מתן קרדיט לטיפול אייפק

אומרים שלהצלחה יש הרבה אבות ושהכשלון יתום. אם כך, למי מגיע הקרדיט להצלחת ו/או כשלון הטיפול?

השאלה הזו צצה במוחי כאשר לא מזמן היו לי חמישה טיפולים ברצף בחמישה לקוחות שונים כאשר חד משמעית ההתערבות הטיפולית יצרה תוצאות וכאשר בדקתי עם המטופלים הם בהחלט ראו התקדמות יפה במצבם אך כל אחד בדרכו שלו, שייך את ההתקדמות לגורמים שלא היו קשורים בטיפול.
לנורית (שם בדוי), היה פחד מדיבור בפני קהל. קהל כהגדרתה היה מעל לשלושה אנשים, לא משנה אם היא מכירה אותם או לא. לאחר סדרת טיפולים אינטנסיבית הגיע המבחן והיא השתתפה באירוע בן 30 משתתפים מטעם מקום עבודתה וברגע מסויים התבקשה לאמר כמה מילים. היא קמה ודברה אל הקהל ללא כל התקף חרדה. כאשר בדקתי איתה מה היא חושבת שקרה הסבירה לי שהיא מאמינה שהיה זה היין ששתתה לפני האירוע שטשטש את חרדתה. בבדיקה נוספת הודתה שבהרבה מקרים דומים יין לא גרם לכל אפקט ארגעה אך עדיין נדמה היה לה שהיין במקרה זה, גרם לכך ולא קשרה במוחה את האפשרות שהטיפול יצר את השינוי.
יורם סבל מכאבי ראש קשים 4-5 ימים בשבוע, כל שבוע, במשך השנה האחרונה. טיפולי אייפק אינטנסיביים החלו להוריד את קצב כאבי הראש מ 4-5 בשבוע ל 1-2 פעם בשבועיים. ההסבר של יורם לשינוי היה שהזמן פשוט עשה את שלו ולא בהכרח קשר את התוצאה לטיפולים.
ציפי סבלה מבעיות נשימה מספר שנים. היתה לה מצוקת נשימה כמעט קבועה בכל ימות השנה ובכל מצב, והימים בהם השתמשה במשאפים להקל על הסימפטומים שלה, היו מרובים מהימים בהם לא השתמשה במשאפים כלל. ארבעה טיפולים שארכו כחודש (טיפול פעם בשבוע) העלימו את הסימפטומים שלה קליל ונראה שבעיית הנשימה שלה נפתרה ברובה בתוך זמן קצר יחסית. ההסבר של ציפי לשינוי היה שכנראה השינוי במזג האויר יצר את השינוי.
בתחילה התופעה עוררה בי תמיהה וחשבתי לתומי שזה מוזר שמטופל לא יכול לפרגן לטיפול ולשייך את התקדמותו לתהליך הטיפולי. אבל לאחר מכן באו גם הכשלונות הטיפוליים (זוכרים את ה 20%? כשלון הינו חוסר בתוצאה טיפולית), ופתאום המטופלים יכלו לאמר לי ללא היסוס שהטיפול לא שינה כלום, ולפעמים, נראה להם כגורם לנסיגה והידרדרות במצבם.
לאחר שניקיתי את “הפגיעה האישית” שהרגשתי כשהמטופל לא הכיר בערך הטיפולי של מאמצי אך יכול היה בקלות להצביע אצבע מאשימה על הטיפול כשלא היו תוצאות, התפניתי לנסות להבין את התופעה וכמה נקודות חשובות עלו בראשי:

  1. ישנם מטופלים הנוטים להתנער מתווית “המטופל” ולכן נוטים להכחיש את הקשר בין ההצלחה הטיפולית לתוצאות הריפוי; “אם אין קשר אזי אני לא באמת מטופל”.
  2.  ישנם מטופלים הנוטים להרגיש פחות “תלויים במטפל ו/או בטיפול” כאשר הם נמנעים מלשייך את הצלחת הטיפול לתהליך הטיפולי.
  3. עם כל התסכול הנעוץ בכך, כדאי שהמטפל לא ייפול למלכודת של ניסיון לשכנע את המטופל שההשתפרות במצבו נובעת בעיקרה מהטיפול; מטפל שייפול למלכודת זו ייאבד את ערכו בעיני המטופל ויוזיל בעיני המטופל את השיטה כולה.
  4. חשוב מאד שמטפל אייפק יהיה מודע לתופעה כזו ולסיבות האפשריות שלה כדי שיוכל להישאר נייטרלי כמטפל ולא יתן ל”פגיעה האישית” לטלטל את היכולת שלו להישאר באיזור הנפשי השקט והנייטרלי שהוא תמיד הדרישה הראשונית להצליח בביצוע במ”ש (ביופידבק של מערכת השרירים).
  5. אסור לשכוח את אחוזי ההצלחה הגבוהים של טיפול אייפק (80%), וגם כאשר המטופל המאוכזב מחוסר תוצאות יצביע על הטיפול ו/או המטפל כגורם לכך, חשוב שהמטפל לא ישכח אודות ה 20%.
  6. ועם כל זאת, למרות שאנחנו מנוסים ויודעים לעבוד עם מטופלים בדרגות קושי שונות, בסופו של יום, אנחנו יכולים לטעות לפעמים, ולהיות בשל קשיינו המקור לחוסר הצלחת הטיפול. ממקום זה אחזור על ההמלצה המתמדת שלי: “טפלו בעצמכם, או בפגישות עם מטפלים מקצועיים בתשלום, או, דרך החלפת טיפולים עם הקולגות שלכם.

אאחל לכם בכל מקרה הצלחות טיפוליות מרובות ככל האפשר.

דר. אורי קניג

17 מחשבות על “מתן קרדיט לטיפול אייפק

  1. תגובה מתאריך 29/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    דר קניג , תודה על שיתוף כנה ומושכל. אני בעיקר מודה לך שעשית לי מציאות וסדר בקליטה שמאד חשוב לא “ליפול” או להיפך “להתנפח כמו טווס” אלא להשתדל להישאר ניטרלים ומאוזנים , ומחזקת את המלצתך לטפל בעצמינו לכל אורך הדרך – מתנה נהדרת שאני מעניקה לעצמי כבר מעל 20 שנה
    בברכת שנה אזרחית טובה ומפרה לכולנו שרון אביבי

    1. תגובה מתאריך 29/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
      תודה רבה. באמת חשוב מאד. צניעות.

      1. תגובה מתאריך 29/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
        קודם כל ברצוני לשבח אותך אורי על המיזם הנפלא.
        בנוסף לכך, הפתיחות הרבה והאמת שאנו רק בני אדם ומותר גם לנו לפעמים לא לדעת, היא ענקית בעיני.

        למדתי עוד ממקצועות הרפואה המשלימה, אך רק בלימוד האייפק, למדתי שאפשר להיות מאוד אמיתיים ושיש את מצב ה-20% -80%, וזה מאוד נורמלי – “אני בסדר”, דבר שבהחלט יכול להוות דוגמא לא רק למטפלי אייפק, אלא למטפלים בכל התחומים, כולל ברפואה הקונבנציונאלית..

        אני מאוד שמחה על הבלוג המקצועי הזה.

        1. תגובה מתאריך 30/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
          תודה רבה אורי על התזכורות החשובות בשיתוף שלך, ובכלל על היוזמה של הבלוג שלך.
          שתהיה שנה אזרחית חדשה נפלאה לכולנו.

          1. תגובה מתאריך 31/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
            מרגש לקרוא את הברכות; פשוט מחמם את הלב.
            זה מרגש להתחיל כל מיזם חדש, אך מיזם זה מרגיש לי שונה ומיוחד. מפאת הריחוק הגיאוגרפי שלי מישראל הקשר שנותר הוא פעם בשנה במגוון המפגשים המקצועיים. אך התקופה בין לבין נותרה פחות או יותר ריקה מבחינת הקשר המקצועי והגדילה המשותפת לכולנו. תודות לטכנולוגיה המתקדמת מסתבר שאנחנו יכולים בעצם להושיט יד וכמעט לנגוע. ובאוירה זו החלטתי לפתוח את הבלוג ולהיות מסוגל לאמר ולהקשיב בצורה רציפה, את מה שאנחנו כבר יודעים ומה שבאפשרותנו ללמוד.
            בברכה,

            ד”ר אורי קניג

  2. תגובה מתאריך 31/12/2011 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    שמחתי לראות שיש לנו אופציה כזאת נהדרת להמשיך להיות איתך בקשר דרך הבלוג ללמוד מימך ולקבל כזה עידוד -ובקשר לתגובת המטופלים ניתקלתי גם אני בכך וציינתי זאת בעבודת הסיכום שלי -תודה ויישר כח

    1. תגובה מתאריך 1/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
      ד”ר אורי היקר,

      קודם כל תודה ענקית על הבלוג, על השיתוף, על הכנות ועל האפשרות שפתחת בפנינו.
      ולעניין הפוסט הראשון, להיות מטפל היא משימה מאתגרת מורכבת ומתגמלת מאוד. בהתייחסותי כיום לתוצאות הטיפולים אני מתמלאת מעצם הידיעה שהמטופל נמצא במקום אחר, עבר תהליך, שינה דפוסי התנהגות או חשיבה גם אם הוא אינו “מודה” בחיבור התוצאות לתהליך הטיפולי.
      אם התוצאה היא שהמטופל נמצא במקום טוב יותר, דייני.

  3. תגובה מתאריך 2/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    תגובה לתגובת פזית כץ-עוז.
    לפזית,
    אני שמח בשמחתך ולכיוון בו הבלוג הולך ומתפתח.
    אני איתך בנושא התקדמות המטופל. זה מאד מספק לראות מטופל מתקדם בטיפול, גם אם אינו מודה בכך שהטיפול בהחלט עזר. ועם כל זאת אני נשאר עם שאלה טיפולית: מה קורה כאן? למה המטופל אינו יכול להרגיש “דייני”? האם יש כאן מקום להבין יותר לעומק את הדינמיקה? האם בעצם חוסר יכולתו להודות בהקשר בין הטיפול לשיפור במצבו, אולי עזרתי לו כמטפל יותר במישור החיצוני של הסימפטומים אך אולי הטיפול לא חדר עמוק מספיק לשורש הבעייה? אלו שאלות קליניות שמטרידות אותי כמטפל, ולכן אשים לב שאי הודאת המטופל שאכן הטיפול יצר אצלו את השינוי, אולי כמוה כרובד סימפטומטי חדש ואחר אליו אצטרך להתייחס בהמשך הטיפול.
    חומר למחשבה,

    ד”ר אורי קניג

  4. תגובה מתאריך 3/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    תגובה לתגובת דר.אורי קניג לפזית כץ-עוז.
    לדעתי יש להמתין לתלונתם הבאה של מטופלים אלו, כי כשהם יופיעו שוב לטיפול, יהיה זה הוידוי הטוב ביותר לכך שאכן עזרנו להם. ואני בטוחה שהם יגיעו בשנית, ואף יותר

  5. תגובה מתאריך 8/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    היכולת להישאר נייטרלי
    אורי יקר
    כמו תמיד אתה מגיע בזמן הנכון עם הרעיון הנכון – לי לפחות. אכן לאחרונה חוויתי עם מטופלת רציונלית לחלוטין את החוויה המוצגת בקטע שלך. חשבתי על הכל פרט לעובדה שהמטופל נוטה להכחיש את עובדת היותו מטופל ואת התלות במטפל אכן הארת את עיני ועל כך רב תודות.
    המשך פעילות פורייה
    דליה

  6. תגובה מתאריך 15/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    העלתה נושא חשוב, נפוץ בארצנו, אנשים לא מפרכגנים, ויש גם אחרים שיודעים להודות

  7. תגובה מתאריך 22/1/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר
    שמחה על תקשורת בבלוג והצלחה לאורי
    הנושא עליו כתבת הוא אחד הנושאים היותר מעניינים ונפוצים בטיפולי איפק וגופנפש בכלל, קורה משהו, מתרחש שינוי שיכול בקלות להיות מיוחס על ידי המטופל לגורמים סביבתיים או אחרים ולאו דוקא לטיפול עצמו. אני חושבת שהנסיון שלנו כמטפלים מלמד אותנו להנות מהשינוי ומהתוצאות כפי שקורות בחיי המטופל, ונעים מאוד לשמוע כמטפל שהטיפול סייע, ובסדר גם אם לא. כל עוד נדע שעשעינו כמיטב יכולתנו. באופן אישי אני מעריכה את יכולתך לשתף אותנו בהתנסויות הכל כך אמיתיות ובכנות שבה הן נכתבות
    בברכה חמד

  8. תגובה מתאריך 3/1/2012 הוכנסה ב 13/2/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    פרספקטיבה
    אורי יקר, תודה על יצירת מקום לדו שיח מקצועי חשוב. צניעות וטיפול עצמי אכן מהותיים, אך גם שיקוף המסע הטיפולי למטופל הסקפטי, על ההצלחות בדרך, ולא רק נעיצת הדגל על פסגת ההימליה, מקנים למטופל פרספקטיבה אישית ותחושת הישגיות והתקדמות, גם אם המטרה לשמה הגיע לטיפול, לא הושגה והוא נכנס להיכל התהילה של ה20%.
    לימור אולוקיה

  9. תגובה מתאריך 29/2/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    שמחה על האפשרות להתדיינות וגם, וואו, שמחה מאד על הבלוג
    פעמים רבות אני שואלת את עצמי איך אותה אישה שהגיעה אלי עם בעיה של תינוק “מוגז” תתלה תמיד את ההצלחה בעיסוי שעשינו לתינוק, בתיקון תנוחת ההנקה, בגורם חיצוני אחר , אך לא בטיפול האייפק שעשינו. האם הטיפול הוא “הזוי” מכדי שנוכל לשייך אליו הצלחה? האם האפשרות שטיפול אנרגטי בו מניחים פתקים על הגוף ומתופפים על הגב ייצור ריפוי יכולה להיות כ”כ רחוק מיכולת התפישה שלנו עד כדי שמטופל ימצא את כל ההסברים האפשריים אך לא יוכל לתלות את ההצלחה באייפק? בפעם הבאה שתהיה בעיה הוא יבוא כי משהו ימשוך אותו למקום הזה שנותן את הפיתרון אך בצורה מושכלת , מודעת לא יוכל להודות בכך
    אשמח לשמוע את דעתכם

  10. תגובה מתאריך 15/3/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    שלום אורי
    קראתי את את המאמר ורציתי לשתף אותך בנסיוני לא רק כמטפלת אלא כמטופלת. אכן כשמטופל מגיע אלינו אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יודעים כדי לעזור לו. אבל פשוט למדתי מנסיוני כמטופלת
    אנחנו לא מרפאים אף אחד, גם רופא שמגיע אליו אדם עם שבר וישימו לו גבס, הגבס אינו מרפא הוא רק עוזר לגוף לרפא את עצמו. כך אני אומרת גם למטופלים שלי, יש לנו את הידע לעזור אבל אנחנו למעשה לא מרפאים בשום מצב גם כשההצלחה היא מוכחת. למעשה ההצלחות שלנו הם במצב שהצלחנו לרתום את המטופל להבין שאת הריפוי בסופו של דבר עושה הגוף עצמו . במידה והמטופל ירצה להבריא, ישתף פעולה “יקרה הנס” . היו לי רבים כאלה. ועוד יותר הבנתי זאת כמטופלת למרות שאני טיפלתי בעצמי , וקרו “ניסים” שאי אפשר להסביר אותם אלא בשיתוף פעולה מלא בין הטיפול למטופל. אותם 20% שאנחנו פוגשים הם אלה, שלא הצלחנו לגרום למטופל להבין שאנחנו מביאים את הידע איך ומה לעשות אבל אם המטופל לא יקח אחריות על גופו וישתף פעולה לא יקרה דבר.

  11. תגובה מתאריך 16/3/2012 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    תגובה לנורית שטרייכמן
    אכן נורית, דברים כדורבנות. ועדיין, בפני איזה קושי אנחנו עומדים כמטפלים במצבים רבים, ולא בהכרח מול ה 20%, ומנסים להסביר, לשכנע, לעודד את המטופל לאותו שיתוף פעולה עליו את מדברת אך מטופלים אלו משדרים חד משמעית: “ד”ר רפא אותי” ושם יש בפנינו אתגר טיפולי רציני.
    דר. אורי קניג

  12. תגובה מתאריך 4/11/2013 הוכנסה ב 25/5/2014 בעקבות מעבר לאתר חדש.
    המקום הפגיע של המטפל
    אורי יקר , כמה הזדהיתי. לא אכביר כאן בדוגמאות של ‘חווית דחייה’ על ידי מטופלים אשר סבלו מבעיות אקוטיות, נרפאו או חוו שיפור משמעותי באיכות חייהם, וייחסו זאת ל’טבעת אקופרסורה שרק ענדו’… או ה’ויטאמין שרק שינו’.. או הבוס שהתחלף…!כבר הגעתי לשלב בו אני מסוגלת לחייך לעצמי חיוך קטן ונסתר, ולתת לעצמי טפיחה קטנה על השכם. מה שמטריד הוא המפגש עם אותם 20% המסוכנים לעצמם. כמו מטופלת דיכאונית ביותר, בעלת מחשבות אובדניות, אשר גם תרופות פסיכיאטריות אינן עוזרות לה, אשר מכריזה בכל מפגש שאין כל התקדמות. מידי מפגש עלי ל’אסוף’ את עצמי למקום התומך ול’זון’ שלי, מתוך ההבנה, שאם היא ממשיכה להופיע, כנראה שמשהו בכל זאת עובד. אך, החשש ממשיך לנקר בי – ומה אם היא באמת תממש את איומיה על עצמה? אני ממשיכה להפנות אותה לעזרה פסיכיאטרית, אך היא מסרבת .כבר התניתי את המשך הטיפול במעקב רפואי. מה עושים?

סגור לתגובות.