מתן קרדיט לטיפול אייפק

אומרים שלהצלחה יש הרבה אבות ושהכשלון יתום. אם כך, למי מגיע הקרדיט להצלחת ו/או כשלון הטיפול?

השאלה הזו צצה במוחי כאשר לא מזמן היו לי חמישה טיפולים ברצף בחמישה לקוחות שונים כאשר חד משמעית ההתערבות הטיפולית יצרה תוצאות וכאשר בדקתי עם המטופלים הם בהחלט ראו התקדמות יפה במצבם אך כל אחד בדרכו שלו, שייך את ההתקדמות לגורמים שלא היו קשורים בטיפול.
לנורית (שם בדוי), היה פחד מדיבור בפני קהל. קהל כהגדרתה היה מעל לשלושה אנשים, לא משנה אם היא מכירה אותם או לא. לאחר סדרת טיפולים אינטנסיבית הגיע המבחן והיא השתתפה באירוע בן 30 משתתפים מטעם מקום עבודתה וברגע מסויים התבקשה לאמר כמה מילים. היא קמה ודברה אל הקהל ללא כל התקף חרדה. כאשר בדקתי איתה מה היא חושבת שקרה הסבירה לי שהיא מאמינה שהיה זה היין ששתתה לפני האירוע שטשטש את חרדתה. בבדיקה נוספת הודתה שבהרבה מקרים דומים יין לא גרם לכל אפקט ארגעה אך עדיין נדמה היה לה שהיין במקרה זה, גרם לכך ולא קשרה במוחה את האפשרות שהטיפול יצר את השינוי.
יורם סבל מכאבי ראש קשים 4-5 ימים בשבוע, כל שבוע, במשך השנה האחרונה. טיפולי אייפק אינטנסיביים החלו להוריד את קצב כאבי הראש מ 4-5 בשבוע ל 1-2 פעם בשבועיים. ההסבר של יורם לשינוי היה שהזמן פשוט עשה את שלו ולא בהכרח קשר את התוצאה לטיפולים.
ציפי סבלה מבעיות נשימה מספר שנים. היתה לה מצוקת נשימה כמעט קבועה בכל ימות השנה ובכל מצב, והימים בהם השתמשה במשאפים להקל על הסימפטומים שלה, היו מרובים מהימים בהם לא השתמשה במשאפים כלל. ארבעה טיפולים שארכו כחודש (טיפול פעם בשבוע) העלימו את הסימפטומים שלה קליל ונראה שבעיית הנשימה שלה נפתרה ברובה בתוך זמן קצר יחסית. ההסבר של ציפי לשינוי היה שכנראה השינוי במזג האויר יצר את השינוי.
בתחילה התופעה עוררה בי תמיהה וחשבתי לתומי שזה מוזר שמטופל לא יכול לפרגן לטיפול ולשייך את התקדמותו לתהליך הטיפולי. אבל לאחר מכן באו גם הכשלונות הטיפוליים (זוכרים את ה 20%? כשלון הינו חוסר בתוצאה טיפולית), ופתאום המטופלים יכלו לאמר לי ללא היסוס שהטיפול לא שינה כלום, ולפעמים, נראה להם כגורם לנסיגה והידרדרות במצבם.
לאחר שניקיתי את "הפגיעה האישית" שהרגשתי כשהמטופל לא הכיר בערך הטיפולי של מאמצי אך יכול היה בקלות להצביע אצבע מאשימה על הטיפול כשלא היו תוצאות, התפניתי לנסות להבין את התופעה וכמה נקודות חשובות עלו בראשי:

  1. ישנם מטופלים הנוטים להתנער מתווית "המטופל" ולכן נוטים להכחיש את הקשר בין ההצלחה הטיפולית לתוצאות הריפוי; "אם אין קשר אזי אני לא באמת מטופל".
  2.  ישנם מטופלים הנוטים להרגיש פחות "תלויים במטפל ו/או בטיפול" כאשר הם נמנעים מלשייך את הצלחת הטיפול לתהליך הטיפולי.
  3. עם כל התסכול הנעוץ בכך, כדאי שהמטפל לא ייפול למלכודת של ניסיון לשכנע את המטופל שההשתפרות במצבו נובעת בעיקרה מהטיפול; מטפל שייפול למלכודת זו ייאבד את ערכו בעיני המטופל ויוזיל בעיני המטופל את השיטה כולה.
  4. חשוב מאד שמטפל אייפק יהיה מודע לתופעה כזו ולסיבות האפשריות שלה כדי שיוכל להישאר נייטרלי כמטפל ולא יתן ל"פגיעה האישית" לטלטל את היכולת שלו להישאר באיזור הנפשי השקט והנייטרלי שהוא תמיד הדרישה הראשונית להצליח בביצוע במ"ש (ביופידבק של מערכת השרירים).
  5. אסור לשכוח את אחוזי ההצלחה הגבוהים של טיפול אייפק (80%), וגם כאשר המטופל המאוכזב מחוסר תוצאות יצביע על הטיפול ו/או המטפל כגורם לכך, חשוב שהמטפל לא ישכח אודות ה 20%.
  6. ועם כל זאת, למרות שאנחנו מנוסים ויודעים לעבוד עם מטופלים בדרגות קושי שונות, בסופו של יום, אנחנו יכולים לטעות לפעמים, ולהיות בשל קשיינו המקור לחוסר הצלחת הטיפול. ממקום זה אחזור על ההמלצה המתמדת שלי: "טפלו בעצמכם, או בפגישות עם מטפלים מקצועיים בתשלום, או, דרך החלפת טיפולים עם הקולגות שלכם.

אאחל לכם בכל מקרה הצלחות טיפוליות מרובות ככל האפשר.

דר. אורי קניג