אורי יקירי,
גם אני מבקש להודות לך על הרעיון המעולה כמו גם על ביצועו.
קראתי בעיון רב את הפוסט המענין וכן את תגובות החברים בהקשר לכך ואבקש להתיחס לכך בקליפת אגוז שכן מדובר בנושא הרבה יותר רחב עמוק ומרתק.
אני חייב לומר בגילוי לב וביושר שקצת התאכזבתי מתחושת ה"פגיעה האישית", לכאורה ,המוזכרת הן בפוסט והן בתגובות לו ואבהיר.
לגישתי יש כאן שלושה "שחקנים" מרכזיים.
הראשון הוא תפיסת וראית המטפל את עצמו ואת הטיפול.
השני, קביעת תיאום ציפיות במפגש הראשון בין המטפל למטופל.
השלישי, המענין והמרתק ביותר הוא מה קורה בטיפול איפק ואיך הוא בעצם פועל.
ובכן, לגבי הנושא הראשון – אני מבקש להזכיר ולהציע לכולנו להבין ולהפנים (ואם יש צורך לשם כך להעזר בקולגות )- ,שאנחנו כמטפלים מנוסים ומקצועיים עושים הכל כדי להביא להבראתם והחלמתם של מטופלינו..אנו המובילים את הטיפול ויודעים את הדינמיקה והכרוניקה שלו.
ככל שהטיפול מצליח ומניב תוצאות חיוביות – נפלא.הכל טוב ואז זה באמת לא צריך לשנות לנו כהוא זה אם המטופל חושב שזה בגלל היין או מזג האויר שהשתפר, או השד יודע (ויש למטופלים שלנו דמיון פורה ביותר בענינים האלה..)
אם הטיפול לא מצליח יש בהחלט לקיים שיחה עם המטופל ולפתוח את הדברים ולסכם ביחד איך ואם ממשיכים הלאה.
את זה כולנו יודעים אבל לפעמים הידיעה הזו קצת מיטשטשת אז כדאי לפעול בהתאם.
לגבי ה"שחקן" השני – ביצוע תיאום ציפיות עם המטופל במיפגש הראשון.
אין צורך להרחיב על כך רק עלינו לזכור ולהקפיד לעשות זאת לרבות תיעוד כתוב ואפילו ציטוטים מדברי המטופל לגבי מצבו הנוכחי והציפיות,רצונות,תיקוות וחולומותיו הרטובים לעתיד לבוא. זה בהחלט יכול לעזור למכחישי הצלחת הטיפול להתחבר לכך שהשיפור יכול שנבע בסבירות גבוהה בעקבות הטיפול.
והשחקן השלישי המרתק והמענין במיוחד ושלא ארחיב לגביו,עתה ,הוא – איך ומה היא השפעת טיפול אייפק ולמה אנו פוגשים כה תכוף את תופעת הכחשת הקשר בין הצלחת הטיפול לטיפול עצמו.
מכיוון שגם אני נתקלתי בכך רבות בכל מני צורות ותגובות הנושא מאד העסיק והטריד את מחשבותי.
אשמח בהזדמנות להרחיב על כך אבל באמת בקיצור נמרץ ובשורה התחתונה הבנתי שהשפעת טיפול אייפק בשונה משיטות אחרות, ככל הנראה, מוטמעת אצל המטופל בצורה כל כך טבעית ועמוקה עד כדי כך שהמטופלים לעיתים קרובות לא ממש מודעים לשינוי שחל והתרחש, עד כדי כך שהם מתקשים לזכור את מצבם ההתחלתי.
מי מאיתנו לא חווה טיפולים שבתחילת הטיפול המצב היה "סוף העולם" ובסיומו המטופל לא הצליח להתחבר לכך בכלל ובקושי זכר את מצבו ההסטורי (רק לפני כשעה…)
ולמה?כי זה הוא אחד מפלאי ונפלאות השיטה.הדרך הזו בה הטיפול מוטמע ומשפיע על המטופל.
מתוך כך יש מצב שהמטופל כלל לא "אשם" בכך שהוא מתכחש לקשר בין הטיפול לשיפור במצבו.
לסיכום, לכן לגישתי,יש לקחת את הדברים ולהתיחס אליהם תוך הבנת והפנמת כל הנ"ל במודע ופיקחון ו"לזרום" עם כך, גם אם לפעמים מדגדגת ומעקצצת בנו ה"פגיעה האישית".
חיבוק גדול, יישר כוח אורי, והמשך בפועלך הנימרץ הפורה, הבלתי נדלה והמוערך במיוחד.
שאו ברכה חברים והצלחה לכולנו.
אבישי מגל
לקריאת הפוסט המקורי מתוך הבלוג של ד"ר אורי קניג לחצו כאן