אחד הכלים החזקים איתו אני עובד לאורך שנים בטיפולי אייפק הוא הראיון הטיפולי. כמו שהדגשתי בכל סדנאות ההסמכה, אני מאמין שמטופל חדש כולל את כל האספקטים של ריפויו בדרך בה הוא מציג את קשייו, את כאביו והסיבות לפנייתו לטיפול. אם המטפל יוכל רק להקשיב ולרשום את דברי המטופל, נוצר כאן המצע הראשוני ממנו יתפתח טיפול מוצלח.
אבל מה קורה כשהמטופל פונה לטיפול ומציג את הסיבה לפנייה בצורה של קושי פיזי ממנו סובל והבעייה היא רק אותו קושי? אין שום פרטים נלווים, ולמעשה, כעדות המטופל, כל האספקטים של חייו מצויינים מלבד הקושי לשמו פנה לטיפול.
פנה אלי לאחרונה מטופל באמצע שנות ה 30 לחייו. התלונה שלו היתה כאבי גב תחתון עזים שנמשכים כבר קרוב לשנה. לדבריו, עבר את כל הבדיקות הרלבנטיות כולל MRI, וללא כל ממצאים. מלבד צריכת תרופות להרגעת כאבים, הוא לא לוקח שום תרופות. חייו נפלאים, עבודה, יחסים, ילדים, חיי חברה, הכל זורם נהדר. ההיסטוריה שלו כוללת ילדות נפלאה, משפחה חמה ואוהבת, אירועי חיים מוצלחים, והדבר היחיד הגרוע הוא כאבי הגב המענים.
ואני יושב מולו, ומה שעובר לי בראש זה שנתקלתי בעבר במצבים דומים; מטופלים שבאו עם תלונה אחת והשאר בחייהם פשוט זרם והיה נהדר. וכשחשבתי שהוא סובל מסימפטום כל כך מענה של כאבי גב תחתון ללא ממצאים רפואיים, ללא היסטוריה של תאונה פיזית, סימפטום שבדרך כלל קשור לאיום פסיכולוגי חמור על כלל חייו של הסובל, אמרתי לעצמי שהראיון הטיפולי הנוכחי, אינו מספק את הסחורה הנדרשת, את קצה החוט שיעזור לי לראות את החיבור הבלתי נמנע בין גוף ונפש. המסקנה המיידית שלי היתה להיות סבלני; לחכות עד שהאינפורמציה תגיע.
וכך, 10 דקות יקרות של ראיון טיפולי שיכול היה לספק לי מידע חשוב לטיפול עברו בליקוט המידע עד כמה חייו נפלאים ועד כמה רק הכאב מפריע. אחרי כ 10 דקות הוא זרק בצורה סתמית שמידי פעם הוא לוקח תרופה נגד חרדה אבל זו כמות ממש מזערית. זה היה קצה החוט. כבאורח פלא, מבלי כל התערבות מצידי, חוץ מהנהוני ראש או חזרה בקול רם על המילים האחרונות שאמר, הוא פרש תמונה שונה לגמרי מהרקע הוורוד של חייו, אותו שרטט מספר דקות מועט קודם לכן. בעבר הוא היה כמה שנים על תרופות נגד חרדה במינונים די גבוהים אבל הוא הצליח להוריד את המינון לרמה נמוכה ביותר כבר הרבה חודשים. הוא לקח את התרופות כי אימו היא אדם סופר-מלחיץ; יש לה כל הזמן פחדים והיא חיה בסרט שלאף אחד במשפחה לא אכפת ממנה וכמובן היא חיה על תרופות נוגדות חרדה כדי להתמודד עם הרגשות הקשים שלה. אחיו בדומה לו אך בדרך אחרת, גם על תרופות נוגדות חרדה. ודרך אגב, אביו שלא יכול לסבול את אימו ואשר הוא רב איתה מבוקר עד ערב, יכול להתמודד עם הלחץ שאשתו, אם המטופל שלי, יוצרת בו, רק עם כדורים; ניחשתם נכון – תרופות נוגדות חרדה.
הוא ממשיך ומספר שהלחץ של אימו ברמה היומיומית נמשך עד היום והיא מלחיצה את אשתו ואת הילד הקטן שלהם בן השלוש. הוא המשיך והעמיק במונולוג שלו ופרש תמונה של חיים מלאי לחץ וחוסר יציבות רגשית. הוא מצליח בעבודתו, יחסיו עם אשתו מצויינים, יש לו חברים, אך הוא לא יודע איך ליצור הפרדה רגשית בינו לבין אימו, ו/או, בינו לבין עצמו.
הוא מדבר ואני רושם, ריאיון טיפולי קלסי, שהתחיל כעשר דקות מאוחר יותר. אמנם יכולתי לעשות טעות ולהתחיל בטיפול האנרגטי עם הביופידבק של מערכת השרירים, לבדוק את האיזור הכואב, ולבנות משם את המשך הטיפול, מבלי לתת הזדמנות לראיון הטיפולי לקרום עור וגידים, ולא לאפשר למידע החשוב שקלח ממנו באופן ספונטני כעשר דקות לאחר שהתחילה הפגישה.
וכמובן שאי אפשר לדעת; אולי התחלת טיפול לאחר התיאור הוורוד, בהתייחסות בלבדית לכאב הגב היתה מובילה להמשך טיפול מוצלח ואולי זה שהיתה לי סבלנות לאפשר לריאיון הטיפולי לקרות מעצמו מאוחר יותר הובילה לטיפול מוצלח. הנקודה היא, שמטופלים המרוחקים מעצמם רגשית, החיים את חייהם בתוך תמונות וורודות יותר מאשר מציאות חייהם אכן קורית (הכחשות? הדחקות?), בתוך חדר טיפולים, בחברת מטפל מומחה בשיטה המקרין שקט ונוכחות, יכולים להרגיש בטוח מספיק להשיל את המעטה הוורוד ולהתחיל את הטיפול שלהם, אחרי עיכוב קל.