רגשות אובדניים – חלק 1

מאת ד"ר אורי קניג, פברואר 2006, חלק 1

הקדמה

אנחנו כבני אדם, היגענו לעולמנו עם זמן קצוב, והרבה פעמים אנחנו שוכחים עובדה פשוטה זו, וחיים את חיינו כאילו שאנחנו כאן לתמיד.

לכולנו כואב לפעמים וכולנו סובלים ממשברים קטנים כגדולים לאורך חיינו, מצבים המביאים עימם בהרבה מקרים עליות וירידות במצבי רוחנו. זה נפלא להיות מאושרים מאוהבים, מלאי חיים ותוכניות, לעבוד ולבצע, להרגיש נזקקים ותורמים ועוזרים לאחרים. זה הרבה יותר קשה להיות בצד השני של המתרס.

לחלק מאיתנו קשה להתמודד עם הרגעים בהם אנו נימצאים למטה, מדוכאים, חרדים, במתח. כשרגשות אלו תוקפים בעוצמה, וימים מצטברים לשבועות, לחודשים, הסבל הנפשי מתחיל לשחוק את גרעין האישיות, והאדם הסובל מתחיל להיכנס לסחרחרת של אמונות הפוגעות בידיעה שרגשות אלו הם ככל דבר, ברי חלוף. האדם הסובל צובע את עתידו עם הרגשות הקשים אותם חווה בהווה, וכאשר רגשות קשים בהווה הם למעשה אספקלריה של טראומות לא פתורות מן העבר, מוצא עצמו האדם במין תובנה שלילית שתמיד חייו היו נוראיים וששום דבר אף פעם לא השתנה ולכן, שום דבר לא ישתנה, וזו הקרקע להיווצרות תהליך ההתאבדות.

כמובן שכל מקרה שונה מהאחר. יש כאלו שבייאושם מתחילים לפתח רעיונות אלו בתוכם ומהר מאד מחצינים מחשבות אלו לסביבתם הקרובה כדרך לבקשת עזרה, כדרך לקבלת תשומת לב יותר אמיתית מהקרובים להם, והם מעלים את מינון האיומים והאזהרות. אם אכן הם חיים בתוך סביבה אנושית אשר מתעלמת מצרכיהם הנפשיים, והגברת מינון האזהרות אינו משנה את רגישות הסביבה, יגברו הסיכויים שהמאיים אכן יממש את איומיו. יש כאלו אשר שומרים הכל בתוכם ואינם מראים כל סימן חיצוני למצוקה הפנימית ההולכת ונבנית בתוכם. כאשר אלו מתאבדים, הסביבה נכנסת להלם של הפתעה; איך דווקא אדם זה, שתמיד היה כל כך חיובי, עשה מעשה נורא שכזה.

זכות חופש הפרט

כשחושבים על נושא ההתאבדות, זה מעלה שאלות פילוסופיות של הזכות האלמנטרית של האדם לקבוע את גורלו. כשם שאדם בוחר כיווני בניית משפחה, קריירה, חברים, מקום מגורים, איך להוציא את כספו ועוד ועוד, כך, נטען על ידי רבים, זכותו לקבוע את יום מותו ואת הצורה בה הוא יעשה זאת, ואל לאחרים להתערב. לעומתם, יש אחרים הטוענים שהחיים ניתנו לאדם בהשאלה, נקבעה לו עובדה, ואין לו החרות להחליט על סיום חייו ממש כשם שאין לו החרות להחליט על סיום חיים של אחרים.

היפה בפילוסופיה שהיא מאפשרת לנו לשאול שאלות מגווונות על כל נושא, ולתת הסברים ככל שנחפוץ. הקשה בפילוסופיה הוא שאיננו מקבלים תשובות חד משמעיות לשאלות שהכי עומדות בנפשנו, דוגמת השאלה "האם מותר לאדם לסיים את חייו במו ידיו?" שאלות אלו, אני מאמין, מטרידות הרבה בני אדם, אך רבים יותר, מתעלמים מהן וחיים חייהם בהווה כאילו שאין מחר.

שאלות אלו צריכות להטריד אותנו, המטפלים, העוסקים במתן עזרה לאנשים הנמצאים במצבים כאלו ואחרים של מצוקה. כאשר אדם כואב, בגופו ו/או בנפשו (מטפלי IPEC יודעים שאין הבדל בין השניים), הוא נוגע באותו איזור המזכיר לו את הסופיות שלנו. אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם כאב ולכן, יביעו את הרהוריהם בדבר הנושא הפילוסופי המדובר בצורות שונות. כמובן, ככל שהכאב גבוה יותר, כך הסיכוי שמינון ההתעסקות בשבירות הגוף והסופיות, מתגבר.

מטפל חייב להיות יותר ברור עם עצמו בקשר לנושאים אלו. ממטפל נדרשת מידת מודעות עצמית גבוהה יותר בכל האספקטים של חייו, כולל ההרגשה לגבי השאלה הנזכרת כאן. אין כאן צודק או טועה; זו שאלה פילוסופית והתשובות עליה אינן שחור או לבן. כאשר אני אישית, חושב על שאלה זו, מה שמדריך אותי בהתמודדות איתה הן שאלות מקדימות לה כמו "למה אני כאן?" "למה נולדתי?" "למה נולדתי להורים אלו בארץ זו?" מה המטרה שלשמה אני חי?" וכ'ו. לחלק מהשאלות אני מתחיל לקבל תשובות (לא אינטלקטואליות בהכרח) ולחלקים אחרים אני בתהליך בניית התשובות בתוך מהלך החיים. יש בי אמונה שלמה שקיימת סיבתיות אדירה, גדולה מכולנו, למה אנחנו כאן, ומה אנו אמורים להגשים בחיינו. סיבתיות זו נעוצה בכוח הגדול מכולנו, היודע אותנו מלפני ולפנים, ולכוח זה יש הזכות השלמה להחליט על מותנו, במקום ובאופן שיחליט, ולנו אין כל זכות בנושא. לנו ניתנו החיים בהשאלה ואני מאמין שככל שנחווה את מירב האספקטים של החיים ונקפיד להביע עצמנו בצורה מלאה, בכל הזמנים ובכל הנסיבות, אנחנו נלך ונחזק את הקשר אל היישות הזו וכך נוכל לתרום את המקסימום באשר למקום, לזמן ולאופן בו נסיים את שהותנו הזמנית כאן. אני לא אדם דתי, ומצד שני אני מטפל IPEC מזה 11 שנים, וכמוכם, נחשפתי למאות טיפולים באנשים סובלים וכואבים אשר עזרו ועוזרים לי לגבש את אמונתי בדרך בה היצגתי אותה כאן.

אך עדיין, אני רואה מצבים של יוצא מן הכלל. מצבים סופניים, בהם הגוף איבד את היכולת שלו לשרוד, ומירב המערכות קרסו לבלי שוב והכאב הוא מעל ומעבר. אני יכול לחוש אמפתיה אל האדם הרוצה לסיים את חייו בשלב זה. כמטפל העובד עם אדם במצב זה, לא הייתי מעלה זאת ביוזמתי, אך אם הסובל היה מעלה נושא זה, הייתי עוזר לו לרדת לחקר הרגשותיו, דיעותיו ותהליכי הפרידה אותם הוא חווה, והייתי מנסה להבין לעומק את כל ההיבטים של החלטת הסובל ליטול חייו בידיו.

שוב ברצוני להדגיש, אין תשובות נכונות; יש תשובות הנכונות לעצמי. אני מספר על אמונתי כאן כדי לעודד אתכם לגבש את האני מאמין שלכם לגבי שאלות מהותיות אלו, מפני שככל שתהיו יותר מגובשים, כך תוכלו להיות מטפלים המסוגלים לעזור יותר לאחרים ולא רק בנושאי להיות או לחדול.

הערכת מצב

כאשר מטופל מעלה את חשדנו שבמוחו עוברות מחשבות אובדניות, אנחנו אמורים ליצור הערכה מיידית לרמת הסיכון וחומרת מצבו. כבר במצב זה כדאי ללוות את כל תהליך יצירת ההערכה במבחן שרירים עצמי, בו המטפל שואל שאלות על המטופל ואספקטים שונים של תשובותיו ומצבו. עלינו לקבוע עד כמה מתקדמים רעיונות אלו אצלו ועד כמה הוא רחוק מתוכנית אקטואלית להתאבד. כדי ליצור הערכה מיידית זו, כדאי להימנע מניחושים וזה הזמן לשאול את המטופל שאלות ישירות ו"לשלוף" ממנו את האמת בדבר תוכניותיו. בשעה שבטיפול רגיל אנחנו נדרשים להיות עדינים, ולכבד את קצב ההיפתחות של המטופל, כאן אנחנו רואים את המטופל נמצא במקום בו הוא אינו שוקל את המציאות בצורה המבוקרת בה כל אדם המתפקד מסוגל לשפוט, בצורה אובייקטיבית, אלא, המטופל בעל המחשבות האובדניות, שוקל את המציאות שלו בצורה הרבה יותר סובייקטיבית ומגיע למסקנות שאינן בהכרח משקפות את כל האספקטים של חייו.

אופי השיחה בין המטפל למטופל במצב זה חייב להיות מזיגה של הרבה רוך, חום ואהבה מצד אחד, עם תקיפות, ישירות ויושר של המטפל מצד שני. אם המטופל שייך לאלו שמחצינים את רגשותיהם, הרי שהשיחה איתו תהיה קלה יותר והוא יספר במדוייק איפה הוא נמצא מבחינה רגשית עכשיו ובמובן מסויים מאד "ייהנה" מן השיחה עם המטפל כי הוא סוף סוף מקבל תשומת לב אמיתית. עם האינטרוברטים (המופנמים), הבעייה תהיה יותר קשה; אלו אנשים אשר אולי במובן מסויים ויתרו זמן רב לפני שנכנסו לתוך החוויה האובדנית, על התקווה שמישהו באמת יקשיב להם ויבין אותם. הרבה פעמים, אנשים אלו כל כך ספונים בתוך עצמם, רגילים לשקט החיצוני שלהם שהם הופכים להיות יותר ויותר מבודדים, בודדים, ובעיקר, מעצמם. הם אינם מסוגלים בהרבה מיקרים להביע עצמם לעצמם ולראות הקשרים של רגשותיהם לאירועים לאנשים ועוד.

תהליך הדיבוב של אדם מופנם שפתאום זרק למטפל אמירה כמו "נמאס לי מהכל" או "אני מקווה שהכל יסתיים" הוא אתגר למטפל. המופנם שזרק מלים אלו יכול להיבהל מהן בעצמו ולהכחישן מייד אחרי שאמר אותן או להיבהל מבהילות המטפל שמייד מתחיל לחקור ולתחקר. המטפל המוכן למצבים אלו, שומע את האמירות של המטופל ומייד צריך לשאול את עצמו בליבו איך הוא מרגיש כרגע עם המטופל. הרגשות הפנימיים של המטפל אמורים להדריך אותו איך להיכנס לתהליך דיבוב של המטופל בו האחרון לא ירגיש מותקף מצד אחד, אך שגם לא ירגיש שהוא יכול "למרוח" את המטפל עם איזושהי תשובה מתחמקת.

כדי ליצור הערכה טובה, השאלות של המטפל צריכות להיות ישירות לגבי עד כמה עוברות מחשבות אובדניות בראש המטופל, ועד כמה המטופל "רציני" להוציאן אל הפועל. כאשר אני מדבר עם אנשים במצבים האלו, אחת הדרכים הראשונות בהן אני פועל להשגת הערכת מצב אמינה היא לנרמל את התהליך ביני לבין המטופל. אני מסביר בתוך התהליך כבדרך אגב, את העובדה הפשוטה שיום אחד כולנו נמות ומעצם הידיעה הזאת, זה לחלוטין נורמלי בין כל בני האדם לחוש מפעם לפעם מהרהרים בסופיות שלנו, הרהורים היוצרים מחשבות לא נעימות ובמובן מסויים הן דומות למחשבות אובדניות. לאחר הסבר זה אני שואל אם מידי פעם עוברות מחשבות כאלו בראשו, וכשהוא מודה שבצורה "נורמלית" מחשבות אלו עוברות גם בראשו, אני מפתח את השיחה יותר פנימה כדי להעריך את מידת הכאב וכדי להעריך עד כמה האדם רציני בכוונותיו.

נקודה קריטית נוספת עליה ארצה לדעת היא הערכה של הקשרים הסוציאליים המיידיים של המטופל. אני ארצה לדעת עם מי הוא יכול לדבר היום אחרי הפגישה, עם מי הוא יבלה את הלילה, האם יש לו רשת תמיכה חברתית או לא.

המשך לחלק 2