כוחה של מילה בטיפול אייפק – חלק 7

תהליך ההטמעה – ביולוגי

המחשבות שלנו מתקבלות כתבנית של רשת עצבים בקליפת המוח, הלא הוא האיבר של החלק המודע, המסיק מסקנות ומנמק. ברגע שהחלק המודע מקבל את המחשבה בשלמותה, היא משודרת לחלקים העתיקים יותר של המוח – הלא מודע – שם היא קורמת עוד וגידים ומתבטאת כחוויה. שוב כמו בתהליך הדיבור וההקשבה, החלק המודע של המוח מעבד מילים, והלא מודע בשיתוף המוח הפרימיטיבי הופכים מילים ומחשבות אלו לתמונות, לחוויה.

הלא מודע, כאמור, אינו יכול להתווכח הוא פועל כמו שאנו אומרים לו וחוקקים בו. הוא מקבל את ההוראות והמסקנות של החלק המודע שלנו כמוחלטות, ומבצע. ובה במידה, הזכרונות, אמונות, חוויות במוח הלא מודע, משדרות מסרים אל המוח המודע; אם האדם פועל כאוטומט, המוח הלא מודע ישתמש במוח המודע למילוי הצרכים הלא מודעים, שאלו לרוב מסרים שליליים של פחד ותוקפנות. כשהמוח המודע יוצר משפטים חיוביים, אלו מפרים את עוצמת המסרים של המוח הלא מודע.

אינטראקציה של פעולה ותגובה

בטבע כולו קיים חוק הפעולה והתגובה, המנוחה והתנועה, שני גורמים אלו חייבים להיות מאוזנים, כדי שיתקיימו הרמוניה ושיווי משקל. כמו כן קיים בטבע חוק שימור החומר – האנרגיה. שום דבר אינו מגיע יש מאין, ואינו נעלם. כל אנרגיה מוצאת את דרכה ואת ביטויה, גם אם היא עוברת מטמורפוזה בדרך. כל מה שנטביע בחלק הלא מודע, מחשבה, מילה, אמונה – פעולה, יבוא לידי ביטוי על המסך החיצוני – תגובה.

אם אנחנו חושבים באופן שלילי או פוגע, מחשבות אלו יעוררו רגשות הרסניים שחייבים לבוא לידי ביטוי ולמצוא פורקן. רגשות אלו, בהיותם בעלי אופי שלילי, יתבטאו תכופות בכיב קיבה, בבעיות לב, במתח רב ובחרדות.

איך אנחנו תופשים את עצמנו, איך אנחנו מרגישים כלפי עצמנו? כל היבט בהווייתנו מבטא זאת. החיוניות, הגוף, המצב הכספי, החברים והמעמד החברתי שלנו – כל אלו מייצגים בבואה מושלמת של הדרך שבה אנו תופשים את עצמנו – של תמונת העצמי שאנו מספרים לעצמנו. וזוהי המשמעות האמיתית של הרשמים המוטבעים בלא מודע שלנו, ושל מה שבא לידי ביטוי בשלבים השונים בחיינו.

אנחנו פוגעים בעצמנו ברעיונות השליליים שאנחנו מפנימים – כמה פעמים אנחנו פוגעים בעצמנו על ידי כעסים, טינה, רגשות אשמה? אלו הם הוירוסים שחודרים ללא מודע שלנו, ומביאים למחלות בחיינו – פיסיות, רגשיות, חברתיות ועוד. מאידך, ככל שנטמיע יותר ויותר מחשבות חיוביות בלא מודע שלנו, כך ימחו אותן מחשבות ודפוסים שליליים מהלא מודע.

אפשר להשוות את מצבנו לכל חפץ שנבחר. ניקח למשל מחשב – מישהו יצר את המחשב. אבל לפני שהמחשב הפך ל"מציאות" במוחו של מישהו היה צריך להיווצר הרעיון בצורה בהירה וברורה.

אם מסיבה כלשהי המחשב יפסיק לפעול, המושג שיש ליוצרו עליו יאפשר לו להשתמש בידע הדרוש כדי לתקנו.

תבונת הלא מודע היא שיצרה את גופנו ומתפעלת אותו כל העת, היא גם בעלת הידע כיצד לרפא, לשקם ולכוון את כל התפקודים בגופנו. אך כדי שהיא תפעל כהלכה, עלינו לשדר לה את הרעיון המוחלט של הבריאות. שידור זה יהיה הגורם וההשלכה תהיה ריפוי.

הלא מודע הוא כאמור, זה שאחראי על כל תפקודי הגוף, בין אם אנחנו ערים ובין אם אנחנו ישנים. גם אם נרצה המודע שלנו לא יוכל לעשות את מה שעושה הלא מודע בהצלחה רבה כל כך – ניצוח מתמיד והרמוני על כל מערכות גופנו.

יחד עם זאת, אם איננו טייסים, ונכנס לתא טייס, סביר להניח שלא נדע איך להטיס את המטוס, אבל מה שכן נוכל לעשות, זה להסיח את דעתו של הטייס ובכך לגרום לנזק – כך בעצם עובדים הקשרים בין המודע ללא מודע. המודע אמנם אינו יכול להחליף את הלא מודע בתפקודיו, מה שכן הוא יכול לעשות, ואפילו בהצלחה יתרה, זה להסיח את "דעתו" של הלא מודע, להשתיל בו מחשבות שליליות, פחדים ואמונות ולהפריע לתפקודו התקין. (מרפי, 2000)

כשאנחנו מרגישים מוטרדים וטרודים מבחינה פיסית ומנטאלית, מוחנו מתחיל לקדוח, ובכך מקשה עוד יותר על פעילותו של הלא מודע. לכן מה שעלינו לעשות בעצם במקרה כזה הוא להרפות, לשחרר ולהשקיט את גלגלי המחשבה. עלינו לפנות אל הלא מודע שלנו ולבקש ממנו שייטול שוב פיקוד על השלווה, ההרמוניה, והסדר בגופנו. להטמיע בו מחשבות חיוביות, ולחדול משטף הדיבור השלילי (באמצעות חשיבה חיובית, מדיטציה, דימיון מודרך וכמובן טיפול אייפק).

ובהקשר לטיפול אייפק

מטרת טיפול אייפק, באמצעות מבחן השרירים, היא להגיע אל אותם רבדים שונים של המודעות, אלו המפעילים את המטופל, ובונים את תפיסת עולמו הכוללת (פיסית, רגשית, חברתית, זוגית ועוד). להמיר בכל אחד מהרבדים את האמיתות הבונות את חייו של המטופל, שאינן משרתות אותו עוד, באמיתות חדשות מאוזנות יותר ונכונות יותר עבורו. המילים העולות ממבחן השרירים מהוות פעמים רבות אחד משני אספקטים – מצד אחד דבר מה שהמטופל מאמין בו ומשפיע עליו (גם אם לא במודע), מצד שני מילה או צירוף מילים שעתידים להביא את המטופל למקום מאוזן ובריא יותר.

בעוצמתן של המילים אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בחדר הטיפולים דרך עוצמת התגובה של המטופל כשהוא קורא או שומע את המילים שעלו בפתק הטיפולי. פעמים רבות ניתן לראות כיצד מילה מעוררת בכי בקרב המטופל, גם אם לא ברור לו כלל מדוע הבכי עולה, או מה יש בה במילה שנוגע בו כל כך. במקרים אלו, אותה מילה מהדהדת בתת המודע, בלא מודע או במודעות הגופנית והחושית של המטופל, ומעוררת את הרגשות, החוויות והתחושות הקשורות אליה ומפעילות אותו פעמים רבות בחייו, מבלי שהוא מודע לכך כלל.

לעיתים נתקל בתגובה עוצמתית של מטופל שפוסל מכל וכל מילה או צמד מילים העולה בפתק, וטוען, כי אין בינן לבינו כל קשר, או שהמילה ממש לא רלוונטית ולא מתאימה לו. במקרים כאלו, אינני מתעמתת עם המטופל, עם זאת, ברור לי, כי אותה מילה עוצמתית מאד עבורו, וללא ספק משפיעה עליו. הסירוב של המטופל לקבל אותה מילה או צירוף, נובע פעמים רבות ממנגנון ההגנה שמפריד, למעשה, בין המידע המצוי במודע ולבין המידע המצוי ברובדי המודעות השונים – מנגנון שאנו קוראים לו הכחשה או הדחקה (הכחשה – כאשר המטופל מבין את ההקשר של המילה לחייו, אך שולל את השפעתה השלילית עליו. הדחקה – כאשר המטופל כלל לא מבין את הקשר בינו לבין המילה, לעיתים קרובות, נוכל להיתקל במקרה כזה בתגובה אחרת – אדישות מוחלטת למילה).

במקרים אחרים, מטופל יכול לחוש הקלה גדולה מהפתק הטיפולי, לפעמים המילים בפתק מתחברות אצלו לתובנה כלשהי, שמאפשרת לו הקלה ושחרור, לעיתים הוא אינו מצליח לחבר את המילים לכדי מסקנה או הבנה כלשהי, אך עצם חיבורן וקיומן על הפתק הטיפולי, מאפשרות שינוי כלשהו ברמות המודעות השונות – קידוד מחדש – מה שיוצר אצלו את תחושת ההקלה.

היעילות הטיפולית והאפקט הטיפולי בא לידי ביטוי ללא קשר לתגובת המטופל. לעיתים עם תחושת ההקלה המתוארת לעיל, יבוא גם שינוי פיסי ורגשי. במקרים אחרים, מטופלים שכלל לא מתחברים לפתקים, או הפתקים מעוררים בהם כעס או דחייה, חווים גם הם הקלה פיסית או רגשית, שכן עצם העובדה, שהמילים נכתבו, ורמות המודעות הרלוונטיות קלטו את המסר שעלה בהן, איפשר לעשות שינוי וקידוד מחדש של מערכת האמונות שלהם, דבר שבא לידי ביטוי במצבם.

המצבים שתיארתי לעיל, אינם חייבים לבוא לידי ביטוי במטופלים שונים, הם יכולים בהחלט לבוא לידי ביטוי אצל אותו מטופל לאורך טיפולים שונים, או אפילו באותו טיפול כלפי מילים שונות.

להמשך קריאת עבודת הגמר – חלק 8