למה אנשים תולשים את שערותיהם, מחטטים בעורם וכוססים את ציפורניהם? למה הם מסירים בכוונה חלקים מעצמם? למה הם מכאיבים לעצמם? בספרות המקצועית נקרא שיש להם דחפים שהם אינם יכולים לעמוד בפניהם, וכנראה שזה נכון במקרים רבים. "הייתי מפסיק התנהגות זו אילו רק יכולתי" אומרים רבים מאלו הסובלים מהפרעות אלו. האמת העצובה היא שרובם לא יודעים עד כמה מהר הם יכולים להיגמל מהתנהגויות אלו, ולתמיד. הטיפול הנכון לעזור לסובל לנקות את שורש הבעייה, זמין ואפשרי. אסביר על כך בפוסט הנוכחי.
טריכוטילומניה (תלישת שיערות), דרמטילומניה (חיטוט כפייתי בעור), וכסיסת ציפורניים הן הפרעות כפייתיות שבמהות שלהן קיימת פגיעה פיזית מכאיבה של הסובל מהן בעצמו. הרבה הסברים נוטים לקבוע שאלו קשורים למנגנון הרס עצמי. בשנות עבודתי צברתי ניסיון טיפולי נרחב עם שלושת הסוגים, ואני בספק אם מדובר במנגנון הרס עצמי. באופן עקרוני, וזה נושא לפוסט אחר, אני לא מאמין שלאנשים יש מנגנון פנימי השואף להרס עצמי. אנשים רוצים שיהיה להם טוב אך כמו שנאמר, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. הסובלים משלושת ההפרעות האלו רוצים שיהיה להם טוב אך הם מרגישים בלחץ, ונדחפים להתנהגויות אלו בגלל לחץ עמוק ומשמעותי להם, כאמור, מחוסר מודעות.
כשהתחלתי את דרכי כפסיכולוג צעיר, ההתמחות שלי היתה במחלקה הפסיכיאטרית של ילדים בבית החולים תל השומר, והמקרה הטיפולי הראשון שקיבלתי לאחריותי היה בחור צעיר בתחילת שנות ה 20 שפנה לטיפול כי סבל מטריכוטילומניה. מאחר וההשכלה וההתמחות שלי אז, עסקו בטיפול שיחתי, למותר לציין שהמטופל ההוא לא השיג את מה שקיווה להשיג בטיפול והוא יצא מהטיפול עם אותה התנהגות ללא שינוי. כששנים אחרי זה, בהיותי מטפל אייפק, נתקלתי בעוד מקרים של טריכוטילומניה, שם ההצלחה האירה פנים. נוספו כמובן המקרים הרבים הנוספים של כיסוס ציפורניים וחיטוט בעור, והלכה והתבהרה לי התמונה המשותפת למנגנון הלחץ של הסובלים מהפרעות אלו.
כשאנחנו מדברים על לחץ בחיי היומיום, אנחנו מתייחסים לעומס יתר, לחוסר יכולת לנהל את חיינו בצורה יעילה מול שטף הדרישות. ניהול הזמן והכסף שיש בהם הגבלה והצורך ללהטט במשאבים מוגבלים אלו כדי לממש את דרישות המציאות, בהכרח יוצרים לחץ.
הלחץ המפעיל את הפגיעה של האדם בעצמו, הוא סוג אחר של לחץ. זה הוא לחץ הקשור למשמעות, להגדרה עצמית, לקיום של האדם. הלחץ הנ"ל בא ממקום של איום על המהות הפסיכולוגית של האדם, של תמונת עצמו בעיני עצמו לגבי הערך האמיתי שלו, היכולות שלו, הדימוי העצמי שלו. הלחץ הזה יבוא ברוב המקרים הקשים (תלישת שערות עד לרמה של התקרחויות של איזורים שלמים בראש, חיטוט בעור עד זוב דם על חלקים גדולים של העור בחלקי הגוף השונים, כיסוס ציפורניים עד הבשר כששטח הציפורן הטבעי הולך ומצטמצם) מתוך חוויית גדילה והתחברות קשים בילדות המוקדמת. משהו בתהליך ההתחברות של הילד לאימו (בעיקר האמא), לאורך תקופות ארוכות בילדות המוקדמת משתבש ופוגע ביכולת הילד בבגרותו, להכיל לחצי יום יום רגילים, והדרך שהוא מפתח יכולת להתמודד עם הלחצים היא פיתוח אחת משלוש ההתנהגויות הכפיתיות האלו. כמו כל ילד, הוא זקוק בילדותו להורה שאמור להיות תומך, מחבק, מעניק תשומת לב שלמה ומלאה, משקף, מכיל ועוד, אך ההורה לא עושה את זה ואם עושה את זה, זה לא בצורה יציבה וזורמת וטוטאלית אלא, בצורה חלקית. הילד מפתח התנהגויות כפיתיות אלו כדי לחוש את עצמו כביכול, ובכך, להעניק לעצמו חסכים אלו ובו זמנית, מנסה לכבות בתוך עצמו את הכאב הנובע מחוסר ברגשות אלו. בתחילת הדרך, התנהגויות אלו עוזרות לילד להתמודד עם החוסרים, ובהמשך חייו, כשהוא כבר לא צריך אותן, הוא לא יודע איך להפסיק אותן.
בתהליך הטיפול המטפל אמור לזהות אצל המטופל, דרך מנגנון הפידבק של מערכת השרירים, את אותם רגשות ראשוניים חסרים/ניזוקים שהמטופל חווה בתהליך גדילתו. ברוב המקרים בהם טיפלתי זהו טיפול בתכנים לא מודעים שעולים בתהליך האבחנה ונדיר שמטופלים אלו יוכלו להתחבר לאותם רגשות ראשונים בצורה מודעת במהלך הפגישות הטיפוליות. אך תהליך טיפול אייפק המזהה את הרגשות והדינמיקה בין הילד לאימו בתחילת חייו, יהיה הגילוי שיעזור לגוף לנטרל רגשות אלו כשבמקביל, עוצמת ההתנהגויות הכפיתיות הולכת ופוחתת עד להיעלמות מוחלטת.
בקרוב אפרסם באיזור תיאורי מקרה 3 מקרים העונים לאבחנות אלו.
בברכה,