מתחילת צעדי הראשונים, כשפיתחתי את טיפול אייפק, הבנתי שהטיפול יתמודד בעיקרו עם מחלות כרוניות. כמובן שהטיפול עובד בהצלחה רבה עם בעיות אקוטיות, אך מה שמופיע במהירות בהרבה מקרים גם ייעלם במהירות ברוב המקרים. אבל, לוקח למחלה כרונית הרבה זמן להיבנות ולהתבסס בגוף/נפש האדם, וכשהמחלה מתבססת ומתקבעת, בשלב מסויים אומר לעצמו האדם, ובהרבה מאד מקרים, אומר לו הרופא שלו, שזוהי מחלה כרונית ושאין לה מרפא. אמנם אפשר להקל על התסמינים שלה באמצעות תרופות אך המחלה היא גזר דין.
מצאתי את עצמי לאחרונה בוחן מחדש את המושג "מחלה כרונית". אם תסתכלו במאמרים ופוסטים שכתבתי בעבר ואלו ששמעו אותי מדבר על הנושא, ההבחנה המבדלת היתה אורך הזמן אשר לאורכו החולה הכרוני נשא במעמסת המחלה, בשעה שמחלה אקוטית היא אפיזודה קצרה החולפת לאחר ימים או שבועות..
פגישה עם לקוחות מזן אחר לאחרונה הביאה אותי לבחינה מחדש של הנושא. הסתבר לי שאנשים הסובלים לאורך זמן ממצב רפואי קשה אך לא מוכנים בשום פנים ואופן להסתפק בתרופות להקלת הסימפטומים אלא, הם חוקרים ונאבקים ומחפשים דרכים לפתור את הבעייה שלהם, וחלקם אפילו נאבקים במצבם לאורך שנים, הם מתאפיינים עם חוסר קבלה של גזר הדין הרפואי. התחיל להתחוור לי יותר, שאנשים אלו, לא תופסים את עצמם כחולים. הרוח שלהם חיה, הם לא כנועים לסדר היום הרפואי של מחלה וטיפולים תרופתיים בלבד, ויש להם תפיסה אחרת של החיות שלהם.
ולעומתם אני פוגש לקוחות שללא כל היסוס מקבלים עליהם את גזר דין המחלה, את הניבויים של הרופאים שלהם והם מצטטים את ה"אמיתות" שהרופאים שלהם אומרים להם ללא כל צורך לבדוק, לעמת, לשמוע דעות אחרות, על המחלה שלהם ועל אפשרות הריפוי שלה. אני מדבר על מחלות כמו אלרגיות, מחלות נשימתיות, מחלות בדרכי העיכול, מחלות עור ועוד.
מתחילת דרכי כמטפל אייפק, האמנתי שבבסיס רוב המחלות קיימות אמונות מכשילות, לא מודעות, שמסיטות הרבה אנשים להתנהג בהתאם לאמונות אלו, ומכניסות את האדם לסבב של חוסר יכולת להביע בצורה ישרה לעצמו ולאחרים איך הוא מרגיש ומה עובר עליו באמת. כשאנרגיה זו לא מובעת החוצה היא נדחסת פנימה ופועלת על האיברים והמערכות הפנימיים ויוצרת לכן, מצבי מחלה.
לאחר כל כך הרבה שנות טיפול ומפגש עם מגוון רחב של מטופלים, האמונה הזו רק הלכה והתחזקה בי. כשהאדם מצליח לאתר את אותן אמונות לא מודעות ולשחרר את האנרגיה שמפעילה אותן כלפי האדם ולעזור לו לזרום עם עצמו ועם הסביבה שלו לא לפי קודים של אמונות ישנות, הוא מתחיל להבריא.
ואני חושב שהרבה חולים כרוניים מאפשרים לאמונות שלהם להוביל אותם, להאמין בצורה עיוורת למה שאנשי מקצוע אומרים להם לגבי עצמם, ולציית להוראות אנשי המקצוע ללא שום הסתכלות והבחנה האם הוראות/עצות אלו, תורמות לבריאותם או אולי ליהפך, משמרות את מחלתם.
זו לא בושה לשאול שאלות, להתנגד, לחקור, להתחיל לשים לב לעולם התחושות, הרגשות, המחשבות, האמונות שלנו, ולהשתחרר מהכבלים של ההגדרות הטוענות שאנחנו סובלים ממחלות כרוניות שאינן ניתנות לריפוי. ואלו מכם הקוראים שורות אלו והנכם מטפלי אייפק, יודעים לבטח ש "מחלה כרונית" זה רק תווית ולא בהכרח הגדרה.
בברכה,
