כוחה של מילה בטיפול אייפק – חלק 2

התפתחות השפה

אין ספק, כי מה שמייחד את המין האנושי הוא יכולת הדיבור. האבולוציה של השפה היא נושא מחקר בין-תחומי, המניח כי השפה היא יכולת קוגניטיבית, שיש לה בסיס פיזיולוגי, אשר אמור להקנות יתרון הישרדותי. כיוון שכך ההנחה היא שהשפה התפתחה בהתאם לכללים שמתווה תיאוריית האבולוציה על הסתעפויותיה והתפתחויותיה המודרניות. (ריצ'ארד, 1998)

תאוריית האבולוציה (שגרסתה האחרונה מכונה "נאו-דרוויניזם") גורסת, כי תכונה חדשה, שנוצרה באורגניזם עקב שינוי משמעותי בחומר הגנטי שקיבל בתורשה מהוריו, תשרוד ותתפשט אם יש בה יתרון המאפשר לאורגניזם להוליד יותר צאצאים פוריים מאשר אורגניזמים אחרים מאותו המין. (ויקיפדיה – תיאוריית האבולוציה)

יחד עם זאת יש סתירות רבות להנחה שדיבור תומך באבולוציה, וקשה להסביר מדוע נוצר הדיבור כתומך בהישרדות המין האנושי.

ברור שהשפה משכללת את יכולת התקשורת, אולם בהתחשב במשאבים שהיא צורכת (ובעובדה שהיא מסכנת, למעשה, את מערכת הנשימה), לא ברור מדוע היא מהווה יתרון עד כדי כך שאין לאדם יכולת להסתדר בלעדיה.

כמו כן השינוי הנדרש מבחינה אבולוציונית ליצירת שפה הינו גדול כל כך, ויש הטוענים אף בלתי אפשרי, שכן התפתחות מסוג זה דרשה יותר מדי שינויים שיתרחשו בעת ובעונה אחת כדי ליצור את היכולת לדבר וליצור שפה. (לניאדו, 1997)

התיאוריה של דרווין, הגורסת, כי בעלי חיים מתוחכמים התפתחו בהדרגה ועברו מוטציה, כלומר שינוי בגנים, אינה יכולה להסביר את העובדה שכדי לדבר, היו דרושים לפחות ארבעה שינויים בו-זמניים בגוף האדם: במוח – מחשבה, באוזן – שמיעה, בגרון – תיבה קולית מספיק גדולה ובעצם ההיוד שבבסיס הלשון. שינויים אלו לא יכלו לקרות בהדרגה אלא היו חייבים להתרחש בו זמנית.

אם לא די בכך, הרי שבכדי ליצור שפה היה צורך בקבוצת אנשים שידברו זה עם זה – קבוצה של אנשים שיהיו באינטראקציה זה עם זה ואצל כולם יתרחש השינוי בו זמנית, ותהיה ביניהם הבנה כזו שתאפשר את יצירת השפה המשותפת. ולא רק במקום יחיד היה צריך להתרחש שינוי רב מימדי זה, אלא במגוון מקומות, רחוקים ומנותקים, שכן אחרת איך נסביר את השפות השונות והמגוונות מאד שהתפתחו ברחבי העולם.

טווח הקולות והמגוון של מיתרי הקול באדם עשירים מאד, תיבת הקול שלנו גדולה מאד, ושונה ביותר מהתיבה הקולית של ידידינו בעלי החיים. כמו כן התיבה הקולית שלנו בנויה בצורה כזו שאינה מאפשרת לנשום ולאכול בו בזמן. תינוק אנושי נולד עם תיבת קול קטנה יותר, בכדי לאפשר לו לאכול מבלי להיחנק. רק בגיל שנה, אחרי שלמד לשלוט ביכולת האכילה שלו, מתפתחת התיבה הקולית. למעשה, ישנה תכנית מסוימת בגוף האנושי, על פיה בגיל שנה לוקח הגוף סיכון על חייו – סיכון להיחנק – תמורת יכולת הדיבור. מבחינה אבולוציונית קשה לנו להבין בחירה זו של הטבע.

יוסף לניאדו (1997) סיכם בספרו:

1. אין כל סימן שהאבולוציה יצרה – בראה שפות באדם. המקום של מרכזי השפה במוח הקוף ובמוח האדם שונה לחלוטין, ואין ביניהם כל קשר. עובדה זו שוללת את התיאוריה ששפת הדיבור התפתחה מצעקות של קוף.

2. האדם "ויתר" על ההגנה מפני חנק בזמן האכילה ו"העדיף" תיבת קול משוכללת. לא ברור מבחינה אבולוציונית, כיצד יעשה יצור שורד שינוי מסוכן שכזה.

3. כדי לדבר, היו דרושים ארבעה שינויים בו זמנית בגוף האדם: מרכז שפה בקליפת המוח, תוכננה לעיבוד צלילים באוזן, תיבה קולית בגרון ועצם ההיוד מאחורי הלשון. לא ייתכנו שינויים אלה בקבוצה של אנשים באופן אקראי, וזה שולל אבולוציה בשפה.

נועם חומסקי, אחד מחוקרי השפה המרכזיים בימינו, טען בתיאוריה שלו כי ישנו "דקדוק אוניברסלי" (דקדוק גנרטיבי / יוצר), שכל בני האדם נולדים עמו. הנחה, שגרמה לירידה בחשיבות זרם הביהביוריזם בפסיכולוגיה, שטען כי האדם נולד כ"לוח ריק" (טאבולה ראסה) ורוכש את כל יכולותיו בלמידה. לטענתו של נועם חומסקי, שהינה מקובלת היום בעולם המדע (למרות שכמובן יש לה מתנגדים ומבקרים), כל השפות חולקות עקרונות תחביר משותפים. אלו הם עקרונות מולדים, המוטבעים בכל אחד ואחת מאיתנו. את התיאוריה פיתח נועם חומסקי על בסיס ההבנה שילדים רוכשים שפת אם בקלות יחסית, וכמעט אין אדם שאינו דובר שפה כלשהי. הדיבור אינו חיקוי בלבד, וילדים מסוגלים לבנות משפטים שמעולם לא שמעו על פי חוקי דקדוק פנימיים, שמעולם לא למדו.

הנחת ה"דקדוק האוניברסלי" תומכת בתיאוריות קצת יותר קשות לעיכול ויותר "רוחניות" הטוענות, כי השפה היא, למעשה, יכולת שהטמין בנו הבורא.

מיתוסים ורעיונות לגבי מוצא השפה

השאלה: מדוע התחילו בני אדם לדבר, העסיקה פילוסופים, בלשנים ואנתרופולוגים לאורך ההיסטוריה. רעיונות רבים הועלו גם בסוגיות נוספות כגון, איך נשמעה השפה הראשונה, והאם כל השפות בעולם מוצאן בשפה אחת.

מיתוסים רבים נקשרו בסוגיות האלה, שניים מהם נמצאים בתנ"ך, בספר בראשית:

1. בסיפור גן העדן – אלוהים מביא את בעלי החיים אל אדם הראשון, והוא קורא להם בשמות (בראשית, ב' 19-20) . על פי הכתוב, הקריאה בשמות היא זו שהקנתה לכל אחד מבעלי החיים את האיכויות המאפיינות אותו. על פי סיפור זה, השימוש במילים הוא שברא מציאות. האדם שידע אז להשתמש בכוח הבריאה שבדיבור, הוא שהקנה את האיכויות השונות לבעלי החיים השונים.
2. מגדל בבל – אלוהים מערבל את שפת בני האדם, כך שהם מתחילים לדבר בשפות שונות ולא בשפה אחת, שבה לכאורה דיברו קודם לכן, כל זאת בכדי למנוע מהם להשלים את בניית המגדל שראשו בשמים (בראשית, י"א).
ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מביא סיפור שעל-פיו מלך מצרים בודד שני תינוקות, וכשהיו בני שנתיים אמרו שניהם תחילה את המילה "ביקוס", "לחם" בשפה הפריגית. האירוע קרה (כביכול) במאה ה-6 לפנה"ס. סיפורים שנפוצו בימי הביניים סיפרו על פדריגו מלך סיציליה (במאה השלוש עשרה) וג'יימס הרביעי מלך סקוטלנד שגם הם בודדו תינוקות. לפי הסיפור דיברו הילדים בסקוטלנד "עברית טובה מאוד". בכל הסיפורים הללו מעורבת תעמולה דתית או פוליטית, אולם חבויה בהם גם הדעה, כי השפה היא יכולת מולדת, וכי יש שפה אחת "טהורה", שאותה מדברים בני-אדם שאינם נחשפים לעולם החיצון.

אפלטון, בדיאלוג קראטילוס, טוען שהמילים נוצרו מן הטבע, ויש קשר ישיר, טבעי, בין המילים לדברים שמסומנים בהן (אם כי הוא התייחס רק למילים בשפה היוונית).

במאה התשע עשרה הוגשו אין ספור עבודות בנושא, שחקרו את מקור השפות, וטענו ליכולת שפתית מולדת, מוטבעת, וייחסו איכויות מיוחדות למילים. ב-1862 אסרה האקדמיה הצרפתית להגיש עבודות בנושא זה, והחברה המלכותית הבריטית הלכה בעקבותיה כעבור שנים מעטות. כך קרה שמחקרים רבים אבדו במהלך ההיסטוריה, וחקר התחום קפא.

להמשך קריאת עבודת הגמר – חלק 3