כוחה של מילה בטיפול אייפק – חלק 9

בראשית ברא אלוהים את . . . המילה

כל סיפור הבריאה בתורה מתואר בכוח הדיבור, "ויאמר אלוהים… ויהי…". כוחו של האל ויכולתו לברוא הייתה במילים.

במסכת אבות ה' א' נכתב כי "בעשרה מאמרות נברא העולם". המהר"ל מפראג ביאר את המושג "מאמרות", וטען, כי יש הבדל עקרוני בין מאמר לדיבור. מאמר – מראה על כוונה לתכלית הדבר, ודיבור – החלק הגשמי – הדיבור הפיסי עצמו.

ללא כוונה, אין כל משמעות למילים.

העולם שנברא, העולם שבו אנו חיים, הוא ביטוי של הכוונות הרוחניות שעמדו מאחורי המילים. ולא רק ברגע הבריאה היה צורך במילים – במאמרות, אלא אלו נחוצים לקיום הבריאה כולה, דברי אלוהים נותנים לבריאה חיות. בתהילים קיט' פט' נכתב "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", והמפרשים אומרים, שאם יפסיק הדיבור של ששת ימי בראשית, תתבטל המציאות, תתבטל הבריאה.

על פי היהדות לכל אות בשפה העברית יש כוח, כוח בריאה ייחודי, כוח זה הוא שקורם עור וגידים כאשר אנחנו משתמשים באותיות ויוצרים מילים – וכך יוצרים מציאות.

ספר תורה פסול, אם אות אחת פסולה בו. אם אות אחת אינה במקומה, כל המהות משתנה ופוגעת בעוצמתו של הספר.

הפעולה הראשונה של האדם, המראה על שליטתו בטבע וגדולתו באה כשביקש ממנו הקב"ה לתת שמות לכל הנבראים בעולם שברא. שנאמר (בראשית ב', יט'): "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר קרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". כשהאדם קרא לחיה מסוימת בשמה, הוא זיהה את הכוחות הרוחניים והגשמיים שהטמין בהם הקב"ה וקרם אותם לעור וגידים: אריה – שכל החיות יראות ממנו, כלב – כולו לב, נמלה – עמלה היא עיט – עט על טרפו וכו'. האדם נברא בצלמו של האלוהים ובדמותו – ולא מהבחינה הפיסית, אלא מבחינת יכולתו של האדם לברוא מציאות בכוח המילה, כפי שברא אלוהים את העולם.

הקבלה היא חלק מהתורה שבעל פה, והיא תורת הסוד, תורת הנסתר. מדוע נקראת הקבלה תורת הנסתר או הסוד? ההסבר, שנתן לכך רבינו חיים מוולאז'ין, הוא לא רק שמעטים למדו אותה, אלא שמשהו במהותה של התורה הזו הוא נסתר, ואף למי שילמד אותה, עדיין תהיה נסתרת.

ספר היצירה, מספרי הקבלה הראשונים, מיוחס לאברהם. בספר זה חושף אברהם אבינו את סודות היצירה כיצד נוצר העולם יש מאין, סוד האותיות והמזלות, השתלשלות הבריאה ועוד.

המסורת מספרת שמי שידע ספר זה על בוריו, יכול היה לשחזר ע"י צירופי אותיות בריאה פיזית בעצמו. במסורת נאמר שהאחרון שעשה כן היה המהר"ל מפראג שיצר את הגולם המפורסם ע"י ספר היצירה. הגאון מוילנא כתב בצעירותו פירוש לספר היצירה, ומשסיים את פירושו, ניגש לברוא גולם בעזרת צירופי אותיות, ורק בגלל גילו הצעיר מנעו זאת ממנו. (טבעון, 2005)

בספר שמות לא' ב' נכתב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה". בתלמוד במסכת ברכות פרק תשיעי דף נ"ה עמוד א' נאמר: " אמר רב יהודה בשם רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ". עוד סופר בתלמוד אודות שני רבנים שהיו עניים ולא היה להם במה לקנות בשר לשבת. כיוון שכך הם יצרו לעצמם עגל בכוח הדיבור והאותיות. (פרום, 2002: 9).

אברהם אבינו היה כנראה אחד מגדולי הפילוסופים ובוודאי מראשוני הפילוסופים. בתקופה שבה סגדו לשמש, לירח ולכוחות הטבע וראו בהם את הכוחות הבוראים, תהה אברהם לגבי מקורם של כוחות אלו. אם בבוקר שוקע הירח במערב והשמש זורחת במזרח, נתונים הם תחת חוקיות הטבע, ולכן לא יתכן שהם אלו השולטים בכיפה. אברהם אבינו ראה חוכמה אינסופית שמתגלית בכל דבר בבריאה, תכליתיות בכל דבר שנברא, מערכת חוקים שכל הבריאה נתונה בהם בהרמוניה נפלאה, וזה הכריח אותו לשאול "מי ברא שמים וארץ ואותי"?

לפי חוקי הפיסיקה, אנחנו מבינים שהמקור של כל הוויה חייב להיות משהו שקדם לה, ומשהו שמחוץ לה, כי כל חלק ממנה אינו יכול להיות המקור שלה. לכן כל מציאות שהיא חלק מהוויה החומרית – דומם, צומח, חי ומדבר – כלומר האדם, שוללת את עצמה מלהיות המקור שלה, כיון שהיא בת חלוף ונתונה לשינוי, ואינה יכולה להיות המקור הנצחי של ההוויה החומרית. המקור חייב להיות אינסופי ונצחי, כוח ללא גבול, שכן אחרת לא יכול היה להיות המקור הנצחי של ההוייה.

כלומר, ביקום החומרי, אנו מדברים על מעבר מ"אין חומר" ל"יש חומר" – "יש מאין". מוסיף פרום ואומר (2002: 9), כי למעשה אין "אין" בבריאה, שכן הבריאה מלאה באנרגיה ובכוחות וישנם אנשים שיודעים כנראה להמיר אנרגיה לחומר ולהיפך.

לא רק זאת אלא שתורת היחסות של אינשטיין מדברת על יחסיות הזמן והמרחב – אין הם תכונות מוחלטות אלא תכונות של חומר מסוים. אנו נוטים לחשוב ששעון מודד זמן, אך למעשה הוא מודד תנועה של חומר מסוים במרחב, תנועה זו היא המתורגמת לזמן. מכאן שאם זמן ומרחב הם תכונות של חומר, הרי שהעולם לא רק נברא יש מאין אלא גם משום מקום ומשום זמן.

ההסבר המדעי הגורס במפץ הגדול, אינו יכול להסביר מדוע החל היקום. כל שאנו יודעים הוא שמשהו קרה ובנקודה זו התיאוריה מתחילה. המדע החוקר את עולם החומר בלבד, אינו מציע פתרון מה המקור הנצחי (רוחני, אנרגטי) לכל המציאות החומרית.

בתחילה חשבו, כי החלק הקטן ביותר הוא האטום – המגיע מהמילה אטומוס – בלתי נחלק. אז נתברר, כי האטום שלכאורה אינו ניתן לחלוקה, מורכב מאלקטרונים, פרוטונים וניטרונים, מאוחר יותר התגלה הקווארק. תיאוריית המיתרים גורסת, כי החומר אינו חומר אלא החומר הוא איזה שהם ויברציות של כוח אנרגטי מסוים, שאנו תופשים אותו כחומר. ככל שהמדע מתקדם המציאות החומרית הופכת ליותר ויותר נעלמת. (על כך בפרק "תורת הקוונטים").

בספר דברים ד' ל"ט נכתב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". בספרי הקבלה מוסבר, כי "אין עוד" כוונתו "אין עוד כלום מלבדו", כלומר, ההוויה החומרית היא בעצם אשליה. בתוך ההוויה החומרית אנו כוללים כאמור את החומר עצמו כמו גם את הזמן והמרחב.

מכאן שבעצם אלו היודעים להשתמש בכוחות הבריאה (כוחות המילה) יכולים להגיע אל מעבר לאשליית החומר – ליצור מציאות, לשנות פרטים בזמן ובמרחב.

על פי הקבלה, תחילה נבראו אותיות האלף בית – "בראשית ברא אלוהים את" (בראשית א' א') הר דב בער, המגיד ממזריץ, מפרש, כי הכוונה היא שבראשית ברא אלוהים א – ת, את האותיות ואח"כ השתמש הקב"ה באותיות לברוא את כל העולמות.

אותיות העברית נחשבות לכוחות רוחניים, המהוות את אבני הבניין וחומר הגלם של היצירה – של המציאות הפיסית. חיבורן של האותיות למילים על ידי הבורא הן האמצעי שעל ידו תירגם את רצונו למציאות, תורה זו נמצאת בספר היצירה.

הקבלה מתגייסת להסביר את כוחה של המילה – כוחן של האותיות

חז"ל שאלו מדוע נכתב, כי "בראשית ברא אלוהים" הרי מובן מאליו שעשה זו בתחילה. אך המילים בראשית מפורשת ע"י חז"ל – בעזרת הראשית – בעזרת הרצון והחוכמה נבראו השמים והארץ. כלומר, החומר הוא בעצם רק כלי לגילוי הרצון והחכמה האלוהית. כל בריאה חומרית שהיא, בעצם קודמות לה שתי יצירות רוחניות – רצון וחכמה. אם ניקח לדוגמה, כסא, קודם היה רצון לשבת, אז תכנן הנגר כיצד יביא את הרצון לכלל ביצוע ורק אז נוצר הכסא, וכך לגבי כל יצירה חומרית שהיא.

סוד התכלית – מייצג רעיון זה. למילה תכלית – ת' בהתחלה ות' בסוף, והמפרשים אומרים, כי המטרה הסופית קיימת כבר תחילה – סוף מעשה במחשבה תחילה. רצון הישיבה היה קיים בתחילה, והכסא הוא רק כלי להביא לידי מימוש את רצונו של הנגר – הכלי – תכלית. הקבלה אומרת, כי העולם הוא משני, הוא רק כלי להביא לידי מימוש את הגילוי של מציאות האינסוף, את גילוי החכמה והמחשבה האלוהית.

סוד דבר וחפץ – בקבלה נכתב, כי כל דבר, כל אובייקט חומרי הוא בעצם סיפור, יש לו מסר (מילים). דברים נקראים כך בעברית מלשון דיבור – כי כל דבר מדבר אליך – כל דבר במציאות קדם לו דיבור – בריאה. חפצים – מלשון חפץ ורצון, כל חפץ מבטא רצון כלשהו.

על פי הקבלה, העולם נברא בשלושה – בסֶפֶר בסְפָר ובסיפור – כלומר, הוא ספר, שנוצר בגבול – ספר, ומספר סיפור של גילוי האינסוף, ואנחנו הם הקוראים. (טבעון, 2005)

המקובלים מאמינים שאלוהים ברא את העולם בעזרת אותיות. כל אות עברית היא אנרגיה רוטטת ואחראית לחלק מהבריאה. כשם שהפיסיקאי מפרק את האטום לחלקיקיו ומחפש את החלק הקטן ביותר, הראשוני שבונה את החומר, כך המקובל מפרק את המילה, מפריד הברה הברה, אות אות, כדי להבין את מהות הבריאה והברואים. המקובלים מאמינים שאין חשוב יותר מלמידת המהות של כל אות כדי להבין את המסר האלוהי, ואופן צירופן של האותיות הוא הכלי היחיד ששימש את הבריאה. צירופי האותיות על פי הקבלה הם האחראים להנעת פעולות העולם בכל מובן שהוא.

22 אותיות האלפבית מוגדרות כאנרגיות הראשוניות, שהגדירו וקבעו את טבע יצירת העולם. לפעמים הן מתוארות כזרעים שבראו את העולם. בעיני המקובל, 22 האותיות הן חומר גלם לכל יצירה. אם נשווה את המילה העברית לנוסחה כימית, נראה שחומר הוא תוצר של כל היסודות המרכיבים אותו. המילה העברית היא סך כל אותיותיה, וכל אות היא שם מדוייק של אנרגיית בריאה מסויימת, ולכן כל שינוי בשם, במילה, גורם שינוי באנרגיות. מכאן האיסור לשנות אותיות בתורה, ומכאן האמונה ששינוי שם משנה מזל. (לניאדו, 1997).

להמשך קריאת עבודת הגמר – חלק 10