הפתגם הידוע מתאים מאד לטיפול אייפק. בתקופה האחרונה פנו אלי מספר מטפלים בנושא, וזה העלה בי הרהורים בשאלה איך זה שמטפלים מגיעים לממצאי אבחנה שונים ובכל זאת המטופלים מרגישים טוב ופותרים את בעיותיהם.

הנקודה החלה לעניין אותי בעקבות תיאור מקרה מפורט שהעבירה אלי מטפלת, תיאור בו שטחה אחד לאחד ממצאים של רגישויות לחומרים ספציפיים, קומבינציות של רגישויות, תגובות רגשיות ועוד ועוד ובסופן המטופל הלך והרגיש טוב יותר עד לפתרון תלונותיו. חשבתי לעצמי שאם אני הייתי מקבל מטופל זה, יש לשער שהאבחון שלי היה מתמקד בעיקר בצדדים הפסיכולוגיים של המטופל. הסתבר לי שבמעט פעמים אני מוצא עצמי בתהליך האבחנה יורד לכאלו פרטים במדדים הפיזיים של הטיפול. המחשבה הבאה היתה "הרי אתה פסיכולוג, ולכן אתה נוטה לראות יותר את הצד הנפשי". ואישרתי לעצמי שאכן, טבעי לכל מטפל להימשך בתהליך האבחנה אל הצד בו הוא מתמחה.
אבל מחשבה זו העלתה בי הרהורים לגבי טיב האבחנה. מה אנחנו מאבחנים? האם האבחון הוא האמת האבחונית הכוללת? האם יכול להיות שאבחון חלקי הינו טוב בצורה מספקת כדי לתת דחיפה שתניע את תהליך הריפוי המתבטא בחלקו בהקלת סימפטומים? הרי ברור שכשפסיכולוג מאבחן את הסיבתיות לבעיות כנובעת מקשיים רגשיים שונים, וכשמטפל המתמחה בצדדים הפיזיולוגיים מאבחן את הסיבתיות לבעיות כנובעת מתהליכים פיזיולוגיים שונים, שניהם יש לשער, מאבחנים נכון מעצם העובדה ששני סוגי האבחנה ייצרו בתוך התהליך תוצאות טיפוליות חיוביות.
הרהורים כאלו יכולים להעלות בנו חרדה כמטפלים, שאולי בכלל לא חשוב לאבחן ולרדת לעומק אלא, אולי עצם ההתייחסות האנרגטית של המטפל גורמת להשפעה חיובית חזקה על המטופל ומתוך כך המטופל מאמין בתוצאות הטיפוליות, ואמונה זו, יוצרת אפקט של פלסבו התורם כמובן לפחות חלקית להצלחת הטיפול.
ואכן, רציתי לבדוק מחשבה מעוררת חרדה זו על עצמי ועל ההיסטוריה של הטיפולים שטיפלתי בחודשים האחרונים. עלו לי מייד הרבה דוגמאות בהן איבחנתי, טיפלתי ולא הישגתי כל תוצאות טיפוליות. נכנסתי בעקבות זאת להערכה אבחונית חדשה מזוויות אחרות וראה זה פלא, הטיפול ייצר תוצאות חיוביות תואמות.
בשנה האחרונה טיפלתי בבחור צעיר העובד במשרה ניהולית בחברת ענק העוסקת בשיווק. העבודה שלו חייבה אותו בטיסות תכופות לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. הבחור פחד מטיסות. הוא היה משותק מאימה לפני כל טיסה, והוא לא עלה למטוס לפני שלקח מינון גבוה של Xanax (תרופה ממכרת נגד חרדה). כשהגיע אלי בעקבות המלצה, ובזוכרי שיש לי ניסיון עשיר בטיפול מוצלח בפחד מטיסות, ניגשתי לטפל בו בביטחון של בעל ניסיון. האבחנות היו ברורות וחלקות, הטיפולים היו שיטתיים, ומפגישה לפגישה היתה לו התקדמות אפסית (זה נשמע יותר טוב מאשר לאמר שהוא בכלל לא התקדם). חוסר ההצלחה בטיפול מייד לקח אותי למחלקה של "הוא שייך ל 20% שאינם מגיבים לטיפול", ואמנם, כך במובן מסויים שייכתי אותו. אך הוא התעקש להישאר בטיפול, וזה איתגר אותי להבין מה חסר, מה קורה שאינו מאפשר הצלחה טיפולית. והאתגר כן נשא פירות, לאט, ובהדרגתיות, השתנתה האבחנה, המלצות טיפוליות שונות הגיעו ובתוך מספר חודשים הוא חווה עצמו טס בביטחון ללא התרופה.
מקרה זה הזכיר לי הרבה מקרים שונים שהטיפול לא התקדם חלק, והיו מפגשים שהאבחנה ה"נכונה" לא ייצרה תוצאות טיפוליות חיוביות, אך מאוחר יותר (כמה ימים עד כמה שבועות אחרי), המשך החיפוש אחר הסיבות לסימפטומים עקשניים החל לשאת תוצאות, ואבחנות חדשות, ו/או הסתעפויות מאבחנות קודמות, החלו להגיב טיפולית.
אני יודע שאני פותח כאן דלת לחשיבה ולהסתכלות על התהליך הטיפולי מחוץ לקופסא. מה שאני מציע כאן זה, לחשוב על הרצף היסודי הבטוח של איבחון מוביל לטיפול המוביל לריפוי, ולא להיבהל כאשר הרצף הזה לא עובד חלק; יש לשער שכשהתהליך האבחוני נתקע, חלק מהמרכיבים זקוקים להסתכלות אחרת, ולשם כך, אל תשכחו, יש לכם מערך מאד מגוון של כלי אבחון שיכולים לעזור לכם ברגעים של מצוקה אבחונית, לצאת בביטחון אל מחוץ לקופסא כדי למצוא אבחנה ו/או אבחנה חלקית אחרות שתעזורנה להניע את התהליך הריפויי.  
זוהי נקודה קריטית הרלבנטית לכל סוג של טיפול. דיברתי בבלוג הקודם על הצורך לא ליפול למלכודת התווית הדיאגנוסטית, ולמעשה אני מרחיב כאן עם המלצה נוספת של לא רק לא להינעל על התווית אלא, להיזהר ולא להינעל בתהליך יצירת האבחנה עצמו.
מאחל לכולם אבחנות מוצלחות ועשירות, שיובילו אתכם לרומא . . .

דר. אורי קניג