פסיכונוירואימונולוגיה כבסיס לשיח בין שיטות טיפול גוף נפש – חלק 2

פסיכונוירואימונולוגיה כבסיס לשיח בין שיטות טיפול גוף – נפש ברפואה המשלימה לבין הרפואה המדעית כפי שמודגם בטיפול באלרגיות וברגישויות בשיטת IPEC

ליאור טל, אוקטובר 2011, חלק 2
רפואה משלימה ואלטרנטיבית (CAM)

המרכז הלאומי לרפואה משלימה ואלטרנטיבית בארה"ב NCCAM)) הגדיר (2008) את הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית ((Complimentary and Alternative Medicine כ- "קבוצה מגוונת של מערכות בריאות, שיטות טיפול ומוצרים אשר אינם נמנים כחלק מהרפואה הקונבנציונאלית". הרפואה המשלימה מאגדת בתוכה שיטות רבות ומגוונות לטיפול בבריאות האדם, על ציר רחב הנע בין שיטות רוחניות, אנרגטיות ומיסטיקה לשיטות טיפול המקובלות יותר כיום בזרם המרכזי כמו לדוגמא: כירופרקטיקה, רפואה סינית ונטורופתיה.

ה-NCCAM סיווג את הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית לארבעה תחומים: התערבויות גוף – נפש, טיפולים מבוססים ביולוגית, טיפולי מגע, וטיפולים אנרגטיים. מודלים טיפוליים רבים המקובלים כיום בשדה בריאות הנפש כגון: טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, טכניקות הרפיה, דמיון מודרך, ביופידבק, טיפול התנהגותי דיאלקטי, טיפול בעזרת בע"ח ועוד, מקורם בקטגוריה וברשימה של שיטות טיפול ברפואה המשלימה והאלטרנטיבית.
רפואת גוף – נפש היא גישה מערכתית המכירה בכך שישנה השפעה הדדית ומערכת יחסי גומלין מתמשכת בין הגוף לנפש, ולכן תחום הפסיכונוירואימונולוגיה, כגישה אינטרדיסציפלינרית מערכתית החוקרת את מערכת היחסים הפסיכו-פיזיולוגית, הוא התחום המדעי המתאים להוות מסגרת ובסיס תאורטי לשיטות טיפול והתערבויות אלו (קשת, 2010).
שלושה מושגים נפוצים בשימוש ומייצגים את התפיסה הפילוסופית הטיפולית:
רפואה אלטרנטיבית (חלופית) – שיטות טיפול המשמשות במקומה של הרפואה הקונבנציונאלית.
רפואה משלימה – מבטאת עמדה מתונה יותר בה שיטות טיפול משלימות מיושמות במקביל ובנוסף לרפואה הקונבנציונאלית. רפואה אינטגרטיבית – שילוב של רפואה קונבנציונאלית עם שיטות טיפול שנמצאו ראויות, יעילות ובטוחות, ועבודת צוות רב-תחומי.
שורשי חלק משיטות אלה נעוצים בתקופות ובתרבויות קדומות כמו המזרח הרחוק, ושיטות אחרות פותחו מאוחר יותר במערב ואפילו בישראל (פלדנקרייז). שיח הרפואה המשלימה מדבר על טיפול אינדיבידואלי, "תפור" אישית, ומדגיש את חשיבות הקשר מטפל – מטופל. האדם מוצג ונתפס באופן הוליסטי כמכלול פיסי, נפשי, רוחני, ואנרגטי, וכחלק בלתי נפרד מסביבתו (קשת, 2010).
מחקרים שנערכו בשני העשורים האחרונים מדווחים על עלייה משמעותית בשימוש בטיפולי רפואה משלימה במדינות מערביות שונות וכן בישראל (קשת, 2010Ben Arie et al., 2009 ; Eisenberg et al., 1998 ; ).
הקמת המרכז לרפואה משלימה ואלטרנטיבית (NCCAM) וההכרה בו כחלק מארגון הבריאות הלאומי של ארצות הברית (NIH), הובילו גם הם להרחבת הלגיטימציה הניתנת כיום לרפואה המשלימה. בישראל, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להסדרת התחום, ולמרות שרפואה משלימה מוצעת כיום כחלק מהשירות הניתן בכל קופות החולים, ובחלק נכבד מבתי החולים, הוראת הרפואה המשלימה והעיסוק בה נותרו כמעט לחלוטין נטולי פיקוח, רישוי והסמכה.
בשנת 1988 הוקמה ועדת אלון לבחינת "נושא הרפואה הטבעונית" הכוללת שיטות רפואה משלימה שונות. דו"ח הוועדה משנת 1991 הציג את ההתייחסות החוקית לנושא כרחוקה מלהשביע רצון, ופורטו בו מספר הצעות והמלצות לרגולציה שלא יושמו, גם לא לאחר קריאת מבקרת המדינה בשנת 1996 ליישומן. ועדת זיידס שמונתה על ידי שר הבריאות בשנת 2005 בקשה לבחון בין היתר, את האפשרות להסדיר את לימודי הרפואה המשלימה במסגרת אקדמית, תחת פיקוח המועצה להשכלה גבוהה. דיוני הוועדה חשפו עמדות "טהרניות" משני הצדדים למהלך, כל צד מטעמיו, ולאחר תקופה ארוכה של דיונים, הסתיימו ללא תוצאות (קשת, 2010).
קיים פער בולט בין השאיפה לבסס את מדיניות הבריאות על ראיות חזקות ממחקרים כפי שדורשת הגישה המדעית, לבין הקשיים בהשגת ראיות כאלו בתחום הרפואה המשלימה. הגישה ההוליסטית המונחת בבסיס הרפואה המשלימה מובילה לשלושה סוגי קשיים בעריכת ניסויים קליניים אקראיים מבוקרים וכפולי סמיות. הקושי הראשון קשור בכך שההשפעות המכונות ברפואה "אפקט פלצבו" נחשבות בחלק משיטות הרפואה המשלימה לחלק בלתי נפרד מהטיפול וכגורם חשוב בתהליך הריפוי. ניסוי קליני כפול סמיות שבו המטופל אינו יודע האם הוא אכן מקבל טיפול אמיתי, מפחית השפעות פסיכולוגיות משמעותיות כמו רכיב יחסי המטפל – מטופל, ולכן על פי טענת המטפלים ברפואה משלימה, עלול לפגוע בתוצאות הניסוי. בנוסף לכך, בשיטות טיפול שונות קיים קושי להסתיר את טכניקת הטיפול מהמטפל ומהמטופל ולכן קשה לעצבם כמחקר כפול סמיות. הקושי השני הוא הצורך להגביל ולבודד את מרכיבי הטיפול הניתן במהלך הניסוי, בעוד שהרפואה המשלימה מאופיינת בדרך כלל באינטגרציה של טכניקות ומרכיבים טיפוליים כחלק בלתי נפרד משלמות התהליך הטיפולי ותוצאותיו. הקושי השלישי נובע מהגישה האינדיבידואלית ברפואה המשלימה, שלפיה לכל מטופל מותאמת דרך טיפולית ייחודית למצבו הבריאותי הכולל, וכך סביר ששני חולים באותה מחלה מוגדרת רפואית, יקבלו ברפואה המשלימה טיפול שונה עקב התייחסות למכלול בריאותי, אישיותי וסביבתי רחב יותר. עובדה זו מונעת סטנדרטיזציה הדרושה לצורך עריכת ניסוי קליני מעוצב כהלכה. כמו כן, ברפואה המשלימה קיימות פעמים רבות, אסכולות שונות לאותן שיטות טיפול, וגם הפרקטיקה עצמה אינה על פי פרוטוקול טיפול אחיד. בשל הקשיים שתוארו, מציעים המטפלים ברפואה המשלימה מצדם, את הניסוי הפרגמאטי בו נחקרת כל "חבילת הטיפול" ובאמצעותו ניתן לבחון טיפולים כפי שהם מבוצעים במציאות הקלינית. מחקר כזה יאפשר לטענתם, לחקור פרקטיקה כמו טיפול אינדיבידואלי ללא הפרדה של השפעת פלצבו (קשת, 2006).

מעבר לחלק 3