילו לחפש גישות אלטרנטיביות לפתרון בעיותיהם.

סיום מקום עבודה
אנשים מחליפים מקומות עבודה לאורך חייהם; זו דרך הטבע. יש הרוצים לחוות חוויות שונות, ישנם אלו שקיבלו הצעה טובה יותר, ישנם אלו שפוטרו, וישנם אלו שהגיעו לגימלאות. כמובן, זהו מקום לפרידה מחלק מהאדם שיותר לא יחזור, לטוב ולרע. פרידה זו מעלה הרבה רגשות ומשמעויות. הדרך שהסיום קורה יש לה כמובן משמעות חשובה ביותר. האם מקבלים הערכה או האם מקבלים בעיטה.
אני חושד שאלו שיבקשו את עזרתכם, יהיו הנבעטים יותר מהמוערכים, כשמדובר בצורת סיום העבודה. אך כשמדובר על פרידה מחלק ארוך וחשוב מחיי האדם, יש לשער שתפגשו את כל הסוגים, או נכון יותר את אלו שלא יהיו מסוגלים לעשות את הקשר בכל הרמות בין הסימפטומים שלהם ועובדות העזיבה של, והסיום התמידי של מקום העבודה.

המשך לחלק 3