אמא לבן עשרה התלוננה על תחושות אשמה עמוקות על הדרך בה גידלה את הבן שלה. לילד היו הרבה בעיות התנהגותיות בבית הספר ובביתה והיא האשימה עצמה בכך שיצרה את כל בעיותיו והאמינה שבגללה נוצרה התנהגות ההרס העצמי של בנה. היא חסרה היכולת לקבוע לו גבולות ולא נתנה לו אף פעם עונשים על חריגותיו. במש מצא שההאשמה העצמית שלה שימשה אותה כהגנה שגרמה לה לא להיות מאושרת בחייה ולא להשקיע בלקדם עצמה מכיוון שהיא כל כך אשמה. בצורה לא מודעת היא הרגישה נוח יותר בתפקיד האשם המעניש עצמו מאשר בתפקיד אדם בוגר הדואג לקדם את חייו. תגלית זו של במש לכשלעצמה, הפתיעה והרעישה את האישה וגרמה לה לשינוי מיידי בתחושותיה כלפי עצמה. במספר פגישות טיפוליות שבאו לאחר מכן, טיפול IPEC עזר לה לנקות את ההגנה הזו כליל, והיא הרגישה כאילו משא גדול החל לרדת מעל לכתפיה. התקשורת שלה עם בנה השתפרה בהדרגה, ובסיום מספר חודשי טיפול הרגישה שהיא יכולה לחיות את חייה בהנאה.
