מסגרות רגשיות של ילדים

 

מסגרת בריאה לילדים
את התמונה שלפנינו, ראיתי באחת ההרצאות של דר אורי קניג, ומשהו בה תפש ומשך אותי. ילד שוכב בתוך קופסת קרטון ומצייר. כמה פשוט וטבעי לילד לשקוע בתוך עולם משלו עם צבעים וקופסה.
החלק האירוני בתמונה והמשעשע נמצא בצורה שבה הילד מצייר על כל הקופסה בשונה ממקומות אחרים בהם אסור לצייר: על הרצפה, על הריהוט, ועל קירות. למעשה, הקופסה הופכת להוות בית עבור הילד לכמה רגעים.
אם נסתכל בעין יותר מחודדת ונחשוב על החוויה שלפנינו נראה שעל מנת שהיא תתרחש, יש וודאי הורה שהביא את הארגז, ואת הצבעים ואפשר לילד לשהות בתוך החוויה. ההורה, שמשגיח על כל העסק נותן מסגרת ליצירה אינטימית של הילד עם עצמו. ומאותו רגע שיש לילד מסגרת ברורה הוא מפעיל את החושים ואת חווית העצמי ומוציא לפועל את הרעיונות המחשבות והיכולות שלו, ובכך הוא חווה הנאה, וסיפוק.
אם נפרק את התמונה הפסטורלית שלפנינו נקבל מסגרת של כללים שנוצרה בסיטואציה הזאת והיא משתנה אצל כל הורה בהתאם לסגנון: לא לצייר על הגוף, לצייר עם בגדים, סוג הצבעים והחומרים וכו'.
גם כשהסגנון משתנה אצל כל הורה, יש מערכת של כללים שמאפשרת לכל ילד לגדול בצורה בריאה והיא תוחמת את האנרגיה של הילד.
בדוגמה של התמונה במידה והיו חורים והקופסה היתה מתפוררת ונקרעת ייתכן והיה מאתגר לילד לשהות בתוך החוויה והיתה מתפתחת תחושת תסכול מול הרצון ליצור ולחוות את המשחק.
מסגרת הקרטון היא דימוי לאותן מסגרות שההורים מעצבים ויוצרים בכל שלב בחיים, מהרגע שיש הריון ובתוכו גדל עובר ועד הגיל המאוחר של בית הספר. מטרת המסגרת היא לשמור עלינו ולתת משמעות למי שאנחנו, בתוכה ניתן ליצוק את היכולות הרעיונות והרצונות שלנו כפי שאנחנו רוצים לבטא.
אם נסתכל על הגוף שלנו , העור שעוטף אותנו הוא סוג של קרטון שבתוכו נוצר גדל ומתפתח העצמי. העור שלנו מלמד על חווית העצמי הפנימית. במקרה שיש מחלות עור הן כאילו מספרות על הקרטון שבו שוכן הילד או המבוגר הנוכחי. כאשר העור לא מספיק מצליח להגן ולהרגיש בטחון כמעטפת לעצמי הוא מבטא זאת דרך פתולוגיות שונות. ברפואה הסינית העור מדומה ומבטא את מצב הריאות והנשימה שלנו הפנימית. כמעט כמו הילד בתמונה שמצייר ויכול לנשום בשקט בזמן שהוא שוהה בקרטון.
אסטמה של העור היא דוגמה למחלה שמייצגת את הקרטון של הילד. במקרה של העור, הילד לא מצליח להירגע ולקבל זמן ליצור בשקט את החוויה הילדית. ייתכן וההורה מתערב בעשייה של הילד ומנסה לתקן את הציור או נכנס פנימה לתוך הקרטון ומפריע את שלוות הילד בלנשום ולחיות, כלומר מתערב בתוך חווית העצמי הפרטית והאינטימית של הילד.
הפרעות קשב וריכוז גם הן מספרות סיפור על הקרטון של הילד, האם הילד מצליח לצלול פנימה לתוך משימות בתוך הקרטון או שהוא יוצא כל פעם מהמסגרת ומצייר בחוץ, על הקיר, המדרכה, ללא הבנה ותמיכה לשהות במשימות של המסגרת. גבולות הקרטון לא ברורים לילד ולא תומכים בו אל מול הסביבה.
ישנם מצבים בהם הילדים שוהים בתוך מסגרת אך לא נוכחים בתוך החוויה, מתנתקים ובוהים בחלל. כאילו נמצאים במצב קיפאון ללא נוכחות פיזית ורגשית ליצור את מי שהם.
בטיפול אייפק המסגרת של הטיפול מקבלת ביטוי לכך דרך "פתק" שעליו נרשמות מילים ומשפטים המייצגים את עולמו של המטופל. הפתק נותן תחושה של גבולות וקירות התומכים בנושאים שעליהם עובדים בכל מפגש. אפשר לראות שהפתק משמש בטיפול את הקרטון שבתוכו יוכל המטופל להרגיש בטוח וחופשי להעלות רעיונות לגבי עצמו ולראות את עצמו כבעל יכולת עצמאית רגועה ונינוחה ליצור לעצמו ציור של המחשבות והרעיונות שלו. ולפעמים אצל ילדים הפתק יכול להיות גם ציור שהתרחש במהלך הטיפול.
הפתק שמלווה את המטופל נותן מסגרת רציפה בין טיפול לטיפול כאילו המסגרת ממשיכה ללוות אותו מחוץ לקליניקה כשהוא נפגש עם העולם החיצוני.
רעיון נוסף שקיים בטיפול אייפק שמדמה את הקרטון מתייחס להילה שנמצאת סביבנו. ההילה מייצגת מרחב שעוטף ושומר על עצמנו מחוץ לגוף, מרחב של שדה אנרגטי, שבתוכו מתקיימים תהליכים של התפתחות וגדילה. ההילה דומה גם לקליפת ביצה, כיוון שלשניהם יש תפקיד של מעטפת חשובה על מנת לשמור על החלבון והחלמון. ללא הקליפה, הביצה לא יכולה להתקיים. מעטפת זאת אפשר לראות גם בקליפה של פירות הדר. במידה ואנחנו מגרדים קלות את הקליפה (לשימוש בבישול), הפרי מתקדם בהבשלתו והריקבון מגיע מהר יותר.
תהליך התפתחות ההילה מתרחש עוד בבטן כשעובר נמצא בתוך מעטפת שמגנה עליו מפני החוץ והיא ממשיכה להתפתח אחרי הלידה בשנים הראשונות. ההילה נבנית דרך הטיפול היום יומי, שנותן תחושה של הגנה ושמירה על החיים, והעצמי שלי לא נוזל ומתפרק אל מול חוויות מאתגרות בעולם.
בתוך הקליניקה עולים דוגמאות שונות למתח בין הרצון ליצור ולהיות חופשי לבין שאלת הגבולות והמסגרות שנבנו מסביב למטופלים.
באותם מצבים בהם המעטפת של הגבולות לא הותאמה לצרכים הרגשיים ולמצבים היום יומיים, הזרימה האנרגטית תיחסם ויש לשער שיוטבעו אמונות מגבילות על החיים. אמונות לגבי העצמי שלי, לגבי הסובבים אותי ולגבי העולם בו אני גדל ומתפתח.
מטופל בן 25 הגיע לטיפול כדי לעזור לו בנושא זוגיות, הוא עדיין לא חווה מערכת יחסים רצינית ממושכת. באחד המפגשים שוחחנו על החוויה שלו בבית (הוא מתגורר ביחידת דיור סמוך להוריו) ואיך הוא מרגיש כשהוא מארח ומזמין חברים ומשפחה אליו. הסתבר שהוא מאד לחוץ כשמגיעים אליו לביקור, הוא מאד חושש לחפצים ולרהיטים בדירה ומבקש שלא יגעו לו בדברים, ולכן נמנע מלארח, הוא תיאר את השהות בדירה כמעביר את הזמן בין משמרות עבודה. ביררתי איתו מי היה לחוץ ככה בחייו כשהיה ילד, באזור הגיל של בית ספר יסודי. הסתבר שאביו היה גם כן מאד מודאג שלא יגעו וישברו חפצים בבית והיה גורם לשיתוק רגשי אצלו, שיתוק שהרגיש במהלך הטיפול במערכת העיכול, בעיקר באזור הקיבה. הזמנתי אותו במהלך הטיפול לדמיין את עצמו בן שמונה מגיע ונכנס אליו לביקור בביתו, וככה צללנו לחוויה של זיכרון כואב מגיל 8. הגוף שלו זכר מערכת כללים נוקשה של האב שלא הייתה מותאמת לילד בן 8, הרבה דאגה וחשש ליוו את הקשר בינהם. כשפקח את עיניו היה על סף דמעות והתרגשות מלראות את הילד התמים והסקרן בודק יחד איתו את הדירה. המפגש עם הילד בן השמונה חיבר אותו לרגשות של תמימות ועצב יחד והם שיקפו לו את התחושה שלא מבינים את הצרכים שלו כילד, והוא חווה דחייה ממושכת אל מול הסביבה בלי להבין "מה לא בסדר בי" . מבלי לשים לב, לאט לאט אימץ לעצמו דפוס נוקשה שאליו גדל להיות מבוגר. למעשה, חווית הספונטניות הלכה והצטמצמה אצלו בחיים, והוא נשאר בבדידות אל מול העולם.
הפתק הטיפולי שנתן לו גבולות וצורה ברורה לחוויה התייחס לחוויות שלו כילד עם מסגרת כללים נוקשה ולא מותאמת אליו. בפתק יצרנו מסגרת של רעיונות חדשים שמבטאים את עצמו אל מול הזיכרון הכואב שהודחק מהזיכרון אך נשאר במערכת העיכול. ההתנהגות המבוהלת של הילד התחברה מחדש ונוצרה תקשורת פנימית ישירה וברורה בין המערכת הפיזית והמערכת הנפשית. בכך הוא הרשה לעצמו לגדול ולהתפתח אל מול הצרכים שלו כמבוגר ולא להישאר בפחדים של הילד.
היתרון המשמעותי בטיפול אייפק הוא באבחון המדויק, מתי נחסמה האנרגיה אצל המטופל וכיצד ניתן להחזיר אותו לזרום עם חווית עצמי שלמה ויציבה אל מול נסיבות חיים כואבות.
לסיכום,
הקופסה שבה שוהה הילד בתמונה, נשארת ומלווה במהלך החיים במצבים שונים בצורה מטפורית ואסוציאטיבית, עם שאריות אנרגטיות של זיכרונות וחוויות סובייקטיביות המקודדות בתוך האדם הבוגר.

תמי רייס מומחית טיפול אייפק ומורה
Ipecisrael.co.il