לפני כעשר שנים התחלתי לחשוב על ההקשר האנרגטי של משפחת המטופל ו/או ההקשר הזוגי שלו/שלה. היה לי ברור שכשם שלמטופל יש מערך אנרגיה מסודר ומאורגן אשר שיבושים בו גורמים לבעיותיו, כך, למערכת משפחתית יש דינמיקה ייחודית שתתבטא בצורת התפקוד המערכתי וכאשר מתגלעים קשיים במערכת, התאמת טיפול אנרגטי מתאים תוכל לטפל בבעייה.

ואכן יצרתי כלי לעבודה זוגית אותו ניסיתי על כמה זוגות, וגם יצרתי כלי לטיפול משפחתי שהיה בעצם הרחבה של הכלי הראשון וניסיתי אותו פעם אחת על משפחה, וזה יצר אז תוצאות מעניינות. חשבתי בזמנו לערוך יום עיון בנושא אך נושאים אחרים כמו פיתוח המודלים של המטריצה ודיאגרמת גופנפש לקחו אז את מירב תשומת ליבי והרעיון נשאר במגירה.
בתקופה האחרונה אני רואה הרבה יותר זוגות ומשפחות מאשר בעבר ואני רואה הרבה מטופלים שבעיות במשפחותיהם הן בראש ובראשונה הסיבות הנסתרות להיווצרות בעיותיהם. זה עורר בי מחשבות לגבי אפשרות עריכת טיפול אייפק משפחתי רק במטופל עצמו ללא הבאת המשפחה ו/או בני הזוג באופן פיזי לקליניקה שלי.
כשאני ניגש להערכת מצבו של המטופל, אני מנסה להעריך מהן התלונות וכיצד הן מופעלות מתחת לפני השטח. באופן טבעי מספר המטופל על דברים המטרידים אותו בחייו, הרבה פעמים כתגובה ספונטנית למילים הצפות מתוך כלי האבחנה. דברים אלו יכללו תגובות שבבסיסן אמונות על יחסים עם אחרים; "נעלבתי מ", "עליה אני לא יכול לסמוך" ועוד כיוצא באלו. אמונות אלו נוצרות בבסיסן בדינמיקות הראשוניות של המטופל במשפחתו הגרעינית.
אמנם המטריצה הפסיכולוגית מספקת לנו שפע של הזדמנויות "לצוד" את הנושאים המשפחתיים הקריטיים בצרכים ראשוניים, קודים ראשוניים, תמונות משפחה, תפקיד במשפחה ועוד, אך היא אינה מספקת תמונה חיה בהכרח של הדינמיקה המשפחתית כפי שהמטופל חווה אותה בזמן הווה. הקשר בין תלונות המטופל וההסברים הפנימיים להיווצרות התלונות יכול להיות קלוש והרבה פעמים מרים גבת המטופל בפליאה לגבי ההקשר של תלונתו להסבר כזה או אחר העולה מכלי האבחנה של אייפק.
בטיפולים מסויימים, הרבה יותר באלו של ילדים ומתבגרים, המשפחה הגרעינית היא כל עולמם, ולכן, הלכה למעשה, הם ידברו עליה הרבה יותר, יחוו אותה הרבה יותר, יתלוננו על חברי המשפחה וישליכו הרבה מרגשותיהם על חברי המשפחה. זה קורה כאמור יותר אצל ילדים ובני נוער, אך לא אחת אני נתקל גם במבוגרים המרגישים צורך עז להתבטא על חברי משפחותיהם הגרעיניות למרות שזמן רב עבר מאז שהמשפחות הגרעיניות התפצלו.
בעולם הטיפול הפסיכולוגי המסורתי יש מקום לטיפול משפחתי. האחים רבים יותר מידי, אחד מחברי המשפחה מרגיש תמיד מקופח, נוצרות קואליציות המחבלות בהרמוניה המשפחתית ועוד תלונות מתלונות שונות. המטפל אוסף את חברי המשפחה לפגישה טיפולית ובה הוא מנחה את התלונות הסותרות של חברי המשפחה, לומד לזהות את מערך הכוחות, מנתח את דפוסי התקשורת ומנסה ליצור שינוי בתפיסות התפקידים של חברי המשפחה כדי להוביל לתפקוד משפחתי גבוה יותר.
אני מוצא עצמי הרבה פעמים שכפסיכולוג המאומן בטיפול אייפק, אני מסוגל להביא את המשפחה להישגים גבוהים יותר כאשר אני עורך את הטיפול המשפחתי רק במטופל אחד, מבלי להזמין את כל המשפחה למשרדי. אני מתמקד במערך תלונותיו המתבטאות הרבה פעמים ברגשות לא פתורים עם משפחתו, ומשם אני יכול לעזור לו לשפר את המדדים המפריעים לו עם חברי משפחתו ממש כמו בכל טיפול אייפק בו אני עוזר למטופל לנטרל את השפעת החומרים הגורמים לו לתגובות אלרגיות. אם הילד "אלרגי" לאמא ה"מנדנדת" שלו, בטיפול משפחתי המטפל היה מעודד אותו לאמר לאימו בצורה ישירה מה מפריע לו אצלה והיא, באמצעות תיווכו של המטפל היתה לומדת לראות שיש דרכים אחרות להגיע אל הילד. כשטיפול אייפק עומד לרשותי, אני יכול לחבר את הילד אנרגטית אל אימו, ליצור אישרורים מתאימים, לאבחן מה מפעיל את הסימפטומים שלו בהקשר של אימו, לעזור לו לנטרל את מה שהוא קורא לו "נדנוד, ו/או כל מה שנובע מטיפול אייפק. אך זוהי רק ההתחלה. מכאן, אני יכול לקבל פידבק באמצעות מערכת השרירים לגבי השפעה אפשרית של איזון מערכת היחסים האנרגטית בין הילד לאימו על יחסיה עם האבא, על יחס האבא אל האחים האחרים וכל אפשרויות התקשורת בין חברי המשפחה לבין עצמם.
הרעיון בעצם פשוט: אם המשפחה היא גוף שלם המתפקד בצורות מסויימות, כדי ליצור שינוי רציני במערכת, ניתן לפעמים להפעיל שינוי רק על חבר משפחה אחד, וכתוצאה מכך, כל מערכות היחסים ההדדיות בין חברי המשפחה ישתנו. אם חבר המשפחה שפנה לטיפול הוא הכבשה השחורה במשפחה (ובהרבה מקרים, אלו שפונים הם הכבשים השחורות), יש לשער שחברי המשפחה כולם ו/או חלקם מרגישים מתוסכלים/מזלזלים/כועסים/מזניחים את המטופל. מטופל זה יבוא עם מטען כאב גדול. אם הוא קרוב אל רגשותיו ויותר מודע אל עצמו, תלונותיו תהיינה פסיכולוגיות ואם הוא פחות מודע לעצמו תלונותיו תבואנה במישור הפיזי. כאשר בתהליך טיפול אייפק רגיל, מתחילים "לצוץ" ההקשרים המשפחתיים, המטופל יתחיל להרגיש טוב יותר בהקשרים אלו והתנהגותו במשפחה תשתנה. המשפחה עלולה לא לאהוב את השינוי ותפעיל מכבש לחצים על המטופל לחזור לקדמותו וזה יהיה השלב המתאים בו מטפל אייפק יוכל להעניק טיפול משפחתי למטופל בלבד.
עבדתי עד לאחרונה עם משפחה בה תחילה הופנה אלי הבן הצעיר בן ה 11 עם בעיות טיקים וסינדרום טורטס.
העבודה התקדמה יפה והמשא והתכיפות של הטיקים הלך וירד והילד החל להרגיש יותר בטוח בעצמו והחל להביע עצמו יותר בקרב משפחתו. באופן מפתיע כביכול, האב החל לבקר את הילד ביתר שאת והתפרץ עליו בכעסו מספר פעמים. האמא הצדיקה את האבא ואמרה למטופל שלי שכדאי שיתחיל להתנהג יותר בסדר בבית. כשראיתי שהצלחת הטיפול הולכת ומתמעטת ובהדרגה הסימפטומים חוזרים, הזמנתי את האמא לפגישת הבהרה. היא נקרעה בין הרצון לעזור לבנה והפחד מהאוטוריטה של בעלה. ביקשתי מכל המשפחה לבוא לפגישה משפחתית. האחות המבוגרת של המטופל שלי (בת 15) התנגדה בכל תוקף להיות בחדר וטענה שאין לה בעיות. האבא ישב בנוקשות והסביר בקצרצרות שהמשפחה נפלאה ואין שם בעיות. הוא טען שלילד אין ולא היו אף פעם שום בעיות וזו יותר דחיפה של אשתו אך הוא מכבד אותה. הפגישות הלכו לשום מקום ואני התחלתי לראות כמוצא יחיד את האפשרות להעניק למשפחה טיפול משפחתי דרך הטיפול הפרטני של הילד. תהליך ביופידבק של מערכת השרירים התחיל לפתוח בפני את הדינמיקה המשפחתית. הילד פחד שאם יאמר את דברו יחטוף ביקורת וענישה מהאבא. הסתבר שהאבא גדל עם אבא שהיה מנהל בכיר בחברה גדולה, וכל מה שלא ניתן למדוד באופן מעשי פשוט לא היה קיים. לכן האבא של המטופל שלי פשוט "חינך" את בנו ברוח החינוך שהוא עצמו קיבל, וכל מה שבא לילד באופן טבעי כמו דימיון ומשחק, שהם לכשלעצמם, מאד חשובים להתפתחות הנפשית התקינה של כל ילד, בוקר על ידי אביו כלא חשוב כי זה לא היה מדיד. הילד הלך ואיבד בהדרגה את ביטחונו והחל לפתח טיקים שנבעו מהפחד להיתפס טועה על ידי האבא. אימו פחדה גם היא שהאבא-בעלה, יסיג לאחור את אהבתו אליה אם תיקח צד עם הילד, ובכך נטשה את הילד ולא הרשתה לעצמה להגן עליו מפני ביקורת אביו ו/או, לטפח את בטחונו שמה שהוא עושה זה טוב. המצב הזה נוצל עד תום על ידי אחותו הבכורה שזיהתה בחושיה את חוסר סבלנות האב למשחק/דימיון של הילד ופיתחה אהבה עזה למשחקי ספורט בליגה שהאב היה מכור אליהם; למותר לציין שהיא זכתה בשלב זה בכל הקופה של אהבת האב.
מכאן ואילך, הפגישות הטיפוליות היו רק טיפולי אייפק בו כל אפיקי התקשורת במשפחה טופלו כהלכה. הילד פתר לגמרי את בעיות הטיקים וגם את הכעס הכבוש שלו כלפי אביו שהתבטא בסינדרום טורטס. זמן קצר לאחר סיום הטיפול האמא הגיעה לפגישת סיכום הטיפול וספרה לי שבעיות הטיקים נפתרו לגמרי אבל משהו משונה נוסף התפתח בילד וזה אומץ לענות לאביו ולהתווכח איתו. גם היא החלה לקבל אומץ לדבר עם בעלה ובתוך תהליך השיחות הפרטיות ביניהם הודיעה לו שהיא לא מוכנה להמשיך לחיות בטרור ואם הוא לא ישתנה היא עוזבת אותו. היא החלה טיפול איתי, ומשם עברנו לפרק חדש של טיפול משפחתי במטופל אחד אחר.
אותו עיקרון עובד כמובן בנושא הטיפול הזוגי. ישנם זוגות בהם אחד מבני הזוג חווה כאב ותופס את הזוגיות כבעייתית בשעה שבן הזוג האחר מכחיש כל קושי ומתעלם מכאבו של בן הזוג המתלונן. כמובן שהתעלמות זו תתבטא גם בסירוב לפנות לטיפול זוגי. ומה שנותר אז זה לערוך טיפול זוגי במטופל הכואב, ולדון בכל הקשיים הקיימים בזוגיות ברמת טיפול אנרגטית, מה שיוצר בסופו של עניין שינוי מהותי בזוגיות עצמה.

דר. אורי קניג