כשמרפא מתחזה לאלוהים

מיום שהתחלתי לעבוד כמטפל חלמתי על עידן בו כל ענפי הרפואה יעבדו בהרמוניה ושיתוף פעולה. בתהליך ההתבגרות המקצועית שלי, התחלתי להבחין בשונויות בין הרפואה המערבית והרפואה הטבעית על שלוחותיה.

שונות אינה מילה גסה ובחשיבה עד כמה יכולות גישות רפואיות/טיפוליות להוות אלטרנטיבה האחת לשנייה, השונות תהיה המדד בו מטפל בגישה מסויימת יוכל להפנות את מטופליו במקרים הנדרשים, למומחה בתחום טיפולי שונה, וזוהי בעיני הרמוניה אמיתית.
כשפיתחתי את אייפק, הרצון להרמוניה עמד אז מולי, באותה חיות בה הוא נמצא לנגד עיני כיום. בבלוג הנוכחי אני לא מעוניין לחטוא בהכללות על הרפואה המערבית ו/או על כל סוג של טיפול, אך בהחלט אני מעוניין להצביע על מצבים מסוכנים בהם ישנם מטפלים/אנשי רפואה מכל הזרמים, המרשים לעצמם לחטוא בהתנהגויות המורשות רק ליישות גבוהה יותר מאיתנו, בני האדם, קרי, לאלוה.
כשאיש רפואה פוסק את דינו של מטופל באמצעות דיאגנוזה שאין עליה עוררין, אני רואה בזאת התחזות לאלוהים. בכל כך הרבה מקרים בהם פסק המרפא שלמטופל נשארו כך וכך חודשים לחיות, והמטופל שפנה לדרך אחרת, הוכיח את המאבחן כטועה, נשארת השאלה מדוע היה צריך פסק דין אבחוני זה מלכתחילה. וכמובן באות הדוגמאות האחרות בהן המרפא פסק זמן קצוב למחיית המטופל ואכן בסוף פרק הזמן הנ"ל המטופל מת. האם זה מפני שהמרפא צדק? ואולי זו התופעה של פלסבו שלילי, לפיה, כאשר אדם בעל סמכות רפואית פוסק פסיקה חד-משמעית, מערכת האמונות הלא מודעת של המטופל מפנימה את המסר ומוציאה את המטופל "להורג" בהתאם להוראות המטפל.
ובדוגמאות פחות קיצוניות, בהן המרפא מודיע למטופל ש"אין דרך אחרת", או, "רק זה יעזור לך", תמיד נשארת השאלה של היכן היא צניעותו של המרפא? האם המרפא הוא יודע הכל? האם לא ראוי במצבים בהם המרפא בטוח בכוחו של הטיפול, לאמר שלדעתו טיפול זה, או תרופה זו, או תוסף זה, יועילו ביותר למטופל, ושהוא, המטפל, אינו מכיר משהו אחר? אמירה כזו תמיד תשאיר למטופל את האופציה שאם המלצת המטפל אינה מועילה למטופל, הרי המטפל הודה שהוא אינו יודע על משהו אחר, אך, עדיין נשארת הדלת פתוחה לחפש כיוון שונה, אחר.
בהיסטוריה שלי כמטפל נתקלתי בהרבה אנשי מקצוע נפלאים, עמוקים במקצועיותם, נאמנים למקצוע, נאמנים לטובת המטופל ובעלי אתיקה מקצועית גבוהה. אך, פגשתי גם מקרים בהם אנשי מקצוע איבדו את הכלי החשוב ביותר במקצוע הרפואה והריפוי, הם איבדו את הענווה שלהם.
לפני מספר שנים הגיעה אלי גילה (שם בדוי) עם כאב ראש חד בנקודה אחת בלבד, ברקה שלה. זה היה כאב של 10 מתוך 10 שנמשך ללא הפוגה כל יום, 24 שעות ביממה במשך כחודשיים לפני שהגיעה אלי. היא לא ישנה בלילות, בקושי יכלה לאכול, ובהיותה סטודנטית, לא היתה מסוגלת להמשיך ללמוד. מפגש עם רופא נאורולוג הוביל למתן תרופות חזקות להורדת כאבים אך ללא השפעה. בדיקות CT ו MRI לא נתנו כל ממצא. הרופא בדק והשקיע מאמצים רבים אך כשלא היה כל ממצא הוא הודיע לגילה שהוא עשה כל אשר ביכולתו, ואין דרך אחרת לעזור לה. הוא פסק שגילה תחייה כל חייה (בחורה בת 22) עם הכאב הזה בתקווה שכמו שזה בא, כך זה ייעלם. המלצה מקרוב משפחתה להגיע לטיפול אייפק, הפגישה בינינו לאחר מפגש חריצת הדין של הנאורולוג.
בפגישה הראשונה מצאתי שמשהו קרה כשבוע-שבועיים לפני שפרץ הכאב. באמצעות במ"ש (ביופידבק של מערכת השרירים) גילה נזכרה לפתע שבתחרות קייקים (סירות משוטים תחרותיות) בה השתתפה, קייק שכן התרומם לפתע ופגע בה ברקה. זה מאד כאב לה אך אחרי כמה שעות הכאב עבר. היא לא חשבה על הקשר של אירוע זה לסימפטום שלה מפני שהיא העידה על עצמה כעל אדם שלומפר עם מעורבות מרובה בתאונות קטנות. בטיפול שנתתי לה בפגישה זו, חלה ירידה משמעותית בכאב שלה לכמה שעות. בפגישה הבאה שלי איתה לאחר מספר ימים, הכאב חזר לקדמותו. היא הודתה שאכן היתה הטבה מסויימת בכאב למשך כמה שעות אך היא לא מאמינה שהיא תוכל לפתור את בעייתה. היא חזרה וציטטה את הרופא שהודיע לה שהכאב לא יעבור אף פעם. הוא מפורסם, הוא מומחה והוא יודע מה שהוא אומר.
רמת האמונה העמוקה שלה בדברי הרופא הדהימה אותי. כעדותה, כל התערבות שעשה לא הובילה לאיזושהי תוצאה ובמפגש אייפק אחד כבר חלה הטבה מסויימת אך היא לא היתה בעלת משמעות בעיניה. היא הפסיקה את הטיפול, וראה זה פלא, שום דבר לא השתנה והכאב נשאר 10 מתוך 10.
וכמו שאומרים, הזמן עשה את שלו, ושום שינוי לא חל במצבה, ובעקבות שיחות עידוד עם קרוב המשפחה הממליץ, בהן הוא ירד לפרטים בקשר למה שקרה לו בעקבות הטיפול בעצמו, היא חזרה לטיפול. בחזרתה, דיברתי איתה על עזות המצח של הרופא שלה להגיד לה דברים כל כך חד משמעיים מבלי לאמר לה שהוא לא יודע על משהו אחר. העברתי ביקורת ברורה על התנהגותו של הרופא והיא הודתה שיש משהו בדברי. ירידה לעומק ההתנגדויות שלה הובילה תחילה לניקוי נושאי מוכנות, פתיחות וקשיים עם אמונות יסוד.
בתהליך של מספר חודשים, היא ירדה בהדרגה מ 10 ל 0 בסיום הטיפול. הטיפול הסתיים לפני מספר שנים, והכאב לא חזר אליה אף פעם עד לעצם היום הזה (יש לי את המקורות שלי).
במשך השנים, פגשתי בהרבה מקרים של אנשי רפואה "אלוהיים", שאילו הרשו לעצמם מעט צניעות, מטפליהם היו נעזרים בצורה יפה במקומות אחרים. לטעמי האישי, אני רואה בהתנהגויות אלו פגיעות אתיות חמורות בקרב אנשי רפואה. ועם כי אני נזהר מלעשות איזושהי הכללה על כל המטפלים, אני חייב להודות שבמוסדות רפואיים שונים יכולה להיווצר לפעמים אוירה בה הכל מותר. כאשר בישיבת צוות מרפאים, יש כאלו ההופכים את תיסכולם לעזור ולהגיע לתוצאות רפואיות, ליצירת מסקנות סופיות בהן מוסכם שאין מה לעשות למען המטופל. זוהי הגנה כנגד הסתכלות פנימה ואם מטפלים נוספים מחזקים את ידי המטפל במסקנתו (בפעם אחרת, כאשר הם יהיו במצבו, אולי הוא יחזק את ידיהם בצורה דומה), הוא לא ממש צריך לנגוע בגבולות הצניעות שלו והצהרה סופית של אין מה לעשות, עוזרת לו להישאר שליו נוכח היעדר התוצאות.
מטפלים המוצאים עצמם בלחץ חברתי כזה בתוך צוות ריפויי ועדיין, יכולים להקשיב לקול הפנימי שלוחש להם שלמרות שלא נראות כל אלטרנטיבות כרגע, אולי יש כאלו אך הם פשוט אינם מודעים להן. מטפל כזה יחווה דילמה בה, כדי להראות טוב בעיני הקולגות שלו, יסכים עם חריצת הדין מצד אחד, אך אולי, מצד שני, אם יזכור למה הוא פנה למקצוע עזר לזולת בו רווחת המטופל היא ערך העומד מעל לכל, ישמיע את דברו, ויזכיר לנוכחים ש"אנחנו לא רואים מוצא אחר, אך זה לא אומר שאנחנו יודעים שאין מוצא אחר". אם מטפל כזה ירשה לעצמו באומץ לאמר את דברו, המטופל ירוויח לאין ערוך ורמת האתיקה של הצוות תגביה שחקים. מצב נפלא בו כולם מרוויחים.

דר. אורי קניג