תמונות משפחה וקודים ראשוניים ומשניים במשפחה הגרעינית בטיפול IPEC – חלק 3

מאת ד"ר אורי קניג, אפריל 2008, חלק 3

 התחברות ואמון בסיסי

מיום היוולדו, תינוק, במהלך גדילתו ישאף להגיע לאיזון אנרגטי בכל שלבי הגדילה, איזון אשר יגביר את ההנאה ויפחית את הכאב. שני עמודי היסוד בתהליך הגדילה הם אופן ההתחברות שהתינוק חווה במישפחתו והאמון הבסיסי של התינוק בבני האדם הקרובים לו בילדותו.

צורת ההתחברות תקבע את מידת האמון הבסיסי אותו ייתן התינוק/ילד באחרים.

דפוס החיבור בין התינוק להוריו ינבע מהדרך בה הוריו ידריכו אותו בהתמודדותו עם הקודים הראשונים והמישניים. השאלה היא איך מתייחסים ההורים לתינוק, לילד, למתבגר, כאשר אלו האחרונים נתקלים במצבי לחץ בהם ייצר ההישרדות מופעל והם חווים את המציאות סביבם כמאיימת. האם ההורה יעזור להם במצב זה או האם הוא ייכנס לפניקה; האם ההורה יתעלם, האם הוא יבקר את התנהגות הילד, האם יבטיח ולא יקיים, ועוד ועוד.

אופי ההתחברות ינוע על רצף בעל שני קצוות; בקצה אחד יהיה ההורה המעניק הגנת יתר ובקצה השני ההורה הנוטש. בין שני קצוות אלו יתהווה סיגנון התחברות; כמובן שבמרכז הרצף יתמקם ההורה האופטימלי שיגן אך לא בהגנת יתר מצד אחד וגם לא בנטישת יתר של הילד במצב מאיים. ההורה האופטימלי יידע לספק לילד את מחסוריו הפיזיים (מזון, ביגוד) ומחסוריו הפסיכולוגיים (ביטחון, אהבה).

בואו ניסקור דוגמאות של סיגנונות התחברות:

הורה חרד – מצב מצוקה של הילד יחריד את ההורה. הילד הרואה את ההורה נחרד מדברים שקורים לילד עצמו, והוא שם מיבטחו בהורה כי זה האדם אליו הוא מחובר, ייחרד מחרדת ההורה ועלול לגדול להיות אדם חרד שאינו יכול למצוא מרגוע פשוט במצבים ולכן סיגנון התחברותו בהכירו אנשים חדשים יבוא מתוך חרדה מהאפשרויות הגלומות בהתחברות-הכרות חדשה שיצר

הורה זועם – נוטה להאשים את הילד בבעיות שקורות במישפחה. כאשר הילד חווה חרדה נוכח מצבים מאיימים, ההורה המאשים יאשים את הילד בהתחזות, ברמייה, במניפולציה ולא יוכל להרגיש אמפתיה למצוקת הילד

הורה מנותק – יכול להיות אדיש חיצונית ו/או פנימית. הורה זה אדיש לריגשות הילד השונים, וכמובן גם למצוקותיו. במצב מצוקה, הורה זה למעשה יתעלם מצרכי הילד ויזניח את צרכיו

הורה מדוכא – הורה זה חווה את החיים בתור מקום מעיק וכואב, מתקשה לראות בחיים את הצדדים החיוביים היפים המהנים. מצוקת הילד רק מחזקת בהורה את התיאוריה שהחיים הם סבל בלתי נגמר וזו תהיה התייחסותו למצוקת הילד

הורה מכחיש – הורה זה אינו מוכן לראות את מה שבאמת קורה בתוך תהליכים ריגשיים טעונים, כמו למשל אלו שהילד חווה כשהוא חש מצוקה. ההורה ייטה להמעיט בחשיבות מצוקת הילד, להסיח ו/או לשכנע את הילד שבכלל אין בעייה ואין כל סיבה להתרגש

הורה מרצה – הורה זה ירצה למצוא חן בעיני ילדו ולכן מצוקת הילד תוציא מההורה התנהגות שהיא כביכול לטובת הרגעת הילד נוכח מצוקתו אך למעשה ההורה פועל מתוך אמונה פנימית שמה שהוא עושה יגרום לילדו להיות מאושר ולהעריך את ההורה כהורה טוב

הורה נרקיסי – הורה זה עסוק לרוב בצרכיו הוא ואינו מסוגל להבחין בצרכים האמיתיים של הילד. כשהילד במצוקה, ההורה הנרקיסי יכול להרגיש עוינות כלפי הילד על כך שהילד "גונב" את ההצגה מן ההורה ובמקום לעזור, ישפיל את הילד ויתעלם מהצרכים האמיתיים שלו

התחברות בריאה של הורה לילדו תבוא מתוך תהליך מתמשך של אבחון וזיהוי הצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים של הילד, והתייחסות מתאימה לצרכים אלו בזמן אמיתי. זיהוי הצרכים והתגובות להם צריכים להיות קונסיסטנטיים. כאשר התנהגות ההורה צפוייה במצבים שונים, יכולת הניבוי של הילד הולכת ומתגברת ועימה, תחושת הבטחון שאפשר לסמוך על ההורה.

ישנם מצבים בהם נוצר במישפחות תהליך הפוך של התחברות; ההורה האמור להעניק לילד את תחושת הביטחון בהתמודדות עם מצבי לחץ ואיום, מנסה לשאוב בעצמו את תחושת הביטחון הזו מילדו, ולפעמים מגיל מאד מוקדם. הילד הזה יהפוך להיות "ילד הורי". כדי לקבל ביטחון מההורה הוא מעניק להורה ביטחון. לקוחה סיפרה לי לפני שנים איך בגיל שנתיים היא כבר היתה אחראית להביא את החלב והלחם למשפחתה מהמכולת המקומית. בגיל שלוש אימה שיתפה אותה עם קשיים ובעיות עם בעלה, אבי הילדה. ככל שהשנים עברו כך הלך והעמיק התהליך בו המטופלת הפכה להיות בהרבה מאד תחומים ההורה של הוריה. המצב היחיד בו ההורים נישארו הוריים בתפקידם היה כאשר מידי פעם הם העבירו ביקורת על המטופלת שלי שהיא לא מספיק אוהבת ו/או דואגת להם.

התחברות בריאה מייצרת את האמון הבסיסי. האמון הבסיסי הוא אותה הרגשה עמוקה שעוזרת למבוגר לשפוט בצורה נכונה היכן הוא רצוי והיכן לא, האם הוא מקובל בשל מי שהוא או שקיימת ביקורת על כלליותו. האמון הבסיסי נישען על היכולת לנבא, היכולת להעריך אם מצב בסיסי הינו בטוח או מסוכן, אם יש מקום להרגיש רגוע ובטוח בחברת אדם זה או אחר.

אני נזכר במטופל שלי, ילד בן שש, שהובא לטיפול על ידי אימו שטענה שהוא ילד מרדן שאינו יכול לקבל את סמכותה ושכל הוראה שהיא נותנת לו ניתקלת מייד בהתנגדות ושאלות רבות באשר למניעיה לתת לו הוראה זו. הדבר הראשון שהיבחנתי כמובן היה בעייתיות באמון הבסיסי של הילד. כמובן שאם בגיל שש הוא למד לא לסמוך על אימו יש לשער שהוא יעשה הכללה גדולה עוד יותר על עוד דמויות סמכות וסיגנון ההתחברות שלו יתאפיין בסיגנון המורד כדרך להשגת המטרות הפסיכולוגיות שלו. ואכן, האמא סיפרה שהגננות בגן העירוני והמורה בכיתה א' הנוכחית, כולן התלוננו על אותה התנהגות. בטיפול IPEC בניתי מספר אישרורים המאפשרים לצד הלא מודע שלו לסמוך יותר על אנשים, לוותר על המרידה ולאפשר למבוגרים להגיע אליו. בשלב מאוחר יותר למדתי לדעת שהדרך בה אימו גידלה אותו מגיל מוקדם היתה דרך בה היא תיסכלה אותו ללא הפסק ולא קיבלה את דרישתו להתפתח להיות עצמאי בהתאם לדרישות הגיל. כתוצאה מכך, בניית האמון הבסיסי שלו נפגעה והוא פיתח הגנת מרידה וחשדנות בצורה כללית כדי למנוע את הכאב החוזר ונישנה אותו ספג מאימו בשלבים מוקדמים יותר בהם היא לא קיבלה אותו כמות שהוא.

המשך לחלק 4