במלכודת הפתיינות

במלכודת הפתיינות

דר. אורי קניג  ספטמבר 2006

מבוא

כבר זמן רב רציתי לכתוב על נושא הפתיינות. תקופה ארוכה התחבטתי בהקשר של מנגנון הגנה זה עם טיפול IPEC. בשנה האחרונה עבדתי ואני עדיין עובד עם מספר מטופלים שהגנה זו ממש מגדירה את סיגנון חייהם, מנהלת את חייהם, ומביאה בחובה הרבה הצלחות/כישלונות, רובם ככולם בשטח היחסים והאינטימיות. העבודה עם מטופלים אלו היא אינטנסיבית, לא מפני שיש להם בעיות קשות יותר מאחרים, לא מפני שקשה לעזור להם, אלא, בעיקר מפני שעם מטופלים אלו, מנגנון הפתיינות בא לידי ביטוי בתוך מערכת היחסים של מטפל/מטופל, והדרשנות לתשומת לב מיוחדת של המטופל מן המטפל, יכולה לפגוע בסופו של דבר בתוצאות הטיפוליות.
מצאתי עצמי כמטפל, דרוך יותר בעבודה עם מטופלים אלו, זהיר יותר בדברי, ומקדיש הרבה אנרגיה ליצור הפרדה בין מטרות הטיפול של המטופל לבין הניסיון של המטופל (לרוב ניסיון לא מודע) ליצור קשר בלתי אמצעי איתי, המטפל, כאילו שאנחנו חברים שבמקרה גם מטפלים בבעיותיו, אך עיקר האנרגיה היא החברות.
כשראיתי בשנה האחרונה שהגיעו אלי מספר מטופלים עם מנגנון בולט זה, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לחשוב על הנושא בצורה מיקצועית ולחלק את תחושותי עם מטפלי IPEC.
פתיינות במידה מסויימת היא חלק ממרקם היחסים בין בני האדם, והיא מוסיפה טעם וצבע לחיים. התנהגות חיזור בריאה תכלול בתוכה פיתוי, פלירטוט, הומור מרומז, וכאשר התנהגויות אלו מטובלות בטעם טוב, הרי שהן מובילות ליצירת יחסי אינטימיות עמוקים בהם האמון הבסיסי משמש כעמוד התווך של היחסים והצורך בהתנהגויות חיזור אלו יורד ברמת האינטנסיביות שלו ככל שהיחסים האינטימיים מתבססים.
במאמר הנוכחי, אשתדל לבחון את נושא הפתיינות כהתנהגות החורגת מהטעם הטוב, כהתנהגות שהופכת לדרך התקשרות מרכזית של האדם הפתיין, בכל מערכות יחסיו. במאמר זה אבחן את הפתיינות כמנגנון הגנה הגורם לבעליו להשיג הרבה רווחי משנה בטווח הקצר, אך לרוב, יביא בטווח הארוך לתחושת כאב עזה הנובעת מכישלון ביחסים, חוסר יכולת לבסס יחסים המושתתים על אמון בסיסי וליצור תחושה קבועה של אהבה אמיתית.
אספר במאמר זה על מספר מקרים בהם טיפלתי, ואנסה לקשור את כל היבטי הנושא לטיפול IPEC. ולכם הקוראים, אאחל קריאה מהנה.

מנגנון הפיתוי

אני זוכר את המטופל הראשון שגרם לי לחשוב שיש משהו שונה בתיקשורת שלו איתי, משהו השונה מהתיקשורת שלי עם שאר מטופלי. הוא היה גבר באמצע שנות השלושים שלו, שאביו נטש אותו כשהוא היה בן 6 ונעלם מהשטח ללא עיקבות. האמא גידלה אותו ואת אחותו לבד, והיא היתה מרת נפש על גורלה האכזר ומעולם לא נישאה שנית. הלקוח שלי למד כילד איך להגיע אל אימו ולהצחיק אותה ולגרום לה להרגיש טוב לפרקי זמן קצרים. הוא הפך התנהגות זו לאמנות והיא הפכה להיות לכלי התיקשורת המרכזי בחייו, והוא לא ידע איך להיות אחרת כמבוגר. לטיפול הוא הגיע בשל כישלונות חוזרים ונישנים ליצור מערכת יחסים משמעותית.
בפגישות הראשונות שלו הוא סיפר לי את סיפור חייו, תכנים מאד כואבים וקשים, והרגשתי תמיהה וקושי להבין את התיקשורת שלו כי היה בו משהו מאד חמוד וילדותי ומעורר חיבה, שלא התאים לתכנים הכואבים עליהם דיבר. דימיתי לעצמי שאם לא אשמע את התכנים עליהם דיבר, כאילו שהווליום הושתק ורק אתרשם משפת הגוף שלו והבעות פניו, הרי שהאדם לפני מדבר בוודאי על דברים מאד נעימים ואוהבים.
הוא בילה בטיפול אצלי כשלוש שנים, באותה תקופה בה ביססתי את העקרונות הראשונים של IPEC, ועדיין לא טיפלתי בתחום זה כלל. חלק גדול מהשנה הראשונה לטיפול, בפגישות עצמן, הוקדש לצורת התיקשורת בה הוא העביר את מסריו המילוליים בצורה השונה לגמרי מהמסרים הפתייניים שנשזרו בדבריו. הרבה שיקופים שערכתי לו במהלך אותה שנה ראשונה, החלו לתת אותותיהם והוא יכול היה לפתח בהדרגה יותר יכולת להיות אותנטי בחדר ולדבר על מה שבחר ללא ניסיון לקבל ממני בצורה לא מילולית רגשות אחרים מאשר הקשבה והשתתפות בנושאים המדוברים. בשנתיים הבאות, התיקשורת הפכה להיות ישרה וישירה יותר, והוא יכול היה להתרכז בנושאים שלשמם הוא הגיע לטיפול. סיום הטיפול איתו היה מעניין לכשלעצמו. הוא שכר שירותיו של בלש פרטי איתו עבד בצמוד למעלה משישה חודשים, ובעזרתו הצליח לגלות את אביו חי בארץ אחרת, נשוי עם עוד ילדים (הוא לעולם לא התגרש מאימו). הוא הגיע לשם, התעמת עם אביו, יצר איתו יחסים מחודשים שהביאו לגירושי אביו מהאישה האחרת והאב עבר לגור בלוס אנג'לס והחל לפתח יחסי אב/בן עם הלקוח שלי. בשלב זה, סיים הלקוח את הטיפול.
הפיתוי הוא מנגנון התנהגות אישיותי הכולל את כל רובדי האישיות והוא יבוא לידי ביטוי כמעט כל הזמן וכמעט בכל מצב. התנהגות הפיתוי, מטרתה לגרום לצד השני לצאת משיגרתו ולהעניק תשומת לב מיוחדת למפתה, הענקה שאינה כדרך השיגרה אצל המעניק. כדי לקבל תשומת לב מיוחדת זו, הפתיין מעניק רמזי הבטחה בצורה לא מילולית, כאילו המעניק יקבל משהו מיוחד בעיקבות הענקתו. המעניק היוצא משיגרתו, מרגיש מין התרגשות לא רגילה שמצביעה על כך שזהו מצב מפתיע בו הוא יזכה בפרס בלתי שיגרתי וסוחף. המפתה יוצר תחושה זו אצל המעניק כי הוא קורא בין המילים את הרעב של המעניק לאנרגיה מיוחדת. מכאן נובע שהפתיין אינו יכול לפתות כל אחד אלא, את אלו המחפשים בעצמם משהו שחסר להם. כך נוצרת עיסקה בין המפתה למעניק תשומת הלב, וזו עיסקה לא מדוברת, מרומזת, נותנת תחושה שהכל ברור ומוסכם לשני הצדדים בשעה שבאמת, שום דבר לא נאמר ושום דבר אינו ברור מאליו.
הפתיין לרוב אינו מודע לכל היבטי התנהגותו וסיבותיהן, אך יחווה כמעט כל הזמן מין תחושות שמשהו בהתנהגותו אינו לגמרי אמין ושבכל רגע נתון יש סכנה שהמסיכה תתקלף וסודו ייחשף. הסוד הוא שהפתיין מייצר דימוי לא אמיתי; הוא אינו מתכוון לתת משהו מיוחד בתמורה לתשומת הלב המיוחדת אותה הוא מחפש. הוא אינו מתכוון מפני שאין לו מה לתת בעיני עצמו, והדימוי שהוא מייצר הוא רק אשלייה לקיום משהו שהוא יודע שזה שקר, ושקר זה רודף ומענה את הפתיין לאורך כל הדרך. שקר זה מייצר תחושה קבועה של חוסר ביטחון לאורך כל שלבי המשחק וכדי להשתחרר מחוסר ביטחון זה, הפתיין מגביר את מנגנון הפיתוי, מה שמייצר יותר הבטחה המייצרת יותר התנהגות הענקה אצל האדם המעניק, וזה, הופך למעגליות שלילית שכל צד מוזן בהתנהגותו של השני. מתוך הדינמיקה הזו ניתן להבין שהפתיין מסבך עצמו וסביבתו בשקרים, בתירוצים, בסיפורים, המסבירים את אינסוף הסתירות וההתחמקויות שהפתיין מסתבך בהן. ישנם שני מצבים קיצוניים בהם הפתיין מפסיק את התנהגות הפיתוי:
1. כאשר הפתיין חושק בתשומת הלב המיוחדת שיכול אדם מסויים להעניק אך אותו אדם אינו מגלה עיניין, אינו נופל לרשתו של הפתיין, ונשאר בצורה יציבה ולאורך מספיק זמן, אדיש למאמצי המפתה. הפתיין יכול "להתאהב" נואשות באותו אדם ואינו מפסיק את החיזור, ולהיפך, הולך ומגביר את מינון החיזור עד שהייאוש מכה בפתיין, והוא יכול ליפול למצב דיכאון. במצב זה נגמרת אנרגיית הפיתוי ואין מטרה לשמה יש מה להתאמץ.

2. כאשר הפתיין מאבד עיניין באדם ממנו הוא חשק בתשומת הלב המיוחדת. איבוד העיניין כמוהו כאיבוד הערך של אותו אדם בעיני הפתיין. במובן מסויים, הפתיין מעריך את האדם האחר באותו ערך, או נכון יותר, באותו חוסר ערך בו מעריך הוא את עצמו והוא פשוט מאבד את המוטיבציה לפתות ושוקע למין אדישות עד שימצא אובייקט פיתוי חדש.

הפתיין חי בתחושה קבועה של חוסר ערך עצמי. עמוק בתוכו, הוא מרגיש שמה שיש בתוכו הוא שיקרי, שאין ממש להצהרותיו על עצמו ועל ריגשותיו, ומזה נובע הקושי הגדול שלו להיות באינטימיות אמיתית בתוך יחסים. אינטימיות בין אנשים קרובים היא היכולת להביע את כל מיגוון הרגשות אחד כלפי השני בזמן אמיתי. מכיוון שהפתיין מרגיש לרוב חוסר ביטחון בעצמו ובאני האמיתי שלו, הוא ייטה להדגיש בעיקר את הצד הזוהר, האוהב, הדרמטי, וייטה להתעלם מאותם רגעים בהם יש כאב, פגיעה, כעס. רגשות אלו, לומד הפתיין להסתיר בתוך עצמו מאחרים, והרבה פעמים גם מעצמו.
מכיוון שכדרך הטבע, גם רגשות אלו הם חלק מההווייה האנושית, ומכיוון שהפתיין מדחיק אותם ומעלים אותם ברובם מעצמו, רגשות אלו שואפים כמו כל רגש, לזרום ולבטא את עצמם, ומכיוון שמנגנוני ההדחקה וההסתרה אינם מאפשרים זאת, הרבה פעמים הדחקות אלו יתהפכו להיות חרדות אינטנסיביות אשר יתבטאו במצבים של חרדות קיומיות ו/או בהתקפי פניקה בלתי מוסברים.

קשיים בהתפתחות

ילדותו של הפתיין אינה בהכרח טראומתית מבחינת אירועים פוגעניים ו/או משפילים של ההורה בילדו. הקושי אותו עובר הפתיין בילדותו, קושי אשר תורם רבות להתפתחות סוג זה של הגנה, הוא תיקשורת מתסכלת עם ההורה, הורה שנמצא שם בשביל הילד ופתאום נעלם. סוג של תיקשורת בו ההורה מרמז ומבטיח לילד, ובצורה בלתי צפוייה, ממלא הבטחותיו במיקרים מסויימים וביותר מיקרים, אינו ממלא אותן. הורה זה יעניק אהבתו לילד עם חום עז, ואז לפתע ייעלם ויהיה קר ומנוכר. ההורה יהיה מאד חם אל הילד ובהפתעה יעניק את החום לאדם אחר ויהפוך קר לילדו. הילד יצפה בתופעות אלו ולא ירגיש אהוב ללא תנאי על ידי הוריו. הילד ירגיש באופן תדיר ומתגבר הצורך ליצור מניפולציות כדי לקבל את אהבת הוריו. המצוקה בה נתון הילד, הנובעת מחוסר זרימה קבועה של אהבת הוריו אליו, תדחוף אותו לנסות ולהעיז התנהגויות חדשות, הוא ילמד מה יגרום להוריו לחייך, מה יגרום להם להעניק לו יותר חום כתוצאה מהתנהגותו, ולאט לאט יתחיל לפתח את מיומנות הפיתוי שמשמעותה להיות לא ממש הוא עצמו כדי לקבל את האהבה לה הוא זקוק כדי לגדול ולהתפתח.
ליאורה (שם בדוי), הגיעה לטיפול IPEC אצלי כדי לטפל בבעיית עור שהתפתחה אצלה כשנה לפני. כמו הרבה מיקרים של בעיות עור בעבר, היא עברה את כל הסיבוב הידוע של ביקורים אצל מספר רופאי עור, מריחת מספר מישחות חזקות שחלקן רק החריפו את מצבה ולקיחת תרופות שלפעמים הקלו זמנית על הסימפטומים.
היא היתה בסוף שנות העשרים לחייה, אישה יפה וחושנית, אמא לילד בן ארבע, נשואה לגבר שעבד בביזנס שלו למימכר מוצרים, בסביבות 14-16 שעות ביום ללא מנוחת סוף שבוע. היא איפיינה את הסימפטומים שלה בסל"א של בין 8 ל 10, במשך שעות ארוכות כל יום, כבר יותר משנה. במקרה קלאסי כזה של טיפול IPEC בבעיית עור, הטיפול היה מתחיל מיידית, מהפגישה הראשונה ומתמקד בנושא לשמו היא באה. אבל ליאורה היתה פתיינית קלאסית.
הבגדים שלבשה היו מפגישה אחת לשנייה כמו הופעה לתצוגת דוגמנות, מאד חושפים, ומחמיאים למראה הנשי שלה. היא היתה מגעית ותגובותיה היו מלאות בחן, חמידות וצחוק מתגלגל למשמע הערות תמימות שאמרתי. ציינתי לעצמי מייד מתחילת הטיפול שמדובר בהגנת פתיינות, ומצאתי עצמי מקדיש הרבה אנרגיה איך לשמור ממנה מרחק ולא לתת לה מסרים שיגבירו את התנהגות הפיתוי מצד אחד ועם זאת, להישאר חם וקרוב מספיק למטופל שבה כך שלא תרגיש נינטשת בטיפול. אנרגיה זו האטה בהכרח את קצב התקדמות הטיפול. היא רצתה לספר בפגישות על דברים נפלאים שקורים בחייה, היא שאלה אותי שאלות פרטיות על חיי וכשבעדינות החזרתי אותה אל הטיפול היא הקניטה אותי שאני ביישן, ולא זורם. כשהיקשבתי לה נתנה לי פתאום הערות שיש לי המון כוח במבטי ושלפעמים היא אינה עומדת בזה.
וכך, במקום לעבוד כמטפל IPEC ולהתרכז במה שאני אמור לעשות, מצאתי עצמי מתנהל בנושא של תקשורת איתה בתוך הפגישות, והתיקשורת היתה מרכז הפגישות למרות שבו זמנית היא התגרדה באינטנסיביות באותם מקומות על העור שלה עליהם התלוננה.
הטיפול איתה ארך 8 חודשים. הפתיינות נמשכה בשיאה כחודשיים, ואז החלו סימנים של דיכאון. היא החלה לרמז על מין ייאוש שהיא לא מצליחה "להשיג" אותי. מצד אחד לא ניכנסתי לפרושים ולשיחות על רמזים אלו ומצד שני, עודדתי אותה בחום להקדיש יותר אנרגיה לטיפול בסיבות לגירודים. באיזשהו שלב לאחר כחודשיים, היא החלה לקטר על בעלה. התחיל לצאת לה זעם ותעוב לגבי צורת החיים שלו, ההתעלמות שלו ממנה, המראה שלו שמתחיל לדחות אותה אך בעיקר, "הבגידה" שהיא הרגישה ממנו שכשיצאו ביחד ובתקופה הראשונה של נישואיהם הוא אהב אותה וכירכר מסביב לה ללא הפסק אך בהמשך, העדיף את עבודתו על פניה. המעבר משם להקשר של יחסיה עם אביה בילדותה היה מדהים: לאביה היה עסק פרטי בו היה מעורב ביבוא/יצוא. הוא היה המון בבית והיה נעדר הרבה מהבית. בשלבים מוקדמים של ילדותה הוא החל להעלם לתקופות של מספר ימים לא מוגדר וכשהיה חוזר היה מעניק לה חום ואהבה כלנסיכה. ההעלמויות המוזרות הסתברו לימים כהסתבכות בפעילות לא חוקית עם האנשים הלא נכונים ולא רחק היום והוא הלך לכלא שם נפטר ממחלה מיסתורית בהיות לקוחתי בשנות העשרה המאוחרות.
הפגישות הטיפוליות איתה מהחודש השלישי לטיפול ועד לסיומו הפכו להיות פגישות אמיתיות. הלבוש שלה התחלף לבגדים נוחים ולפעמים סתם בגד ספורט מהוהה. היא עברה דיכאון חזק בעיקבות הגילויים על יחסיה עם אביה (הרבה בטיפולי IPEC עם המטריצה ודיאגרמת גוף/נפש על בעיית העור שלה), ומשם היתה הדרך קצרה לדיון מעמיק על יחסיה עם בעלה. הגירודים ובעיות העור שלה חלפו לאחר כחצי שנה, ובחודשיים האחרונים לטיפול היא עסקה בעיקר ביחסיה עם בעלה. לאורך 5 החודשים האחרונים לטיפול, לא היה זכר להתנהגות הפתיינות שלה.
הממצא המעניין אותו חוויתי בעבודה עם המטופלים הפתיינים הוא האינטלגנציה הגבוהה שלהם. הם תופסים מצבים במהירות מדהימה. הם יצירתיים בחשיבתם, בעלי חוש הומור מיוחד, רואים בכל מצב מספר אפשרויות בו זמנית, והם אומנים בלאלתר מצבים. אבל כל זה כמובן נשמע הגיוני אם חושבים על האילוצים המתמידים לזכות באהבה כילדים במצבים שבהם האהבה היתה מצרך מזדמן ולא בטוח.

טיפול IPEC עם לקוח פתייני

איבחון – האבחנה של הלקוח הפתייני אינה מסובכת כלל. המטפל יפגוש במטופל בעל קסם אישי אשר ישקיע הרבה אנרגיה במטפל עצמו ופחות בנושא לשמו הגיע לטיפול. התיקשורת של המטופל תהיה התנהגות פלירטוט, רימוז, הומור ציני, חמידות רבה, אנשים מגעיים, נוגעים פיזית ומבט עיניהם מלטף ומבטיח. הרבה מטפלים נופלים ברשת הפתיינית מפני שמטופלים אלו יודעים לזהות את הנקודות בהן המטפל זקוק לחיזוקים, ובהיות הפתיין אינטלגנטי וחד תפיסה, הוא יגלה נקודות אלו ויחמיא למטפל מחמאות אישיות לא כדי לרצות את המטפל אלא, כדי להמיס אותו. הפתיין עושה זאת בצורה טיבעית בכל המקומות ולכן מחמאותיו מרגישות מאד אמינות ואמיתיות. אם הפתיין מפיל מישהו ברשתו מהר מידי, הוא מתמלא בבוז לפעמים כלפי הנופל ברשת ומאבד אליו את הערכתו באופן כללי. זה יראה כשינוי התנהגות מיידי וטוטאלי, אשר ישאיר את המטפל מנגד חשוף ומבולבל.
מטפל המאבחן את הפתיין במהרה חייב לזכור את הדינמיקה האישיותית מאחורי הגנה זו. הפתיין כזכור, מרגיש שיקרי ובעל דימוי עצמי נמוך המוסתר על ידי מסכה של התנהגות פתיינית. ישנם מספר שלבים בדרך לטיפול מוצלח עם הפתיין:
1. חשוב לשמוע מהי התלונה המקורית איתה בא הפתיין לטיפול IPEC. הוא לא בא לטיפול על מנת לפתות את המטפל אלא, הוא בא בשל כאב, בשל סימפטום ממנו הוא סובל, פיזי ו/או רגשי. הפתיינות היא רק דרך חיים אשר תבוא לידי ביטוי בחדר הטיפולים בדיוק כפי שהיא מתבטאת בכל תחומי החיים.
2. חשובה אבחנת המטפל בינו לבין עצמו שאכן המטופל הנוכחי הינו פתיין. רצוי שהמטפל יגדיר לעצמו עד כמה הגנת הפתיינות שולטת במטופל ומה עוצמתה ביחסים עם המטפל.
3. המטפל לא ינסה לשנות את המטופל ובוודאי לא לשקף לו את אופי התנהגותו, ו/או לנזוף במטופל על כך שהוא מבזבז את זמן הפגישה הטיפולית על "שטויות". האמנות כאן היא לשמור על איזון בין חום וריחוק כלפי המטופל. חום משמעו הקשבה לדברי הפתיין וסובלנות להתנהגותו. ריחוק משמעו התעלמות מהאנרגיה המרומזת, המחזרת של הפתיין וניהול השיחה בתגובות מודעות לתוכן דברי הפתיין ולא לשפת גופו, הבעות פניו, מבטיו, מגעיו.
4. המטפל ישאף להעביר את הטיפול לפסי עבודה המתייחסים לתלונתו המקורית של המטופל תוך שמירה על רגישות לצרכים הרגשיים של המטופל לפתות ולהתחנחן. שמירה על איזון זה בין חום וריחוק לאורך זמן, מפגישה אחת לשנייה, תעזור למטופל להוריד את מתח הדימוי העצמי הנמוך שלו, להוריד את המסכה של הפתיינות ולהרשות לעצמו להיות יותר הוא בפגישה הטיפולית.
5. אחת המלכודות שמטפל יכול ליפול אליהן היא לטפל בהתנהגות הפתיינות כנושא נפרד; הפתיין שיזהה מטפל השואף לעבוד "לעומק", יעזור למטפל להבין שהוא המטופל מודע לבעייתו כפתיין והוא מאד מעוניין לטפל בבעייה זו. המטפל יכול לעזור לפתיין להיפטר מפתיינותו על ידי יצירת יחסי עבודה אמיתיים בחדר הטיפולים ועבודה על הנושאים שהגוף מכתיב ולא הגנת המטופל.
סיפור טיפולה של ורדה (שם בדוי) יוכל להמחיש נקודות אלו:
ורדה הינה אישה בשנות הארבעים המאוחרות שלה, אמא לשלושה ילדים, הגיעה לטיפול כשנה לאחר גירושיה עם תלונה שהיא לא מצליחה למצוא אהבה אמיתית בחייה. היא הרגישה לדבריה שאין גבר שיוכל לעמוד בפניה ואם היא רוצה במישהו הוא פשוט יהיה שלה. היא סיפרה על היסטוריה של קרוב ל 10 גברים כולל נישואיה, בהם התאהבה ואותם עזבה תמיד בשברון לב פשוט מפני שאיבדה את אהבתה אליהם. הדרך בה היא הציגה את תלונתה היתה מעניינת; היא כביכול הראתה רמת מודעות גבוהה ופתיחות לעבוד על עצמה בנושא הספציפי, אך חזרה כל כך שיטתית על אותו תהליך של התאהבות ונטישה במספר כה גבוה של מקרים, הרים אצלי גבה לגבי מה היא באמת רוצה בטיפול.
סיגנון הדיבור וההתנהגות שלה בפגישות נטף מתיקות. כל מה שהיא סיפרה ואמרה היה כרוך בחיוך ערמומי המרמז שיש משהו נוסף בסיפור שלה שהיא עדיין אינה מוכנה לגלות. הדרך בה היא העידה על עצמה היתה מלאה בסתירות עדינות וכשניסיתי להבין את הסתירות היא מיד החמיאה לי ברוחב לב על חדות התפיסה שלי וששום דבר לא הולך לאיבוד אצלי.
היא ניסתה לגרור אותי למשחק המרומז אותו ראיתי כל הזמן, אך אני שמרתי על ארשת פנים רצינית רוב הזמן ושוחחתי איתה רק בתגובה לתכנים שהביאה.
בעבודתי עם מטופלים אני עובד הרבה עם הומור וצוחק המון עם המטופלים שלי, אנרגיה אותה אני רואה כמקור ראשון לריפוי בתהליך הטיפולי. אך עם ורדה, בחרתי כאמור לנטרל את ההומור כדי שלא יתפרש לא נכון אצלה ושיגביר את ההגנה שלה.
לקח לורדה חמש פגישות טיפוליות עד שהתחלתי לחוש את העצב מפעפע, העצב שהיא לא יכולה לכלול אותי בתוך קבוצת ההצלחות שלה. כששיקפתי לה את העצב שאני מרגיש ממנה (ללא הפרשנות הנילווית), שם התחיל הטיפול שלה. היא החלה לדבר על התחושה שהיא לא מזהה אף פעם מישהו מספיק חזק שהיא תוכל להישען עליו. שוחחנו על הצורך שלה להישען על מישהו ושהיא אינה עוצרת אף פעם לברר מהו זה שמרגיש כל כך חלש בתוכה שהיא זקוקה לחפש את החזק מחוצה לה.
משם היא עברה לכאב הילדות שלה, לגדול עם אבא שהיה מתעסק עם הרבה נשים בגלוי ואמא שהיתה מודעת לכך אך לא פצתה פה. היו לה 8 אחים ואחיות כאשר היא היתה מספר 5 בסדר הילודה. היא היתה הילדה האהובה ביותר על אביה כדבריה אך זוהי תוצאה של עבודה קשה ותמידית שהיא השקיעה ביחסים עם אביה. היא חושבת שזה היה הישג גדול מאד בעבורה בהתחשב בכך שברמה היומיומית היה עליה להתחרות עם 7 אחים ואחיות ועוד מיני מאהבות אותן לא הכירה.
הדבר המדהים היה שבכמה פגישות טיפוליות בהן החלה לנגוע בכאב של לא להיות אהובה ללא תנאי אלא, שהיתה צריכה לצאת מגידרה כדי שיאהבו אותה, החלה לקשר את החיים הרומנטיים בחייה הבוגרים לעברה ולדרך בה הוריה גידלו אותה. גילויים אלו הכניסו אותה לתחושות עצב עמוק, והחיוך המפתה נעלם לחלוטין מפניה. מידי פעם החלה לחוש תחושות אובדניות ושאלות פילוסופיות על טעם החיים החלו להציף אותה. המשך הטיפול החל לנגוע יותר בשאלות קיומיות לגביה, מי היא, מה יכולותיה, מה רצונותיה. היא החלה ללמוד להכיר את עצמה, והפגישות הלכו והפכו להיות יותר אמיתיות וללא זכר להתנהגות הפיתוי. הדבר היפה בתהליך היה הקשר אל המטריצה; כל הגילויים, כל השיחות, כל התובנות, נבעו מפגישה טיפולית אחת לשנייה מהעבודה במטריצה. בטיפול פסיכולוגי שיחתי רגיל, ספק אם היתה מסוגלת להגיע לפתיחות ולתובנות שהגיעה וספק אם כל כך מהר היתה מוותרת על מלכודת הפתיינות.

סיכום

עבודה עם מטופלים פתיינים, דורשת ממטפל IPEC לזהות מנגנון הגנה זה אצל המטופל ולצפות לטיפול שידרוש בתחילתו הרבה אנרגיה להתמודדות עם ניסיונות המטופל להתקשר עם המטפל בדרך שונה מן הרגיל. המטופל מפתח בדרך כלל מנגנון הגנה זה עוד בילדותו כאשר הוא מגודל על ידי הורים המעניקים לו אהבה עזה בצורה לא רציפה ו"מאלצים" את הילד ללמוד דרכים יצירתיות כיצד לגרום להורים לאהוב את ילדיהם.
המטפל המיומן ינסה לעזור למטופל להגיע בטיפול לנינוחות רגשית בה יוכל לוותר על ההגנה של הפתיינות ולנגוע בנושאים האמיתיים שהביאו אותו אל הטיפול מלכתחילה. בטיפול IPEC המטפל לא יטפל במנגנון הפתיינות והשלכותיו אלא, ישאף לעזור למטופל לנגוע בנושאים אותם הוא מנסה לדחוק על ידי קיום מנגנון הפתיינות. כאשר המטופל לומד לסמוך על המטפל הוא יכול להרשות לעצמו להיות אמיתי בפגישות וזה יאפשר לטיפול IPEC להתקיים ולהתקדם לקראת פיתרון התלונות המקוריות שלשמן הגיע המטופל.