המושג רווחים משניים נפוץ מאד בעולם הטיפולים. הכוונה שמאחוריו היא, שהאדם מייצר סימפטומים שאינם בהכרח אמיתיים אך הוא מייצר אותם או מפברק אותם כדי להשיג רווחים משניים. ילד המתלונן על כאבי בטן לפני שיוצאים לבית הספר, ילד המתלונן על כאבי ראש לפני תחילת הכנת שיעורי בית או ילד המתלונן תלונה כלשהי בדיוק כשההורה מתרווח למנוחה אחרי פעילות ארוכה ומאומצת. התלונות על כאבי הבטן באות כדי להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר. כאבי הראש יספקו סיבה מספקת לא להכין שיעורי בית והילד המתלונן כשההורה פונה למנוחה רוצה אולי תשומת לב מיוחדת מההורה.
התופעה המעניינת הקשורה לרווחים משניים היא התזמון המיוחד בו תלונות אלו מופיעות. התזמון עוזר לנו להסיק שהסימפטומים והתלונות אינם בהכרח אמיתיים ושהילד מתלונן עליהם בדיוק כשזה הזמן לנוע קדימה לשלב הבא: ללכת לבית הספר, להכין שיעורי בית או לבקש תשומת לב כשההורה עומד לנוח.
נושא הרווחים המשניים קיים כמובן גם בפסיכולוגיה של המבוגרים אך אני מעדיף להתרכז בילדים כי בגדול הם הרבה יותר אמיתיים מהמבוגרים, יותר אותנטיים בתגובותיהם ובהרבה מובנים עם ילדים, מה שאנחנו רואים, זה מה שקיים.
וכאן יש לי בעייה: אם הילדים אמיתיים, למה הם מתחזים? ואולי אשאל את השאלה אחרת: האם אכן הם מתחזים? האם הם מציגים כאבים שלמעשה הם לא חשים אותם?
ובכן, הנחת היסוד שלי היא שילדים אכן אמיתיים, ולכן אם הם טוענים שכואב להם, אני מניח שכואב להם.
אני מניח ששאלת התיזמון לתלונה, כשזו מופיעה במצבים קריטיים של יציאה לבית הספר או הכנת שיעורי בית, מגבירה את החשד בקרב המבוגרים שמדובר למעשה במניפולציה של הילד. וגם כאן אטה להסכים עם המבוגרים שאכן יש כאן מניפולציה.
אם כך, אני פשוט סותר את עצמי: אני גם מאמין שכאב הילד אמיתי וגם טוען שזו מניפולציה.
כדי שנוכל להתקדם כמטפלים לפתרון הסתירה הזו חשוב לדעת שאם יש מניפולציה, מי יוצר אותה? התשובה הפשוטה שהילד יוצר את המניפולציה היא נכונה בעיני הציבור הלא מקצועי. אך אנחנו כמטפלים יודעים שקיימות מספר רמות מודעות אצל בני אדם: האיזור המודע, התת מודע והלא מודע. אצל הילדים, איזורי התת מודע והלא מודע פעילים ביותר, עוד יותר מאשר אצל המבוגרים.  איזורים אלו מופעלים אוטומטית כדרך למנוע כאב צפוי וכדי להגביר הנאה צפוייה.
יש לשער שבעיני הילד, לצאת לבית הספר, להכין שיעורי בית, נתפסים בזמנים מסויימים כגורמי כאב (אתמול המורה השפילה אותו, הילדים צחקו עליו), וכשעומדים לצאת את הבית ההכרה של הכאב הצפוי עולה מאיזורי המודעות הנמוכים יותר באופן אנרגטי והכרה זו יוצרת כאב מיידי. ההורה יכול לחשוד שמדובר במניפולציה (אולי מפני שהרבה פעמים מבוגרים מפברקים במודע רגשות כדי לצאת ממצבים קשים) ומשליך את הבנתו של כללי המשחק הרגשי על הילד שלו.
אם המניפולציה הרגשית של הילד הנובעת מהתת מודע ו/או הלא מודע, אכן מצליחה והוא משיג רווחים משניים, אכן, יש חיזוק לילד להגביר את הייצור האמיתי של הכאבים אותם הוא חש ברגעים קריטיים.
והשאלות הנשארות בעיני מטפלי אייפק ברגעים אלו, בהם ההורה מביא את ילדו לטיפול בשל תלונות על סימפטומים כאלו או אחרים בתזמונים קבועים, הן, האם מתייחסים לכאב עצמו? האם מחפשים את המקור המניפולטיבי לכאב? האם עובדים עם ההורים? האם? האם? האם? הרבה שאלות מתעוררות.
זהו נושא מורכב בטיפול בילדים. זה נכון שיש לנו יכולת לקבל פידבק ממערכת שרירי הגוף ולעבוד עם כלי טיפול אייפק השונים כדי לקבוע עדיפויות טיפוליות, אך אנחנו עומדים מול הורים חסרי סבלנות שצריכים מידע אחר מאיתנו, מטפלי אייפק. אנחנו עומדים בפני ילדים שבאמת כואב להם ובתוספת לכאב הם חוטפים את ביקורת הוריהם שהם מתחזים. לכן, הפרוטוקול הטיפולי אותו למדנו בקורסי הסמכה ובקורסים המתקדמים יותר, אינו מספיק דיו.
אשמח לשמוע את תגובותיכם המלומדות.

דר. אורי קניג