בארגז הכלים שלי כמטפלת אייפק, נמצא כלי שנקרא:"פיענוח הקוד העומד מאחורי טיפול אייפק במעצור". יחסי עם כלי זה בעבר, נעו על הטווח שבין ידידות לחשדנות קלה…
לאחרונה אני מטפלת בילד בן 8, כאשר התלונה העיקרית הינה התפתחות איטית בצמיחה הפיזית לגובה, ובידוד ונתק מחברת ילדים.
לדברי האם, הילד מחובר במידה מסויימת לקבוצת בני גילו אשר למדו עימו בגן הילדים, אך נמנע לחלוטין מפעילויות חוץ בית ספריות אחר הצהריים עם בני כיתתו האחרים.
במפגש עם האם, עלתה דאגה חזקה מצד האם בנושא זה. לדבריה היא מעודדת אותו להזמין חברים הביתה, להיפגש עימם בביתם ולהשתתף בחוגים אחר הצהריים.
הילד מסרב להצעות אלו ומעדיף להישאר בבית. כאשר מתבצע מפגש חברתי כלשהו, הילד נצמד לאימו ורק לאחר מסע שיכנוע ומשא ומתן מסיבי, הוא מסכים להתרחק ולהשתלב בפעילות עם בני גילו.
מדברי האם מצטייר קשר מאד סימביוטי ביניהם, ואחיזה מאד חזקה של האם בקשר זה. בזמן הקרוב היא אמורה לנסוע לחו"ל לחופשה, והביעה רצון לקחת עימה את בנה (מתוך 3 בניה)
לבילוי משותף בחו"ל…מעניין היה לראות, שנושא הצמיחה הפיזי, מקבל חשיבות משנית לעומת הנושא החברתי.
במפגש עם הילד, לא התרשמתי משום מצוקה או דאגה שלו לגבי הנושא החברתי. הילד הינו ילד מפותח שכלית ומוטורית, בעל דימיון ויצירתיות מרשימים , ובעיקר התרשמתי שהוא סוג של 'נשמה חופשית'.
בבירור יותר מעמיק בנושא המשפחתי, עלה שגם אביו של הילד- ארכיטקט במקצועו, הינו 'זאב בודד', ספון בביתו ו'בעל קצב שונה משלי' לדברי האם. לדבריה עיקר העימותים בבית הינם על רקע הקצב השונה. האם מצפה ש"הכל יתקתק", לפי ציפיותיה והקצב שלה, ואילו האב איטי וחולמני יותר.
הטיפול התנהל במשך כ 6 מפגשים ללא כל תוצאה, הלך ודישדש, תוך כדי הצהרות חוסר אמון מצד האם בשיטת הטיפול ובתוצאותיה. האם, פיזיותראפיסטית במקצועה, שכלתנית ובעלת גישה טיפולית ברורה של פעולה ותוצאה.
המפנה חל כאשר באחד המיפגשים האחרונים הביעה האם את כעסה על כך שבנה אוכל עם הידיים שלא כשאר בני הבית. היא מנסה בכל כוחה לחנכו להימנע מכך, אך הוא בשלו. ניסיתי לברר עימה את שורש כעסה. מה באמת מרגיז כל-כך בלאכול עם הידיים?
בבירור עם האם, מסתבר שמאד חשובה לה דעת הסובבים לה ואישורם ל'התנהגות נאותה'. כמו כן בהקשר הדאגה ל'איטיות' החברתית של בנה, היא העלתה דימוי של ילד 'כפי שילד צריך להיות'- חברים, כדורגל, פעילויות וכו'.
במקביל, בעבודתי מול הילד, הצטיירה תמונה של ילד שמאד אוהב את השהייה בבית, וכן גם בעל חשש מסויים לעזוב את הבית, כי 'אולי כשאעזוב ואחזור הבית יעלם'.
חשתי שהטיפול מוביל חד משמעית אל האם. או מה שאני קוראת לו:"חוק האדוות". כמו אבן המוטלת למים, כך הטיפול באם מהדהד באדוותיו על שאר בני הבית.
המפגש הראשוני עם האם עסק בהבהרה שהצורך הינו שלה ולא של בנה. הבהרתי לה שקיימת בו ידיעה פנימית בלתי מעורערת שהוא אהוב ואין לו צורך באישורים לכך. יש בו צורך אחר להשקיט חשש בלתי מודע לביטחון בקיומו של הבית.
ביקשתי ממנה להתאמן במהלך השבוע הקרוב על 'מדיניות חוסר התערבות או אירגון לו"ז מיפגשים עבור בנה. פשוט להניח ולשחרר. היה לה מאד קשה לקבוע את מועד המיפגש הבא וביקשה להשאיר את זה פתוח.
לבסוף היא הופיעה למפגש האחרון ודיווחה על 'פריצת דרך'! בנה ביקש על דעת עצמו להשתתף בחוג כדורגל וגם הלך לחבר (נושא הגדילה עדיין לא מוזכר..) עדיין, במהלך תיאור הפריצה, הביעה האם רגשות מאד חזקים של זעם ביחס להתנהלות של בנה עד ש'הדברים החלו לזוז'.
ואז עלה הכלי של פיענוח הקוד.. תהיתי באותו רגע לגבי הרלוונטיות שלו לטיפול. והרי היתה "פריצת דרך"'..? בתשאול עלה הנושא של היכולת לבטוח. וזיהוי אותות הילד (קצב, צרכים). כמו כן, עלו מרכיבי הסוגסטיה והאמונה במטפל.
האמת המשעשעת ומדהימה כאחת היא, שרק כעת בעוד אני כותבת את תיאור המקרה, נקלטת אצלי המילה 'קצב'..!!! באותו רגע הבירור התרכזתי ברלוונטיות וביכולת לבטוח..
שאלתי את האם לגבי הילדות שלה עצמה. האם אי פעם חוותה או סופר לה לה על חוסר פניות של הוריה או חוסר זיהוי צרכיה. ברגע שנשאלה השאלה הזו, נפרץ אצלה סכר ילדותה. היא סיפרה על שבוע לידתה בו אביה שהיה בקצין בצבע נפצע אנושות והיה בין חיים למוות. בו זמנית היתה התדרדרות כלכלית ואחיה היה בן שנתיים.
מובן שאימה לא ממש הכילה הכל! לדבריה, אימה בעלת הפרעה נפשית מסויימת ואינה מסוגלת להכיל דבר.. בהמשך התגרשו ההורים כתוצאה מבגידת האם, והאב כמו 'נטש ' את ילדיו עם האם שאינה טובה דיה. האב הקפיד לבקר את ילדיו במועדים קבועים ובשעות קצובות ומדוייקות. גם אם רצה להישאר יותר או הילדים התחננו שישאר, הביקור היה נפסק במועד הקצוב, תוך בכי הדדי, עד המועד השבועי הבא. כלומר, היה שם קצב מאד מדוייק ומדוד, חוסר הקשבה לצרכי הרגע ותחושת נטישה על ידי האב.
כאשר הגענו לנושא הסוגסטיה והאמונה במטפל, נפתח דיון מאד פתוח וכנה שבסיכומו הביעה האם את היסוסיה לגבי הכשרתי. האם כישורי מספיקים להכיל את הטיפול הרגשי בה? היא הביעה האת הקושי שלה מול תהליכים קבועים ומוסדרים במועד קבוע..
במספר שאלות לגבי סמכותי והכשרתי כ'מטפלת טובה דיה', הגיעה המטופלת למסקנה מטלטלת שהנושא מעמת אותה עם דמות אימה והיכולת הטיפולית שלה, ונושא הביקורים הקבועים מעמת אותה עם דמות אביה וביקוריו הקצובים..!
בסיום הטיפול, היא קבעה באופן מיידי תור לטיפול הבא, ויצאה בתחושת מחוייבות לתהליך וש'אני המטפלת שלה'.
תהליך זה היווה עבורי שיעור מרתק בחווית הטיפול. עוד קילוף של שכבת ההגנה שלי כמטפלת. ניצבתי שם חשופה מוכנה לברר אמיתות עמוקות לגבי רמת האמון של המטופל בי, והתמסרתי לחלוטין לתהליך הטיפולי!
חוויה מרוממת ומצמיחה מעין כמוה!

לימור אולוקיה
מטפלת אייפק מומחית