רגשות אובדניים חלק 2

רגשות אובדניים חלק 2, מאת דר. אורי קניג

איך לפעול כאשר מסתבר שהמטופל אובדני בצורה רצינית?

כאשר מסתבר לי שלמטופל כוונה רצינית להתאבד, אני מברר אם כוונה זו היא מיידית, עם מקום, זמן ואופן. אם כן, אפעל לחבר אותו מיידית בתוך הפגישה הטיפולית עם משפחתו, חבריו הקרובים ו/או עם שירותי חירום כדי להתחיל בתהליך מיידי של עזרה ראשונה נפשית. אני פועל ביעילות מתוך האמונה שהאדם במצבו אינו שוקל נכוחה את צעדיו, ולכן, אני כמטפל לוקח אחריות זמנית לעזור למטופל לחזור לתפקוד אופטימלי באמצעות הרשת הסוציאלית שלו.
כאשר מצבו הנפשי ירוד אך אין לו תוכנית אקטואלית להתאבדות, אני מתחיל לדבר עם המטופל על יחסי הטיפוליים איתו ועל יחסיו עם בן/בת הזוג, המשפחה, החברים ומנסה לעזור לו לראות מה יקרה לצד השני אם הוא ייתן דרור למחשבותיו האובדניות. המטרה שלי כאן היא להוציאו מן הבועה הרגשית אליה נפל ואשר גרמה לו להתנתק מהעולם החיצוני. אני מעוניין בשלב זה לפתח את האמפתיה שלו למצבם הנפשי של הסובבים אותו, כולל אני, המטפל שלו, כדי שיראה לאיזו סערה רגשית הוא יזרוק את כולם במידה ויתאבד. האומנות הנדרשת מן המטפל ברגעים אלו היא לא להפעיל את ריגשי האשמה של המטופל אלא, את האמפתיה, האיכפתיות שלו לגבי האחרים הקרובים. כאשר הוא מפתח מחדש אמפתיה כלפיהם, הוא בו זמנית מפתח אמפתיה כלפי עצמו. הרבה אנשים עם מחשבות אובדניות לא פוסעים לשלב הביצוע מתוך תחושת אחריות כלפי אדם אחד/מספר אנשים בעולמם.
בשלב ההמשך אתחיל לדבר איתו על פילוסופיה, ומכיוון שגישתי מגובשת בנושא, ביני לבין עצמי, אני לא חושש לשמוע את הסבריו מדוע אין תקווה, מדוע הוא צריך לסיים את חייו, ואיך הוא מסביר לעצמו פילוסופית את רגשותיו וכוונותיו. אני לא נכנס לוויכוח ומנסה לשכנע אותו למה עליו להישאר איתנו כאן; אני נמצא איתו בדיון כדי להבין את מניעיו. אסיים את הפגישה הטיפולית כאשר ארגיש שהסכנה חלפה באופן זמני, אך לא לפני שווידאתי לחלוטין שהוא לא יהיה לבד עם עצמו בטווח מספר הימים הבאים לאחר הפגישה. בפגישה העוקבת שיכולה לקרות יום יומיים אחרי, נתחיל לבנות תוכנית טיפולית לגבי ההמשך.
במצבים מסויימים אערוך עם המטופל חוזה "שלילת התאבדות" בכתב בו הוא מתחייב לא לבצע כל אקט התאבדות לפני שהוא פוגש אותי פנים אל פנים ושם הוא מודיע לי על החלטתו. ההסבר שלי ללקוח הוא שאני מעוניין להגן על עצמי ריגשית מפני אפשרות של התאבדות שלו במהלך הטיפול איתי, דבר שיזרוק אותי למקום מאד רע עם עצמי ואני לא רוצה לתת עצמי למטופל אשר אני חפץ לעזור לו והוא אינו שותף מלא לרצון להחלים.

התמודדות מטפלי IPEC אשר אינם במיקצועות בריאות הנפש עם הנושא

שמעתי לא פעם ממטפלי IPEC אמירות שמכיוון שהם אינם מטפלים נפשיים הם לא יידעו מה לעשות ולא יידעו איך להתמודד עם נושאים אלו. אני יכול להבין חששות אלו. אני עצמי, בתוך כל השנים הראשונות שלימדתי את IPEC, היקפדתי ליצור הפרדה בה נתתי הדרכה עודפת של חומר למטפלים הנפשיים ומנעתי את החומר הזה מהשאר. הדוגמא היותר בולטת היתה המטריצה. בשנת 2000, פיתחתי את המטריצה והיצגתי אותה לראשונה לקהל המטפלים הבכירים. שנה לאחר מכן, פיתחתי את המטריצה הפסיכולוגית ואותה היקפדתי ללמד רק את המטפלים הנפשיים.
מסתבר לי שגם אני הייתי צריך לעשות את הגדילה שלי בתוך תהליכי פיתוח החומר של IPEC והקנייתו למטפלים. ראיתי במשך השנים ששיטת טיפול IPEC יכולה להגיע לכאלו מקומות עמוקים שאנשי מיקצוע רגילים בתחום ריפוי הנפש אינם מסוגלים להגיע לשם, והסתבר לי שמטפלי IPEC טובים יכולים היו להתמודד בצורה נהדרת עם רגשות עמוקים אלו, ביצירתיות, וביכולת טיפולית שעזרה להרבה מטופלים במצבים נפשיים קשים.
כל אלו, עזרו לי להגיע להחלטה ללמד את המטריצה הפסיכולוגית ואת מולקולת החיים ואת דיאגרמת גוף ונפש שהינם כלים להשגת הערכה נפשית עמוקה, לכל מי שבא לסדנת הבכירים. אכן, התוצאות הטיפוליות אשר משיגים כיום מטפלים בכירים שאינם בעלי מיקצוע בתחום הנפשי, באמצעות כלים אלו, הן מדהימות.
ולכן, גם כשמדובר בנושא מיסתורי, כואב ומאיים כמו התאבדות, מטפלי IPEC מנוסים יכולים גם יכולים, ואפילו צריכים להתמודד עם נושאים אלו באומץ ובמיקצועיות. השורה התחתונה היא שאנחנו ראשית לכל, בני אדם ושנית אנו מטפלים.