פסיכונוירואימונולוגיה כבסיס לשיח בין שיטות טיפול גוף נפש – חלק 7

פסיכונוירואימונולוגיה כבסיס לשיח בין שיטות טיפול גוף – נפש ברפואה המשלימה לבין הרפואה המדעית כפי שמודגם בטיפול באלרגיות וברגישויות בשיטת IPEC

מאת: ליאור טל, אוקטובר 2011 חלק 7

עבודה נוספת הראתה שקשרים חברתיים תומכים נמצאו במתאם חיובי לתפקוד טוב יותר של מערכת החיסון. ומאידך, מערכות יחסים קרובות שמלוות במתח ושחיקה עלולות לגרום לשיבוש בתפקוד המערכת Uchino et al., 1996)).
אופטימיות בנוגע לפרוגנוזה ולעתיד, נמצאה קשורה להאטה בירידה של תפקוד מערכת החיסון, הופעה סימפטומטית מאוחרת ושרידות גבוהה יותר אצל נשאי נגיף ה-HIV Reed, Kemeny, Taylor, & Visscher, 1999)).
ממצאים פסיכו-אימונולוגים אחרים הראו שלמצבי הלם ודחק כתוצאה מאירוע נשלט על ידי האדם, יש השפעות שונות על תפקוד המערכת החיסונית מאשר מצבים בהם האירוע אינו נשלט על ידו, כמו לדוגמא, אסונות טבע Laudenslager, Rayen, Drugan, Hyson, & Maier, 1983)). בהקשר זה ראוי לציין, שהתהליך הטיפולי בשיטתIPEC , הכולל אבחון באמצעות ביופידבק של מערכת השרירים, נחווה על ידי המטופל כאבחון בעל מרכיבים של ייחוס פנימי, ולא כאבחון בעל אופי חיצוני בלבד. כמו כן, טכניקות ההתערבות הטיפולית מיושמות לרוב על ידי המטופל עצמו ומקנים לו תחושת שליטה שנובעת מתהליך שבו למטופל יש תפקיד משמעותי בתהליך הריפוי שלו.
במחקר שבדק את הקשר בין חשיפה עצמית לבין תפקוד מערכת החיסון חולקו 50 סטודנטים לשתי קבוצות: בקבוצה אחת נתבקשו המשתתפים לכתוב על חוויה קשה או טראומטית, בעוד שבקבוצה השנייה התבקשו המשתתפים לכתוב על חוויות יומיומיות רגילות. אצל המשתתפים שכתבו על חוויות טראומטיות נצפתה פעילות חיסונית מוגברת מאשר אצל הקבוצה השנייה. אך חשוב מכך, אצל משתתפים שכתבו על חוויות שלא שיתפו בעבר עם אחרים, נמצא פרופיל תגובה חיסוני טוב יותר מאשר אצל אלו שחשפו חוויות אלו בעבר (Pennebaker, Kiecolt-Glaser, & Glaser, 1988). בטיפולIPEC החשיפה העצמית באה לידי ביטוי בגילוי האסוציאציות הקשורות לתגובה האלרגית ובכתיבתן על פתק טיפולי, אשר מהווה את הקונטקסט עליו מבצעים את טכניקות ההתערבות הטיפולית. תהליך בירור קיומן של אסוציאציות קשורות, מתבצע באמצעות חשיפה של המטופל למטריצות המכילות מידע: מילים, ביטויים וסמלים ובחינה סימולטנית של תגובת הגוף, בעזרת ביופידבק של מערכת השריר. תהליך זה הינו הכרתי ומודע רק בחלקו, והנחת היסוד שבבסיסו היא שהפעלתה של רשת אסוציאטיבית תגרור תגובה פיזיולוגית אוטומטית ולא נשלטת, שתתבטא בתגובת רפיון של השריר הנבדק.

ב. בת 15, סבלה כ-3 חודשים מתגובה אלרגית בעיניים המתבטאת בתחושת גרד עזה ואודם בעיניים ללא הקלה בטיפול תרופתי. בתשאול עלה שהבעיה הופיעה במהלך שבוע בו הייתה שרויה בלחץ רב כתוצאה מעומס של שני מבחנים שנערכו באותו שבוע. מהלך הטיפול כלל עבודה על משפטים קוגניטיביים חיוביים שנמצאו רלבנטיים ונרשמו על פתק טיפולי, תוך כדי הפעלת טכניקות טיפוליות כגון: גירוי נקודות אקופנקטורה, הקרנת אור וצבע באמצעות פנס ייעודי וטכניקת תנועות עיניים. הסימפטום חלף בהדרגתיות תוך 4 מפגשים טיפוליים.

ב. בת 31 סבלה כ-4 שנים מאלרגיה לכלבים, חתולים, פריחת זיתים, דשא ולקרדית אבק הבית. התברר שהסימפטומים האלרגיים הופיעו זמן קצר לאחר שילוב מורכב של אירועים משמעותיים בחייה כמו: פרידה מבן זוג, מות כלבה האהוב ומעבר דירה. מהלך הטיפול כלל עבודת התניה מחודשת לאלרגנים שנמצאה רגישה אליהם ונכתבו על פתק טיפולי במשולב עם האסוציאציות שנמצאו כקשורות לחלקן (אלרגיה לחיות בית). התגובה האלרגית חלפה בהדרגתיות תוך 22 מפגשים טיפוליים.

ט. בת 28 סבלה במשך 4 שנים מאלרגיה בעונת האביב. דרך תשאול בעזרת ביופידבק של מערכת השרירים, התברר שהתגובה האלרגית מתחילה באופן עקבי בתחילת חודש מאי. בתשאול התברר שסבתא של ט. אליה היא הייתה קשורה מאד, נפטרה בתאריך ראשון למאי בשנה שלפני הופעת הסימפטומים. הפתק טיפולי כלל מיפוי של הגורמים הפיזיים והסביבתיים אליהם נמצאה רגישה יחד עם האסוציאציות הקשורות למות הסבתא, תוך כדי יישום טכניקות טיפוליות. התגובה האלרגית נפסקה לאחר 11 מפגשים טיפוליים, ולא חזרה גם בשנים העוקבות.

היום ידוע כי ישנם לפחות שני מסלולים דרכם מתקשרים המוח ומערכת החיסון: האחד, השפעה אנטומית עצבית ישירה של מערכת העצבים האוטונומית – ANS (אשר מורכבת מהמערכת הסימפטטית (נוראדרנרגית) והמערכת הפאראסימפטטית (כולינרגית) שמקורם ב-(CNS והמערכת האנטרית המעצבבת את מערכת העיכול. והשנייה, פעילות נוירואנדוקרינית שמקורה בבלוטת ההיפופיזה. שני המסלולים יוצרים ומעבירים מסרים באמצעות אותות כימיים המזוהים על ידי רצפטורים על פני הלימפוציטים ותאי חיסון אחרים, והשפעול או העיכוב של אותות אלה משפיע על התגובה החיסונית. ישנן עדויות לקיומם של קשרים עצביים עשירים עם הרקמות הלימפואידיות (Steinman, 2004), בחלק מקצות עצבים אלו ישנן סינפסות בין מערכת העצבים לבין תאי לימפוציטים מסוגT ומקרופאגים ((Felten & Felten, 1991. רצפטורים לנוירוטרנסמיטורים רבים, בנוסף לאצטילכולין ולנוראפינפרין, מופיעים על גבי הלימפוציטים. בעוד שהנוירוטרנסמיטר הפאראסימפטטי אצטילכולין, מסוגל לווסת מספר תגובות קלאסיות של מערכת החיסון דרך עצב הואגוס, מערכת העצבים הסימפטטית יכולה לדוגמא לשנות את האיזון של TH1/TH2 דרך גירוי של הרצפטור הבטאאדרנרגי Elenkov, Wilder, Chrousos, & Vizi, 2000)).
תגובת הגוף למצבי דחק מתבטאת בהפעלה של ציר ה-HPA (Hypothalamic – Pituitary -Adrenal ) המהווה את חזית התגובה לדחק. ציר ה-HPA כולל את המערכת הנוירו-אנדוקרינית המבקרת תגובות לדחק ובעלת תפקיד חשוב בוויסות תהליכים רבים בגוף כמו עיכול, תגובות מערכת החיסון ומשק האנרגיה בגוף. ההיפותלמוס מייצר ומפריש שני פפטידים: וסופרסין ו-CRH (Corticotropin Releasing Hormone), שני פפטידים אלו משפיעים על האונה הקדמית של בלוטת ההיפופיזה ומגרים אותה להפריש את ההורמון ACTH Adrenocorticotropic hormone)). ה-ACTH פועל על הקורטקס של בלוטת האדרנל לייצור הורמונים גלוקוקורטיקואידים, ובעיקר קורטיזול, שעם הגעתו לרמה מסוימת פועל במנגנון פידבק שלילי להפסקת התהליך בהיפותלמוס ובהיפופיזה Keller-Wood & Dallman, 1984)).
כמעט לכל התאים החיסוניים ישנם רצפטורים לאחד או יותר מההורמונים הקשורים לציר ה- HPA ול-ANS (Steinman, 2004). התקשורת בין ה-CNS לבין מערכת החיסון היא דו-כיוונית. לדוגמא, אינטרלוקין 1 המופרש על ידי תאים במוח, משפיע על הייצור שלCRH בהיפותלמוס, וCRH – יכול להשפיע בתוך ציר ה-HPA ולגרום להעלאת רמת הורמוני הלחץ, כשהתוצאה יכולה להיות דיכוי של המערכת החיסונית (Hopkins & Rothwell, 1995).

המשך לחלק 8