ועוד היבט על הראיון הטיפולי

לפני כמה ימים ראיתי מטופל איתו אני כבר עובד למעלה משנה. התלונה לשמה פנה לטיפול היא כאבי ראש עזים, כמעט משתקים (בין 6 ל 9) במשך כחמש שנים. עבר אבחנה ששללה כל ממצא רפואי במוח ו/או באיזור הראש. הממצא שלי היה אצבע שלישית לאורך כל הדרך.

מדובר בתרכובת של זוגיות עם הרבה מתח והדחקה בה לא מדברים על מה שכואב (והרבה כאב הולך ומצטבר) ועבודה בה יש לו תפקיד ניהולי בו הוא לא יכול לשאת את חוסר הרצינות והיושר בו אנשים מתייחסים למקום העבודה. הלקוח שלי מאד לא מודע למה הוא מרגיש, ולאורך השנים, הניתוק הרגשי התבטא ב 6 ניתוחים במפרקים אותם שבר, ועוד שני ניתוחים ביחס לכאבי הראש. הגיע אלי כשהוא קבוע על מספר תרופות שלחלק מהן אין לו הסבר מעבר לכך שהרופא הודיע לו שהוא צריך לקחת אותן.
אני משוכנע שלא היה מחזיק מעמד בטיפול אלמלא כאבי הראש בשבעה החודשים האחרונים ירדו ל בין 0 ל 2. ברור לו שמשהו בטיפול משנה את מצבו אך אין לו מושג מה ולמה והוא לא משדר עניין מעבר להנאה שהוא חופשי כמעט לחלוטין מהכאבים הקשים.
עם כזה מצב ועם כזו היסטוריה, אני מרגיש שאני נמצא איתו בתהליך מתמשך ושאינו מסתיים של ראיון טיפולי. מידי פעם הוא מפתיע אותי בממצא חדש, לא ממש משמעותי אך עדיין חדש, והוא אינו זוכר שאף פעם לא דיבר על הממצא הזה. למדתי לתחקר ולשאול אותו כל הזמן אם יש עוד משהו שעבר עליו מבחינה רפואית שהוא לא דיבר עליו וכל פעם אני מרענן את זכרונו ברשימת הבעיות הגופניות עליהן דיווח לי.
לאחרונה, באמת הייתי בטוח שלא אופתע יותר. ואז כאמור, ראיתי אותו שוב לפני כמה ימים, והנושא שעלה היה יחסיו עם ביתו הבכורה, באמצע שנות העשרים שלה. הנושא עלה דרך כאב גב תחתון מפתיע שצץ לפני הפגישה וכמובן שנבע כמו תמיד מאצבע שלישית. בדיקת ביופידבק של מערכת השרירים הצביעה על יחסיו עם ביתו ובבדיקת מרידיאנים מצאתי חולשה בכיס המרה, ותחושה של עויינות כלפי ביתו. כשנגעתי בנקודה הראשית של כיס המרה וציינתי חולשה זו, שאל אותי בחצי אדישות איך זה יתכן שיש לו שם חולשה כשבכלל אין לו כיס מרה; זה הוסר לפני מספר שנים. כששאלתי איך זה יכול להיות שלא סיפר על כך לא היתה לו אפילו תשובה מסבירה. ענה משהו בסגנון של אולי שכח.
תהיתי בליבי מתי הוא יפסיק להפתיע, ועם זאת חשבתי על הקשר בין רמת ההדחקה הנפשית של המטופל לעומק וליעילות של הראיון הטיפולי. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי מחשבות המטילות ספק ביעילות של כלי נפלא זה אך עם כל זאת, המטופל הזה אשר אינו נופל כלל ועיקר אל ה 20%, עדיין מספק פרטים חשובים של הראיון הטיפולי בטפטופים לאורך תקופת הטיפול ואינו נותן תמונה פחות או יותר כוללת של מצבו כבר בשלב הראשון של טיפולו, אלא בונה את התמונה באיטיות.
אין לי מסקנות ברורות איך להסתכל על כך, אך זוהי בהחלט תופעה מעניינת המחייבת אותי לחשוב על הקשר בין הדחקה, יעילות הראיון הטיפולי אצל הלקוח המדחיק והצלחת טיפול אייפק.
ומה אתם חושבים?

דר. אורי קניג
מפתח שיטת טיפול אייפק