שמעתם כבר על מיסופוניה?

שמעתם כבר על מיסופוניה? אם לא שמעתם, אל דאגה. גם אני לא שמעתי על כך עד לפני מספר חודשים, ואז קיבלתי הפנייה מקולגה לגבי ילד בן 12 הסובל ממיסופוניה.

זוהי רגישות יתר לצלילים, והצלילים הם בעיקר צלילי לעיסת מזון, מצמוצי שפתיים, ציקצוקי לשון, צלילי בליעה, נשימות רמות ועוד. הרגישות הזו באה לידי ביטוי רק בין המטופל לבין בני משפחתו הקרובים, ולא קורית מחוץ לביתו. זוהי אבחנה חדשה שהתפתחה בשנת 2001 ומספר הסובלים ממנה מצומצם כך שחסר הרבה מידע מדעי כדי לבסס תיאוריה ודרכי טיפול.
אז למה החלטתי בצוהרי היום לכתוב על מיסופוניה? בעצם, אני מעוניין לדייק יותר. למעשה, החלטתי לכתוב על דיאגנוזות והתלות של כל כך הרבה מטפלים בדיאגנוזות כאבני דרך לניהול טיפולים, ולא משנה מהי הדיסיפלינה הטיפולית.
דיאגנוזה היא תווית, היא הגדרה, היא מאופיינת על ידי מספר תופעות, וכשרובן נצפות במטופל, הרי שהוא הופך להיות הדיאגנוזה. וכך, למטופל הנושא שם פרטי ושם משפחה, נוספת כותרת חדשה, מצבו הרפואי. נא להכיר את רמי כהן המדוכא, את נוגה לוי חולת הקוליטיס, את שמעון מרום החרד, וכן הלאה.
הכוונה מאחורי דיאגנוזות היא טובה. אם אני כמטפל, יכול לקחת לתשומת ליבי את התופעות הנצפות במטופל תחת הדיאגנוזה שלו, ולצרף אותן, לייחס אותן אל הסיפור האישי שלו ההולך ונבנה בתהליך הטיפולי, הרי שהדיאגנוזה היא כלי עזר נהדר. אך כשמטפל מרשה לעצמו לקבל את הדיאגנוזה כאמת צרופה, הוא מכניס את עצמו ואת המטופל שלו לתוך משבצת שלה חוקים ספציפיים, ולא בהכרח יכולה לגעת בסיפור האמיתי של המטופל. לצערי, יותר מידי מטפלים מקבלים דיאגנוזות שהועברו אליהם על ידי מטפלים אחרים ו/או, הם מבססים את הדיאגנוזה של עצמם, ומתייחסים אל המטופל ואל הטיפול רק מתוך הנחות היסוד של הדיאגנוזה, והתוצאות הטיפוליות יהיו אחר כך בהתאם למגבלות. המטפל בשלב זה כבר איבד את נפש המטופל, את אותו גורם מרכזי שבלעדיו אין ריפוי.
מתחילת סדנאות אייפק הראשונות שלימדתי, אני זוכר את עצמי מדבר ללא הרף על המיגבלות של התוויית תוויות למטופלים. פגשתי לאורך שנותי כמטפל בהרבה הפניות שהגיעו עם דיאגנוזות צמודות להן, וכל אלו שהצליחו בטיפוליהם, הצלחתם נבעה מתוך הקשר הטיפולי והתחושות העמוקות שלהם, במודע ושלא במודע, שהם נוגעים בצדדים חבויים בתוכם המשתחררים לאויר העולם ובעקבות זאת חוו תחושות שיחרור מלחצים וצמיחה בחייהם האישיים. הטיפולים נעזרו בדיאגנוזות אך לא נקבעו על פי הדיאגנוזות.
אני רוצה לחזור אם כך אל המיסופוניה. שמו הבדוי של המטופל הוא גיל. הוא בן 12 וסובל לטענת משפחתו מרוב המאפיינים של מיסופוניה. הפסיכולוגית שהפנתה אותו אלי, הפנתה מכיוון שהיא לא מומחית במיסופוניה אך האמינה שטיפול אייפק יוכל אולי לעזור. ובכן בדקתי את גיל והתחלתי לטפל במיסופוניה ובתוך כמה פגישות מצאתי עצמי בטיפול משפחתי עם הוריו ואחותו. מסתבר שהיחסים בין גיל לאימו החלו להידרדר עוד בהיותו בן שנתיים. האבא היה המקור המפנק, המאפשר תמיד, גם על חשבון גבולות והאמא הציבה תמיד גבולות שלווו בקור ובריחוק. גיל לא פיתח אטצ'מנט טוב עם אימו, והחסר בחום אימהי שלווה גם באינטימיות מרוחקת בין ההורים (היא פשוט לא אהבה את בעלה כי לא נמשכה אליו והחלה לפתח רומנים מהצד), החל לתת בו את אותותיו. למרבה הפתעתי, בתוך מספר חודשי טיפול, אופי ההפרעות לצלילים השתנה באופן תדיר; צלילים שהפריעו לגיל ברמה קשה אתמול, התחלפו בהתנהגות פסיכולוגית של דרישה מההורים לא להתקרב אליו ולנגוע בו, כשבוע אחרי, כאשר הצלילים לא היוו יותר גורם מפריע. משבוע לשבוע השתנה אופי הצלילים, הסוג שלהם, פתאום נוספו התנהגויות חדשות ואחרות נעלמו ועוד ועוד. עם הזמן, הלכה ונפתחה בפני תמונת משפחה של ילד העוסק בשליטה והשתלטות אינפנטיליים על משפחתו, מלווה בטנטרומים קשים שהשאירו את ההורים מבולבלים, חסרי אונים ומפולגים ביניהם. רק טיפול משפחתי התחיל לתת סימנים של ריפוי בעיקר בין ההורים לבין עצמם ומשם, כשגיל התחיל לגלות שהשליטה שלו בהוריו דרך נושא הצלילים נשמטת מידיו, התנהגותו החלה להשתפר מעט והחלה לנוע בין התקפי זעם קשים לבין תקשורת נהדרת וזרימה עם כל חברי המשפחה.  
ואני שוב נשארתי תוהה למה הפסיכולוגית התמקדה בדיאגנוזה. ההתמחות שלה היא טיפול בילדים ובמשפחות, ואם היתה מרשה לעצמה לראות את הדיאגנוזה כנספח למקרה ולא כהגדרה, אולי היתה יכולה לטפל במשפחה ולא להעביר אותה הלאה כי המשבצת של המיסופוניה היתה בלתי מוכרת לה.
התוויית התוויות היא לא בעייתית רק בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים. לא חסרו בעברי הטיפולי מקרים של אבחנות רפואיות על בעיות פיזיות, עם המלצות טיפוליות ספציפיות אשר לא לקחו בחשבון את מיכלול גופנפש המטופל, את סיפורו האישי וכמובן הכניסו אותו לקופסא של תרופות ספציפיות בניסיון לפתור את הבעייה.
אני עובד מזה זמן עם מטופל שנפלה עליו כרעם ביום בהיר דיאגנוזה של סוכרת סוג 2 (type 2 diabetes). כשמספרי הסוכר בדמו קפצו בבת אחת מערכים של בסביבות 100 למעל ל 200 באופן קבוע, הרופא נתן את התווית והוא הופיע אלי לפגישה והציג את עצמו כיעקב נאמן (שם בדוי) חולה סוכרת. הוא בא לטיפול אייפק מכיוון שהטיפול הרפואי לא נתן כל תוצאות. הרופא העמיס עליו מיידית סטטינים להורדת כולסטרול (מספרי הכולסטרול היו תקינים אצלו) כדי למנוע מחלות לב (הרבה מאד מחקרים רציניים שוללים את ההנחה שסטטינים עוזרים לרפא מחלות לב-זה יותר טריק פרסומי של חברות התרופות) ותרופות להורדת הסוכר. הרופא פעל בשבלונה של הפרוטוקול הטיפולי הנגזר מהדיאגנוזה.
יעקב קצת איבד את הביטחון העצמי שלו איתי כשאמרתי לו שמספיק בשבילי רק שמו הפרטי ושם משפחתו, ובקשר לתווית שהביא איתו (סוכרת), הסברתי לו שאני מעוניין להכיר מה קורה לו ולא לאפיין את זה תחת שם ספציפי. אחרי שהוא התאושש מההלם שכל כך מהר הוא ייאלץ לוותר על הכינוי החדש בו זכה בכבוד ובכסף (בדיקות דם ובדיקות נוספות שונות שעלו הרבה מאד כסף). הממצא הראשון שמצאתי היה FFF אקוטי אותו הצליח להסתיר על ידי מבע חביב על פניו. נכנסנו לטיפול בכל ההיבטים של ה FFF, ונפתחה בפני ובפניו תמונת מצב נפשית/ פיזית מעניינת. כמה חודשים לפני שאובחן הוא עבר ניתוח יחסית פשוט בנוגע לבעייה רפואית מינורית והניתוח הסתבך ובמקום להשתחרר מבית החולים לאחר מספר שעות ולחזור לעבודה לאחר מספר ימים, הוא השתחרר לאחר 10 ימים מלווים בכאבים קשים, התרוצצות פניקרית של רופאים סביב לו כשאין להם מושג מה קרה לו. החוויה הזו עם כל הסיכונים שעבר הפחידה אותו והוא התחיל לפתח מחשבות כפייתיות של "מה אם?", וכמו שאנו יודעים, מחשבות שליליות מייצרות מציאות שלילית, ומציאות שלילית מייצרת במקרה שלו סוכרת. כיום הוא הולך ומשתפר בטיפול. החוויות הנ"ל פתחו עוד כמה כיסים חבויים ברמות הפיזיות והפסיכולוגיות, והטיפול שלו מתקדם לשביעות רצונו בכל המדדים וגם ברמת הסוכר שלו. ועוד פרט פיקנטי ששכחתי להכניס; זה לא היה טיפול בסוכרת. הדיאגנוזה פשוט נשארה מאחור.
ושוב אני שואל שאלת תם: ומה אם הרופא המאבחן, המכיר את יעקב הרבה שנים, היה מתאמץ ושואל עצמו מה קרה כאן שערכי הסוכר זינקו לכאלו גבהים בהפתעה. אולי ראיון פשוט היה מבהיר לו את האירועים סביב לניתוח שיעקב עבר, ואולי זה היה מאתגר את הרופא לחשוב מחוץ לקופסא הדיאגנוסטית.  

דר. אורי קניג

3 מחשבות על “שמעתם כבר על מיסופוניה?

  1. פורסם ב 16 למרץ 2012
    מיסופוניה
    תודה רבה על השיתוף. מרתק לראות שוב ושוב את הקשר הישיר בין גוף לנפש. כדאי לנסות ולהעביר את המסר לרופאים, פסיכולוגים ולאוכלוסיה כולה. יש מודעות גדלה והולכת. בסוף זה יחלחל… אני מקווה

  2. פורסם ב 24 למאי 2012
    בקשר למיסופוניה
    גם אני סובלת ממיסופוניה, יכול להיות שזה קשור לעניין נפשי. אבל קראתי באינטרנט גם על הרבה אנשים נטולי דאגות שכאלו. תרפה אותי גם?

  3. גם אני סובל ממיסופוניה ולא הצלחתי עדיין למצוא פתרון, זה משגע אותי

סגור לתגובות.