ילד בן שלוש נעשה מאד רציני ועצוב בתוך מספר ימים, כשישה חודשים לפני פניית אימו לטיפול IPEC. הוא הפסיק לחייך ולצחוק, המשחק שלו הפך להיות מצומצם יותר בהדרגה, והפעילות הכללית שלו הלכה וירדה עד שבהופעתו נראה לחלוטין אפטי. לפי דיווחי הוריו שום דבר משמעותי לא קרה במהלך השנה האחרונה בתוך המשפחה הגרעינית ו/או המורחבת, ושום דבר רציני לא קרה בגן הילדים אליו הלך יומיום. במש מצא שמצבו קשור במישרין לדרך בה יחסי הוריו מתנהלים ביניהם. ההורים הכחישו מכל וכל. במש התעקש על הממצא ואכן, בפגישה אישית של האמא, היא התוודתה שיחסיה עם בעלה עלו על שרטון כתשעה חודשים לפני הפנייה לטיפול. היו להם אינספור ריבים קשים אותם הקפידו להצניע בחדר השינה, רחוק מדלת ילדם. האב התלונן שהאמא שהיתה פעם יפהפייה, מזניחה עצמה ומביישת אותו במראיה ואינה מושכת אותו. הוא לחץ את האמא להיות חזרה היפהפייה אותה פגש. היא מבחינתה, מטופלת בשני ילדים הרגישה שמה שהיא באמת רוצה מהחיים זה לישון ולא להקשיב לביקורת. למרות שהריבים הוסתרו מעיני הילד, אנרגטית הוא קלט אותם והושפע מהם קשות. במש עזר לילד ליצור הבדלה רגשית/מנטלית בינו לבין הוריו. במש מצא שהילד לוקח עליו באופן לא מודע את תפקיד המגשר בין הוריו בסכסוכיהם, בניסיון להציל את נישואיהם. טיפול IPEC עזר לילד בצורה לא מודעת להשתחרר מעול זה ועזר לחזור לתחושה הבסיסית שהיתה לו קודם לכן של "אני בסדר כמות שאני". במספר טיפולים קצר האפטיות של הילד נמסה והוא יכול היה ללמוד איך לא לערבב עצמו בתהליך בין הוריו.
