כשמרפא מתחזה לאלוהים

מיום שהתחלתי לעבוד כמטפל חלמתי על עידן בו כל ענפי הרפואה יעבדו בהרמוניה ושיתוף פעולה. בתהליך ההתבגרות המקצועית שלי, התחלתי להבחין בשונויות בין הרפואה המערבית והרפואה הטבעית על שלוחותיה.

שונות אינה מילה גסה ובחשיבה עד כמה יכולות גישות רפואיות/טיפוליות להוות אלטרנטיבה האחת לשנייה, השונות תהיה המדד בו מטפל בגישה מסויימת יוכל להפנות את מטופליו במקרים הנדרשים, למומחה בתחום טיפולי שונה, וזוהי בעיני הרמוניה אמיתית.
כשפיתחתי את אייפק, הרצון להרמוניה עמד אז מולי, באותה חיות בה הוא נמצא לנגד עיני כיום. בבלוג הנוכחי אני לא מעוניין לחטוא בהכללות על הרפואה המערבית ו/או על כל סוג של טיפול, אך בהחלט אני מעוניין להצביע על מצבים מסוכנים בהם ישנם מטפלים/אנשי רפואה מכל הזרמים, המרשים לעצמם לחטוא בהתנהגויות המורשות רק ליישות גבוהה יותר מאיתנו, בני האדם, קרי, לאלוה.
כשאיש רפואה פוסק את דינו של מטופל באמצעות דיאגנוזה שאין עליה עוררין, אני רואה בזאת התחזות לאלוהים. בכל כך הרבה מקרים בהם פסק המרפא שלמטופל נשארו כך וכך חודשים לחיות, והמטופל שפנה לדרך אחרת, הוכיח את המאבחן כטועה, נשארת השאלה מדוע היה צריך פסק דין אבחוני זה מלכתחילה. וכמובן באות הדוגמאות האחרות בהן המרפא פסק זמן קצוב למחיית המטופל ואכן בסוף פרק הזמן הנ”ל המטופל מת. האם זה מפני שהמרפא צדק? ואולי זו התופעה של פלסבו שלילי, לפיה, כאשר אדם בעל סמכות רפואית פוסק פסיקה חד-משמעית, מערכת האמונות הלא מודעת של המטופל מפנימה את המסר ומוציאה את המטופל “להורג” בהתאם להוראות המטפל.
ובדוגמאות פחות קיצוניות, בהן המרפא מודיע למטופל ש”אין דרך אחרת”, או, “רק זה יעזור לך”, תמיד נשארת השאלה של היכן היא צניעותו של המרפא? האם המרפא הוא יודע הכל? האם לא ראוי במצבים בהם המרפא בטוח בכוחו של הטיפול, לאמר שלדעתו טיפול זה, או תרופה זו, או תוסף זה, יועילו ביותר למטופל, ושהוא, המטפל, אינו מכיר משהו אחר? אמירה כזו תמיד תשאיר למטופל את האופציה שאם המלצת המטפל אינה מועילה למטופל, הרי המטפל הודה שהוא אינו יודע על משהו אחר, אך, עדיין נשארת הדלת פתוחה לחפש כיוון שונה, אחר.
בהיסטוריה שלי כמטפל נתקלתי בהרבה אנשי מקצוע נפלאים, עמוקים במקצועיותם, נאמנים למקצוע, נאמנים לטובת המטופל ובעלי אתיקה מקצועית גבוהה. אך, פגשתי גם מקרים בהם אנשי מקצוע איבדו את הכלי החשוב ביותר במקצוע הרפואה והריפוי, הם איבדו את הענווה שלהם.
לפני מספר שנים הגיעה אלי גילה (שם בדוי) עם כאב ראש חד בנקודה אחת בלבד, ברקה שלה. זה היה כאב של 10 מתוך 10 שנמשך ללא הפוגה כל יום, 24 שעות ביממה במשך כחודשיים לפני שהגיעה אלי. היא לא ישנה בלילות, בקושי יכלה לאכול, ובהיותה סטודנטית, לא היתה מסוגלת להמשיך ללמוד. מפגש עם רופא נאורולוג הוביל למתן תרופות חזקות להורדת כאבים אך ללא השפעה. בדיקות CT ו MRI לא נתנו כל ממצא. הרופא בדק והשקיע מאמצים רבים אך כשלא היה כל ממצא הוא הודיע לגילה שהוא עשה כל אשר ביכולתו, ואין דרך אחרת לעזור לה. הוא פסק שגילה תחייה כל חייה (בחורה בת 22) עם הכאב הזה בתקווה שכמו שזה בא, כך זה ייעלם. המלצה מקרוב משפחתה להגיע לטיפול אייפק, הפגישה בינינו לאחר מפגש חריצת הדין של הנאורולוג.
בפגישה הראשונה מצאתי שמשהו קרה כשבוע-שבועיים לפני שפרץ הכאב. באמצעות במ”ש (ביופידבק של מערכת השרירים) גילה נזכרה לפתע שבתחרות קייקים (סירות משוטים תחרותיות) בה השתתפה, קייק שכן התרומם לפתע ופגע בה ברקה. זה מאד כאב לה אך אחרי כמה שעות הכאב עבר. היא לא חשבה על הקשר של אירוע זה לסימפטום שלה מפני שהיא העידה על עצמה כעל אדם שלומפר עם מעורבות מרובה בתאונות קטנות. בטיפול שנתתי לה בפגישה זו, חלה ירידה משמעותית בכאב שלה לכמה שעות. בפגישה הבאה שלי איתה לאחר מספר ימים, הכאב חזר לקדמותו. היא הודתה שאכן היתה הטבה מסויימת בכאב למשך כמה שעות אך היא לא מאמינה שהיא תוכל לפתור את בעייתה. היא חזרה וציטטה את הרופא שהודיע לה שהכאב לא יעבור אף פעם. הוא מפורסם, הוא מומחה והוא יודע מה שהוא אומר.
רמת האמונה העמוקה שלה בדברי הרופא הדהימה אותי. כעדותה, כל התערבות שעשה לא הובילה לאיזושהי תוצאה ובמפגש אייפק אחד כבר חלה הטבה מסויימת אך היא לא היתה בעלת משמעות בעיניה. היא הפסיקה את הטיפול, וראה זה פלא, שום דבר לא השתנה והכאב נשאר 10 מתוך 10.
וכמו שאומרים, הזמן עשה את שלו, ושום שינוי לא חל במצבה, ובעקבות שיחות עידוד עם קרוב המשפחה הממליץ, בהן הוא ירד לפרטים בקשר למה שקרה לו בעקבות הטיפול בעצמו, היא חזרה לטיפול. בחזרתה, דיברתי איתה על עזות המצח של הרופא שלה להגיד לה דברים כל כך חד משמעיים מבלי לאמר לה שהוא לא יודע על משהו אחר. העברתי ביקורת ברורה על התנהגותו של הרופא והיא הודתה שיש משהו בדברי. ירידה לעומק ההתנגדויות שלה הובילה תחילה לניקוי נושאי מוכנות, פתיחות וקשיים עם אמונות יסוד.
בתהליך של מספר חודשים, היא ירדה בהדרגה מ 10 ל 0 בסיום הטיפול. הטיפול הסתיים לפני מספר שנים, והכאב לא חזר אליה אף פעם עד לעצם היום הזה (יש לי את המקורות שלי).
במשך השנים, פגשתי בהרבה מקרים של אנשי רפואה “אלוהיים”, שאילו הרשו לעצמם מעט צניעות, מטפליהם היו נעזרים בצורה יפה במקומות אחרים. לטעמי האישי, אני רואה בהתנהגויות אלו פגיעות אתיות חמורות בקרב אנשי רפואה. ועם כי אני נזהר מלעשות איזושהי הכללה על כל המטפלים, אני חייב להודות שבמוסדות רפואיים שונים יכולה להיווצר לפעמים אוירה בה הכל מותר. כאשר בישיבת צוות מרפאים, יש כאלו ההופכים את תיסכולם לעזור ולהגיע לתוצאות רפואיות, ליצירת מסקנות סופיות בהן מוסכם שאין מה לעשות למען המטופל. זוהי הגנה כנגד הסתכלות פנימה ואם מטפלים נוספים מחזקים את ידי המטפל במסקנתו (בפעם אחרת, כאשר הם יהיו במצבו, אולי הוא יחזק את ידיהם בצורה דומה), הוא לא ממש צריך לנגוע בגבולות הצניעות שלו והצהרה סופית של אין מה לעשות, עוזרת לו להישאר שליו נוכח היעדר התוצאות.
מטפלים המוצאים עצמם בלחץ חברתי כזה בתוך צוות ריפויי ועדיין, יכולים להקשיב לקול הפנימי שלוחש להם שלמרות שלא נראות כל אלטרנטיבות כרגע, אולי יש כאלו אך הם פשוט אינם מודעים להן. מטפל כזה יחווה דילמה בה, כדי להראות טוב בעיני הקולגות שלו, יסכים עם חריצת הדין מצד אחד, אך אולי, מצד שני, אם יזכור למה הוא פנה למקצוע עזר לזולת בו רווחת המטופל היא ערך העומד מעל לכל, ישמיע את דברו, ויזכיר לנוכחים ש”אנחנו לא רואים מוצא אחר, אך זה לא אומר שאנחנו יודעים שאין מוצא אחר”. אם מטפל כזה ירשה לעצמו באומץ לאמר את דברו, המטופל ירוויח לאין ערוך ורמת האתיקה של הצוות תגביה שחקים. מצב נפלא בו כולם מרוויחים.

דר. אורי קניג

11 מחשבות על “כשמרפא מתחזה לאלוהים

  1. פורסם בתאריך 8 לינואר 2012
    צניעות
    לאחרונה המציאות העמידה בפני את האפשרות לבחון בדיוק את הדברים שתיארת. ניתקלתי בהחלטות חד משמעיות שלא באמת נבדקו כמו שצריך, בגלל כל מיני צירופי מיקרים חמורים יותר שהגיעו למיון, ממש כמו שתיארת. וזה גרם לי לשאול את עצמי: על הסולידריות הזו.השפעת הקבוצה ובעלי תפקידים בתוכה על האמת הפנימית מלצאת. מתוך זה מצאתי את עצמי במצב אחר, בצד השני, של האלוהים אומרת “הכנסתי עוד אישה להריון” . מול הנס הגדול(תאונה חזיתית ותעלה) שקרה לי פתאום הרגשתי את ההפך מצניעות(-אין לי מושג מהו?) כאילו זה אני באמת הכנסתי את הנשיםהאלה להריון.
    זה העיף אותי.
    אני שמקפידה להשאר בצנעה מול הקסמים שקורים מולי בקליניקה, מלאה באגו ובתחושת אלוהות.
    הרצון במעמד ורגעי העוצמה האלה מסנוורים.
    מנסה להבין יותר- ביום עיון של האייפק האחרון, בהרצאה על המוח ופתולוגיות על איך דרך טיפול ישירות במוח אפשר אולי לשפר. הוא סיים את ההרצאה בזה שאין פתרונות באמת. זה היה מאכזב, את המשך היום המשכתי בהכשרה של מנחים לטכניקת האור הלבן, ושם מקום הצנעה הידהד, ריגש.
    זוהי טכניקה מאוד חזקה, מאוד מאפשרת בתפיסתה את המקום של ההרמוניה בשילוב הכוחות של כל שיטות הטיפול-מאפשרת הרחבה של שדות וראיית מציאות רחבה יותר,ועם זאת, מאוד צנועה- “לא נבדק מדעית שזה משפיע על בעיות מבניות “(שי טובלי)- אני יכולה להעיד שבעקבות מס’ טיפולים שעברתי אני חשה שינוי מבני במערכת גופנית כלשהי. זה עורר בי השראה למקום שבשניה אפשר לבחור להיות בו, לתת לדברים כמו זכרונות ומצבים לרצות להיות במקום ההפוך לצנעה. במהלך הטיפולים יש רגעים רבים שבהם מבט המטופל המחכה למוצא פי, רגע של אלוהים. זה היכה בי אפשר להתבלבל בשנייה.
    אז אסיים
    בלהגיד שנגעת בדבריך בעניין שמאוד מעסיק אותי, מתוך מקום להיות מטפלת יותר טובה.העלת עוד אספקט לתפיסה… כמו תמיד מעניין לאן השאלות הנשאלות בראשך יובילו. מצפה. שבוע טוב ענת.

  2. פורסם ב 8 לינואר 2012
    אכן ענווה היא אלוהית
    כמו ליצור עולם בשישה ימים ואז ללכת לנוח, כי זה הספיק לו.

    יכול להיות מצויין להקדיש יום שלם ממערך הלימודים לנושא הענווה אצל המטפל.

  3. פורסם ב 8 לינואר 2012
    דוגמא אישית
    הי
    בתור מטפלת באייפק אני תמיד בודקת בביופידבק של מבחן שרירים עצמי אם אני יכולה לתת מענה לאדם מולי?
    אם כן – מציעה עזרה.
    אם לא -מעבירה למי שיכול לעזור יותר.
    אני מזכירה שאני לא אלוקים. ובסה”כ מסייעת לאדם לגייס את מערכת הריפוי שלו.
    קרה לי שאדם ביקש עזרה מיידית בפתרון כאבים, העברתי לקולגה מרפא בספורט ואני יודעת שיש לו נסיון ותוצאות מיידיות.
    הצעתי לאדם שיגיע אליי למניעה.
    יוני

  4. פורסם ב 8 לינואר 2012
    מסכימה עם כל מילה שלך
    אורי, אני מסכימה עם כל מילה שלך כאן. זה נושא חשוב מאד.
    מאחלת שיבוא היום בו הרופאים והחברה שלנו ישכילו לפתוח את הדלת גם לדרכים אחרות, לנסות דברים חדשים ולא לשלול מראש אופציות שאינם מכירים.
    אני חושבת שאנחנו בדרך לשם, ובאמת ככל שנעלה את המודעות לנושא, כך נצליח להשיג את המטרה.

  5. פורסם ב 8 לינואר 2012
    כשמרפא מתחזה לאלוהים
    מקרא דברים אלו אני גאה יותר מתמיד להיות חלק ממטפלי אייפק בהדרכתך ובהדרכת ליאור טל,שממנו למדתי, שמטיף ומיישם בדיוק את הדרך הזאת. כ”כ ממליצה לכולם לקרוא ספר ששמו “מסר האנשים האמיתיים” מאת מרלו מורגאן. במיוחד פרק 13 המדבר על ריפוי.

  6. פורסם ב 13 לינואר 2012
    כשאב בחר לקחת אחריות על בנו
    שולחת לך סרטון בעקבות “המרפא שמתחזה לאלוהים” , מאוד מעניין הסיפור של המטופלת שלך והדברים שכתבת הם גם תזכורת לנו המטפלים בתחום האלטרנטיבי לשמור על צניעות בעבודה שלנו ולהיות פתוחים לשיתןף פעולה עם הרפואה המערבית שלעיתים אנחנו חוטאים בנטייה לזלזל בה ועם שיטות טיפול אחרות הרבה פעמים מטופלים מתבשרים ע”י הרופאים באבחנות שמוצגות כגזרות גורל , הבשורות האלה עשויות להיות כל כך מפחידות שמיד נכנסים ל fff והפחד וחוסר האונים מביא אותם לראות את הרופא בתפקיד אלוהים יודע כל
    ולאמונה עיוורת בו ללא סייגים ושאלות בסרטון הזה הרצאה של אבא שהתבשר שבנו הפעוט חולה בסרטן נוירובלסטומה שלב 4 והוא בוחר לא לראות את הרופאים בתפקיד אלוהים הוא לוקח את האחריות לתהליך הריפוי של בנו על עצמו והתוצאות מדהימות ומפעימות
    http://www.youtube.com/watch?v=rv2zDRnO5k0

    להשתמע

    דורית פוקס

  7. פורסם ב 14 לינואר 2012
    תגובה
    קיבלתי חינוך טוב ממורי ליאור טל, כאשר כבר בשאלות המוכנות ישנו נושא ה-X פקטור, בו אני מדגישה בפני המטופל את העניין שאני לא אלוהים וישנם דברים שגם אני כמטפלת אינני יודעת – וזה בסדר.
    לפי דעתי מטפל שמנסה להתמודד גם עם דברים שגדולים עליו ולא מפנה אותם למטפלים המתמחים בדברים אלו, יפסיד הרבה מטופלים בסופו של דבר

  8. פורסם ב 15 לינואר 2012
    תגובה אל ענת בן-עמי #1
    אני שמח שיכולת להביא את הנושא המדובר על שני קטביו. במהלך כל הסדנאות דיברתי על העוצמה של טיפול אייפק ועל התוצאות החזקות שהטיפול מביא. אכן, אם לא ניזהר, אנחנו יכולים להשתכר מ”הצלחותינו” ולהאמין שהעוצמה הפנימית שלנו בלבד יצרה את התוצאות, ואז, קל להחליק אל כיסא האלוהים

  9. פורסם ב 3 למרץ 2012
    כשמרפא מתחזה לאלוהים – ישמור חלק 1
    אורי ושאר חברי,
    ראשית לכל שוב ברכות ותודה לאורי על הנגיעה המדויקת והארת נושא חשוב ונרחב,בפוסט זה.
    לא נותר לי אלא להסכים לגמרי הן עם הפוסט והן עם התגובות לו.
    אני מסכים,מאמץ ומחבק את נועה על המשפט – “אכן ענווה היא אלוהית”.לטעמי זה המשפט שעל כל המרפאים עלי אדמות לאמץ,להפנים ולנהוג על פיו.
    וברשותכם אחדד כמה נקודות שכבר העלו בתכתובות וכדאי שיודגשו.
    אכן כולנו עדים לקסמים המתרחשים בחדר הטיפולים.
    ראשית אסור “להתרגל” לזה הגם שתמיד יש לשאוף לכך, כמובן, וכדאי תמיד תמיד להתיחס לכך בהערכה,בכבוד, בניפלאות, בזהירות ובענווה.
    אכן ברור שככל שאנו מזהים שיכול ומטפל אחר או דיסיפלינה אחרת יתאימו יותר – זה מה שנעשה.
    אבל אני חושב שכוונתו של אורי בפוסט הזה הוא בעיקר לגישתם של חלק מהרופאים ה”קונבנציונאלים” ואני מסכים לחלוטין עם זה.
    גם לי יצא ל”התעסק” בסוגיה הזו לא מעט ולעניות דעתי זה נובע ממספר סיבות.
    אישיות הרופא, ולא אכנס לניתוחים פסיכולוגיים ברורים והסיבות להתיחסותו כמפורט במאמר.
    מערכת החינוך הרפואית – זה מה שמלמדים אותם ובהתאם לכך הם פועלים ומתייחסים.
    התופעה הזו רווחת בעיקר בדור היותר ותיק של הרופאים שחונך להיות ה”אורים והתומים” בדרגת “סף אלוה”.
    היום בתקופת “גוגל” והאינטרנט שהמידע המקצועי כל כך נגיש וה”פציינטים” מגיעים לרופא עם ידע רב ומעמיק הרופא מרגיש פעמים רבות ריגשי נחיתות וכתוצאה מכך אנו מוצאים עצמינו מקבלים התיחסויות כעוסות ותוקפניות ונחרצות.(“אתם לא מבינים כלום..אני הרופא ואני יודע בדיוק מה יש לכם..”) ו..מה לא..
    מעטים מהרופאים מסוגלים להתעלות מעבר לנ”ל ולהודות שהם אולי לא יודעים הכל,רחמנא ליצלן..שכן הם מתייחסים אך ורק לרפואה “תלויית הוכחות” ומבוססת על מחקריים מוקפדים בדוקים ומאושרים מדעית.
    אין להם את הכלים, הפתיחות,האומץ.הגמישות ו..מה לא, כדי להתעלות ולהתגבר על ה”מקובעויות” הללו.
    ויחד עם זאת היום לשימחתי ( ואני מייחס לכך תקווה גדולה) יש זרם שאני מקווה שהולך ומתגבר הנקרא “רפואה אינטגרטיבית”, המשלבת ברצון בחיבוק ובהערכה בין הרפואה הקונבנציונאלית למשלימה.
    אנחנו רואים את זה הרבה מאד בתחום הטיפול בסרטן והמחקרים האחרונים בהחלט מראים על תוצאות מרשימות כתוצאה משילוב הדיסציפלינות.

  10. פורסם ב 3 למרץ 2012
    כשמרפא מתחזה לאלוהים – ישמור חלק 2
    ואם מנסים להקיף את הנושא הגם שבצורה “ריפרופית” מאד ולא ממצה את הנושא ,לא אוכל שלא להזכיר כאן עוד נושא חשוב שלדעתי מאד מאד שייך לכך והוא ההכרה ברפואה המשלימה על ידי האנשים והמוסדות הרפואיים הקונבנציונאליים והממסדיים הרשמיים.
    ואני מקווה שאוציא בקרוב עידכון וסקירה לגבי מה שאנחנו עושים ופועלים באמצעות העמותה ובעיקר בעזרת “הלישכה למקצועות בריאות משלימים בישראל” בכל הקשור בקידום ההכרה ברפואה המשלימה וזה לגישתי, חלק בלתי נפרד ממהות וליבת הנושא בו עוסק הפוסט,האמור.
    כ”מקדימון” אומר לכם שזומנתי לכנסת להשתתף בישיבת וועדת החוקה חוק ומשפט לדיון בהצעה לשינוי חוק העונשין בנושא יחסים בין מטפל למטופל בהשתתפות לא מעט חברי כנסת, והצגתי לפניהם מספר נושאים הן בהקשר להצעת החוק והן בהקשר לנושא הרחב יותר בהקשר להכרה בתחום שלנו ובהחלט נשבה רוח חיובית שננסה להתקדם בעזרתה.
    חברי הכנסת והמעורבים בנושא הבהירו לי שאבן הנגף המרכזית והקשה ביותר היא – משרד הבריאות!!….
    ועכשיו קחו את כל שנאמר ונכתב כאן בהקשר לכל הנושא והתיחסות הרופאים והרפואה (למען הזהירות..חלקם) ותבינו טוב יותר למה ומהיכן קורים הדברים.
    כמובן גם הפעם היתה זו רק “נגיעה” בנושא ותחום חשוב ביותר וחשוב וטוב שהדברים ילובנו ויועלו ובהמשך נקווה שגם יעשו צעדים ופעולות חיוביות שיקדמו זאת לטובת ולבריאות כולם.
    אז איך נסכם ומה נאחל?..אולי כך – ובהבראת מטולפינו – ננוחם.
    שאו ברכה חברים וחברות – והיו אך בטוב שכן על מי נותר לנו לסמוך אם לא על עצמינו וברוח נושא המאמר..כמובן על אבינו שבשמים..
    אבישי מגל

סגור לתגובות.