אלו מכם שלמדו פסיכולוגיה התפתחותית בוודאי זוכרים את כל שלבי ההתפתחות האינטלקטואלית והקוגניטיבית כפי שהוצגו על ידי תיאורטיקנים חשובים כמו אריק אריקסון וז'אן פיאז'ה.
אלו שלא למדו פסיכולוגיה בוודאי צפו בילדיהם הולכים ומתפתחים מן הלידה בצעדים מדהימים והופכים בצורה שלא תאמן מתינוקות בכייניים לילדים משחקים, רצים, קופצים, מדברים, מתקשרים.ישנם רבים מאלו וגם מאלו, הנוטים לראות בתינוקות בני יומם ובילדים מלידה עד גיל 3 בערך, כיצורים הפועלים בעיקר מתוך אינסטינקטים, ובתוך תהליך הגדילה, הולכים ומפתחים אישיות היכולה לראות דברים בצורה מציאותית בבגרותם, יכולים לראות את העולם דרך האספקלריה של האדם המבוגר, הכל כך שונה מהאספקלריה של הילד.
בעבודתי באייפק וכפסיכולוג ילדים במשך שנים, התחדדה בי ההכרה שלמרות תהליך הלימוד ההכרחי אותו עובר התינוק מלידתו והלאה, הוא בא מצוייד ביכולת הבנה רגשית גבוהה של תהליכים בינאישיים והבנת הדינמיקה של היחסים בינו לבין הוריו ושאר חברי משפחתו. הקושי של רבים הצופים מהצד בתהליך, הוא להניח הנחות יסוד שהבנה דורשת יכולת אינטלקטואלית הנשענת בהכרח על השפה המדוברת. הרי המילים בשפה מייצגות אובייקטים ו/או מצבים מורכבים ולכן יכולת למידת השפה, בהכרח קשורה ליכולת פיתוח האינטלגנציה.
ובכן, זה נכון בעיני חלקית ואינו נכון לגמרי. אני מאמין מתוך ניסיון המפגש הטיפולי המצטבר שלי שתינוק "יודע" מה קורה, למה קורה, מה מוביל למה, בכל רגע נתון בחייו, ללא ידיעת השפה. ה"ידיעה" של התינוק אינה אובייקטיבית; הוא אינו רואה ומבין את האמת אלא, את האמת שלו כפי שתפס את המציאות בכל רגע נתון. אבל, אם נחשוב על בני אדם מבוגרים שיודעים את השפה וכביכול יכולים להביע עצמם בבהירות רבה, הרבה יותר ממה שהתינוק מסוגל לו, אנחנו נודה שרבים הם המבוגרים החווים את העולם סביב להם באופן סובייקטיבי לחלוטין ולא רואים את המציאות כמו שהיא. כמו שאנחנו זוכרים, זוהי הסיבה למה נוצרות בעיות, וטיפול כמו טיפול אייפק יכול לעזור להם הרבה בזכות ההפרדה האנרגטית בין ה"אמיתות" שלהם לבין מה שבאמת קורה סביב להם, וכך אנחנו המטפלים יכולים לעזור להם בהשגת הריפוי להרבה מבעיותיהם.
אני כותב בלוג זה משום שלאחרונה הגיע אלי תינוק בן כמה חודשים עם כתמים אדומים גדולים על העור ובמקרה שלו, במבדק הביופידבק של מערכת השרירים, לא מצאתי מייד אלרגיות ו/או רגישויות כמו בכל כך הרבה מקרים של תינוקות עם בעיות עור. מה שמצאתי זה דינמיקה של קנאה בתוך המשפחה. כשהיצגתי ממצא זה להורים הם סיפרו לי שאחיו המבוגר ממנו בכ 6 שנים, לקח את לידת אחיו הצעיר – המטופל שלי, בצורה קשה מאד והפך להיות מאד אלים וכועס כלפי האח הצעיר. האח הצעיר – המטופל שלי, פיתח פחד מאחיו הבוגר והפחד נבע מ"הבנה רגשית" של התינוק, שהאח הבכור שונא אותו ועומד לפגוע בו מפני שהוא העיז להיוולד.
אישרור פשוט של זכותו של המטופל שלי להיוולד ולשמור על גבולותיו עזרו לו להרגע בהתנהגותו ובעיות העור שלו נעלמו מיידית כמעט לגמרי. מקרה זה העלה בי מחדש את השאלה בה הרהרתי במשך השנים: האם לתינוקות בני יומם יש אישיות?
זכורים לי מהעבר לא מעט מקרים בהם נראה שעל פניו התינוקות סבלו מאלרגיות כשלמעשה להרבה מתינוקות אלו היו סיפורים פנימיים שהצביעו על תהליכי תובנה יותר עמוקים שקשרו את אופי הסימפטומים שלהם עם אירועים משפחתיים שונים. אמא חד-הורית הביאה את ביתה בת השנה וקצת עם טבעות ענקיות אדומות על גופה שהיו שם כבר שבועיים ללא הפסקה והמלצת המשחות של רופא העור אליו פנתה לא עזרו.
מתחילת הבדיקה היה ברור לי שלא מדובר באלרגיות כלשהן. הכיוון היה שהילדה מרגישה אשמה על מה שקרה לאימה. בבדיקה עם האמא הסתבר שהיה לה חבר אותו אהבה מאד במשך כשמונה חודשים, וכשלושה שבועות לפני שהגיעה אלי עם ביתה, החבר עזב אותה באחת ללא כל הסבר וללא כל הכנה שאולי משהו לא עובד ביחסים שלהם. אפשר לנחש שהאמא הרגישה נורא, נטושה, נבגדת, בודדה. היגון השתלט על האמא והיא טיפלה בילדתה בצורה מכנית כשכל כולה נתונה לאבל על היחסים שנגמרו. התינוקת הרגישה אשמה שכל זה קרה בגללה; אישרור מתאים בתוך הבדיקה – שחרור התינוקת מאחריות על הפרידה המכאיבה של אימה – הוביל לטיפול אנרגטי כאשר לעיני האמא ולעיני המשתאות, העיגולים האדומים שעטפו את כל גופה של התינוקת פשוט נעלמו בתוך הפגישה עצמה. להרגיש אשמה ולייחס אותה לדינמיקה של האמא עם החבר ואיתה התינוקת, זהו קומפלקס רגשות מאד מורכב שכביכול לא ניתן לשייך אותו לילד שאינו יודע עדיין את השפה.
אז לסיום, כשמביאים אליכם תינוקות לטיפול, אני מציע לאלו מכם שחשבו אחרת, לפתוח את עצמכם לאפשרות שלתינוק שלפניכם יש אולי סיפור יותר מורכב מאחורי הסימפטומים הפשוטים שלו.
ומה אתם חושבים על כך? מהו הניסיון המקצועי/טיפולי/אישי שלכם? אשמח לשמוע.
