כשאני אומר "עמדות חיים" אני מתכוון לגישות שלנו למצבים שונים, לגבי עצמנו ולגבי אחרים. עמדות חיים מהוות למעשה מערכת אמונות העוזרת לנו להתייחס לקונפליקטים, דילמות, קשיים בצורה שונה. מכיוון שקונפליקטים וקשיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, כאלו גם עמדות החיים שלנו.
אם אנחנו מנסים להתמודד עם מצב קשה בצורה פתוחה, ז"א, יש בנו פתיחות ללמוד, להקשיב, לספוג מידע חדש, שונה שיעזור לנו בהתמודדות. אם עמדת החיים שלנו תהיה סגורה, ז"א שמצב קשה יתקל באמונות שאנחנו יודעים ש"יהיה רע", ש"אין מה לעשות" ו"לקוות שדברים יסתדרו מאליהם" או ש"הזמן יעשה את שלו". אלו אמונות הנועלות את יכולת ההתמודדות שלנו ומשתקות את יכולת היצירה להתמודד עם קשיים בדרך של אלתור, מציאת פתרונות חלופיים, לטובת כניעה למצב, קבלת הגורל, ייאוש וקיפאון.
כשאני עובד עם מטופלים, אני מנסה להתרשם מוקדם ככל האפשר האם המטופל המתלונן על בעייה בא מתוך עמדת חיים המאפשרת גדילה וריפוי או שהוא בא מתוך ייאוש, מקווה שאציל אותו מתוך הסיבוך חסר המוצא אליו נתקע. כשמתבררת לי עמדת החיים של המטופל, עמדה זו תדריך אותי לגבי אופי המשך הטיפול. במקרים הנעולים, לפני שאני נכנס לתוך פרטוקול טיפול אייפק, חשוב לי לברר בתקשורת המילולית האם האדם מודע לעובדה שהוא במוחו כבר קבע התייחסות למצבו והביקור בקליניקה אצלי הוא לא יותר מאשר טקס הבא להוכיח למטופל שאין תקווה ולא ניתן לעזור לו, ואינו בא באמת מתוך אמונה שיש דרך לעזור לו.
הבנת עמדות החיים של המטופלים, תעזור לנו בצורה נוספת להקל על התהליך הטיפולי במקרים הקשים (זוכרים את ה 20%?). אלו שפועלים מתוך עמדת חיים נעולה, נפגוש אותם בקליניקה שלנו במצב ייאוש, היסטריה ופחד מצד אחד או נפגוש אותם אדישים, לא נגישים ובעלי ציניות מרה. גם עם אלו וגם עם אלו, לא הייתי מציע למטפל אייפק להתחיל בטיפול מייד אלא, בצורה אנושית, לתקשר עם המטופל את מה שאתם חשים ולמצוא את הדרך אליו כדי ליצור תקווה טיפולית שתעזור לו לעבור אל עמדת חיים יותר פתוחה המאפשרת למצוא דרכים חדשות לריפוי כשממילא, טיפול אייפק משופע בהם. חשוב לא ליפול למלכודת של תקווה הצלתית שמשמעותה היא עמדת חיים נעולה בה כל האחריות לתוצאות הטיפול הן על כתפי המטפל, כשהמטופל לא באמת מאמין שיירפא ובכל אופן מקווה לנס מצד מטפל אייפק.