ד"ר אורי קניג
ינואר 2008

מתבגרת הולכת לאיבוד

לפני מספר שנים קיבלתי לטיפול מתבגרת כבת 16, שלטענת הוריה היא מתדרדרת במהירות; במהלך פגישותי עם המתבגרת, התחוור לי סיפור טיפוסי למשפחות שילדיהם הגיעו לגיל ההתבגרות.
במהלך 14 השנים הראשונות לחייה, היא הייתה סמל להצלחה; תלמידה מצויינת, חברותית, ששימשה מקור גאווה להוריה, הקשיבה להם, שיתפה פעולה איתם והתחשבה. התפתחותה הגופנית החלה לתפוש תאוצה בחצי השני של גיל 13 ועימה החל לגבור העניין בבני המין השני. היה לה יופי מיוחד שמשך תשומת לב לא רק אל המיניות שלה, אלא גם נתנה הרגשה של חוצפה המעורבת בביישנות, וזרם הבנים המצלצלים אליה ובאים לבקר, הלך וגבר.
תשומת הלב החדשה שקיבלה בשפע וללא מאמץ, מצאה מאד חן בעיניה; לפתע יחסיה עם משפחתה הקרובה והרחוקה נראו משעממים ולא מלהיבים לעומת הכיף שהיא חוותה עם החברה. היא החלה לחזור בערבים בשעות מאוחרות, לא נתנה להורים דין וחשבון על מעשיה, והם הרגישו שהם מאבדים את השליטה על ילדתם. הדרך היחידה להתמודדות עם המצב היתה הטלת הגבלות ומתן עונשים, מה שרק הגדיל את הכעס וחוסר התקשורת, וריבים וצעקות הפכו למחזה שכיח בבית. היא החלה למצוא דרכים לעקוף את ההגבלות והחלה לשקר ולהעדר מהבית. הקש ששבר את גב הגמל היה העלמותה מן הבית ליומיים; בשלב זה פנו אלי לעזרה.
היא היתה מוכנה להיפגש איתי כשהשתכנעה שלמרות שהוריה שכרו את שירותי, זה לא אומר שאני הנציג שלהם. היא ראתה שלמעשה יש כאן קונפליקט ואני, כאדם אובייקטיבי, עשוי לעזור למשפחה לקבל את השתנותה. בפגישות שטחה טענות על היותה לא מובנת במשפחה, שהוריה רק רוצים לשנות אותה ואינם מתחשבים ברצונותיה. מאוחר יותר החלה לעסוק יותר בעצמה, והחלה לגלות מהם ערכיה ורצונותיה, ומצאה דרכים יעילות למלא את צרכיה.
הוריה עברו קושי להיפרד ממנה ולהבין שילדתם הקטנה אינה קטנה יותר ושהיא מסוגלת למלא חלק גדול של צרכיה ללא עזרתם. היה להם קשה לסמוך עליה שהיא תהיה בסדר בלעדיהם ושחלק מרגשותיה מופנה גם לאנשים אחרים מחוץ למשפחה. במהלך הטיפול הם פיתחו בהדרגה יכולת לשאת יותר ויותר מצבים בהם בתם הביעה דעות שונות משלהם ולהתרגל לעובדה שלא תמיד היא רצתה להיות איתם. בשלבים אלו, החלו הקונפליקטים לגווע לאיטם.
במאמר זה, הייתי רוצה לשפוך יותר אור על גיל התבגרות, ההיבטים השונים של מה צפוי כאשר הילדים מתבגרים ואיך להתמודד עם קשיים עתידיים. הרבה הורים מאמינים שאם לילדם בן העשרה יש קשיים, זוהי בעייתו בלבד; האמת היא שקושי של המתבגר הוא קושי של המשפחה כולה, והשתנות של המתבגר מעמידה את המשפחה כולה בצומת דרכים בה כולם חייבים להתארגן לקראת דרך חדשה, ועל כך נדון בהמשך.

דרישות ההתפתחות של גיל ההתבגרות

מתבגר של היום, חייב להתמודד עם חיים מורכבים יותר מאשר צריכים היו הוריו בהיותם בגילו. הקדמה הטכנולוגית, המתירנות המינית, השינויים הפוליטיים הקיצוניים העוברים על העולם ומחסום מחלת האיידס הם חלק מהגורמים המקשים על חייו, ונותנים לו להרגיש פעמים רבות בדידות וחוסר יכולת לקבל עזרה.
גיל ההתבגרות, במובנים מסויימים יכול להחשב כאחת התקופות הקשות בחיי האדם, אם לא הקשה מכולן. המתבגר עובר בתוך כמה שנים אינטנסיביות מהפך טוטאלי בחייו, בסיומו הוא אמור להיות אדם בוגר האחראי למעשיו ומודע לרגשותיו. המעבר הזה אינו חלק, ודורש פיתוח מיומנויות המקיפות תחומי חיים רבים ומגוונים בזמן קצר ביותר.
המטלה המרכזית העומדת בפני המתבגר היא גיבוש זהותו האישית. ישנם מקרים בהם המתבגר משיג בשלות נפשית קודם להשגת בשלות גופנית, ואפשר למצוא מתבגר מפותח מבחינה גופנית אך ללא בשלות נפשית מספקת. בגיל ההתבגרות יש פערים גדולים בין דימוי חיצוני ודימוי פנימי.
ישנם מספר נושאים מרכזיים אותם חייב המתבגר לפתור:
1. גדילה פיזית – תהליך צמיחת הגוף ושינויים במערכת ההורמונאלית מציבים דרישה בפני המתבגר להסתגל נפשית
לשינויים החיצוניים והפנימיים אותם הוא עובר ולבנות רציונל שיעזור לו להסביר לעצמו מי הוא ומה הוא בהתייחס
לשינויים אלו.
2. התפתחות מינית – שינויים הורמונאליים הבאים בד בבד עם התפתחות איברי מערכת המין מעוררים במתבגר
תחושות ודחפים להם לא היה ער קודם לכן והוא מוצא עצמו חושק ונחשק, ונדחף להתנהגויות אשר לא תמיד ברורות
בעיקרן. נושא המיניות, עם כל היותו פתוח לכל, ובדור בו הוא יכול לקבל תשובות אינטלקטואליות לכל שאלה שעולה בו
באמצעות האינטרנט, עדיין הוא מוצא עצמו לא מסוגל למצוא תשובות מיידיות לדחפים החדשים ודרכי פורקנם. ובנוסף,
הוא צריך להסתגל בכל הרמות להתנהגויות חברתיות בהן הוא אמור להציג עצמו בהתאם למינו הביולוגי ובלבולים
באשר לנטיות משיכה לאחרים בני אותו מין, שאלות בדבר הזהות המינית שלו ועוד.
3. התפתחות אינטלקטואלית – המוח מגיע לשיא התפתחותו הפיזית בסביבות גיל 16, והוא מסוגל לעבד מידע ולפתור
מצבים בשיאו וכמו כן מסוגל לצבור מידע בצורה מסיבית. שם עולות הדרישות החברתיות של הצלחה בלימודים,
התפתחות הזהות של הכושר השכלי, זהות יכולת קליטת ועיבוד אינפורמציה, ומכאן, התפתחות המרכיב
האינטלקטואלי של הדימוי העצמי.

המתבגר נמצא בבלבול מתמיד הנובע מהציפיות השונות הבאות מן המערכות השונות בהן הוא חי – משפחה, בית-ספר, חברה, מדינה מחד, ומגודש הלחצים ההתפתחותיים העולה מתוכו מאידך, ואלו וגם אלו, תורמים להיווצרות תחושות מתמידות של חוסר יציבות ואי- ידיעה באשר למה צופן העתיד.

החוויה הפנימית של המתבגר

אדם בוגר שמוכן לחיות את חייו במלואם תוך מימוש מלוא יכולותיו, הוא אדם שפתר את דילמות גיל ההתבגרות שלו. דילמות שלא נפתרו, עלולות ללוות את האדם לאורך כל חייו ולגרום לו להרגיש "תקוע".
הרגשה של תקיעות היא הרגשה המאפיינת מתבגרים רבים. המתבגר שואף להיות עצמאי אך אינו מרגיש עצמאי מבפנים. זה מפחיד ומייאש להרגיש את התלות החזקה בהורים ובו זמנית לחוות את גופו גדל, להבין יותר דברים, לחוות תשוקה מינית ועוד חוויות חדשות. הוא מרגיש שהוא גדל ומתבגר מצד אחד, והוא מזהה את ציפיות הסביבה שיתנהג וירגיש כמו מבוגר אך הוא מרגיש הרבה פעמים כמו ילד קטן, אך מבין שאסור לו להראות זאת החוצה כי זה לא בסדר. וכך חייו הופכים להיות מורכבים מקונפליקטים של תלות עצמאית, ציות-מרידה, הבעת עצמו-חיקוי אחרים ועוד. כאשר הוא לא ברור עם עצמו, הרבה פעמים מרגיש המתבגר תלוש, מיואש, בדרך ללא מוצא. אף אחד לא מבין אותו ואין כיוון ממנו הוא יכול לקבל הדרכה נכונה.
מחקרים רבים מוצאים שאחוז ההתאבדויות באוכלוסייה גבוה במיוחד בקבוצת גיל העשרה. דרך התמודדות נפוצה של מתבגרים עם בעיותיהם היא, השלכת הקונפליקטים הפנימיים שלהם, מחוץ להם, להאשים גורמים חיצוניים כאחראים לבעיותיהם, והמטרה הראשונה הנוחה להם היא ההורים והמשפחה.
ההורים מסמלים את כל מה שיודע הנער ומרגיש על החיים; המתבגר רואה בהורים כאחראים למצבו. להצלחותיו ולכשלונותיו. מכיוון שאין לו עדיין תחושה של זהות עצמית, נוח לו להטיל את כל האחריות לבעיותיו על הוריו, והאחריות להצלחותיו, על אחרים. אין לו יכולת להפריד את עצמו מהוריו מבחינה רגשית והוא עושה זאת בצורה מלאכותית על ידי פיתוח התנהגויות אנטי; הוא מתנגד להורים, להוראותיהם, לדעותיהם, מתנתק מהם, ולא משתף אותם בעולם שלו. כאשר המתבגר מאבד את ביטחונו האישי בצורה קיצונית ואינו מרגיש היכולת למרוד, להביע את רגשותיו החוצה, הוא נשאר מופנם ויכול לשקוע לתוך דיכאון עמוק ולאבד עניין במה שקורה מסביב, ובמקרים קיצוניים, אף לפנות להתאבדות. דרך התמודדות אחרת של המתבגר היא הדחקת רגשותיו והתנהגות כאילו שום דבר לא קרה, הבעת הרגשות מודחקת, והם מופנים פנימה אל הגוף והופכים לבעייה גופנית, ועל כך בקטע הבא.

 מתבגר הסובל מסימפטומים פיזיים

רני (שם בדוי) הגיע אלי עם הוריו, בעקבות הפניית רופא המשפחה אשר לא מצא ממצאים פיזיים לכאביו של רני בחלקי גופו השונים, וגם בדיקות מעבדתיות יסודיות לא מצאו סיבה אורגנית לבעיותיו.
רני סבל מתופעה פסיכולוגית המוכנה "מחלה פסיכוסומטית": פסיכה-נפש, וסומה-גוף. הכוונה היא שאדם הסובל מסימפטומים פיזיים ללא ממצא רפואי היכול להסביר כאבים אלו. תופעה זו נוצרת כאשר אדם נקלע למצוקה נפשית, אך אינו מסוגל לזהות את הקונפליקט בו הוא שרוי, ואינו מסוגל להסבירו לעצמו או לאחרים. כאשר המתח הנפשי עקב הקונפליקט אינו נפתר הכאב הלא מודע מובע בצורת כאב ו/או בעייה גופנית.
לפגישה הראשונה הזמנתי את ההורים. אמו הפגינה דאגה רבה למצבו וכבר בתחילת הפגישה פרשה את תולדות התלונות הגופניות של רני, ואת האכזבות הרבות מחוסר יכולת הרופאים לעזור. האב טען שהתלונות של רני הן מעין ניסיונות לא מוצלחים לקבל תשומת לב. שני ההורים חשו שהילד במצוקה אך לא ידעו כיצד לעזור לו.
רני הגיע אלי כשהיה בן 13, קטן וכחוש עם משקפיים גדולות שכיסו את פניו. הוא נראה עצוב וחסר ביטחון אך טען שהוא פופלארי ומצליח, ובעיותיו הן רק גופניות. לאחר תקופת הכרות הדדית, רני החל לחשוף, טיפין טיפין את מצוקת הבדידות בה היה שרוי. בית הספר היה מקום שנוא עבורו כי ילדים לעגו לו ולפעמים התעללו בו. כדי להרגיש שייך, לא פעם היה משתף פעולה עם חבורת הילדים ולועג לעצמו בפניהם.
זה היה השלב בו למעשה החל לאבד מגע עם רגשותיו, ולמעשה נטש את עצמו כדי לזכות באיזושהי תשומת לב; כל האנרגיה הנפשית שלו הופנתה להתגוננות מפני ההתקפה הבאה, היה מאבד ריכוז בשיעורים וגם המורים החלו לגעור בו. עם עומס רגשי כל-כך קשה, ללא אפשרות נראית לעין לפרוק את הכאב שהצטבר בו, רני החל לפתח בעיות גופניות שונות, ולפתע, החל לקבל תשומת לב בכמויות שלא הורגל אליהן; מותר היה לא ללכת לבית הספר, אמא דאגה, שאלו אותו איפה כואב ומתי זה התחיל, פגש רופאים שונים, הדודות והדודים צלצלו לדרוש בשלומו. כדי לא לוותר על האוצר החדש, המשיך וייצר עוד ועוד סימפטומים, חלה במחלות מסתוריות התלונן על כאבים מתחלפים, וככל שההיסטריה סביבו גברה, כך גם התגברו הסימפטומים. הכאבים היו אמיתיים בעיניו; הוא ממש הרגיש אותם, ולא היה מודע לכך שהסימפטומים הם תוצאה של לחץ פסיכולוגי.
במהלך הטיפול, החל רני להבין ולהרגיש את המצוקה בה היה שרוי, והחל ללמוד להכיר את רגשותיו השונים במצבים שונים בתוך תהליך טיפול אייפק אינטנסיבי, ובתוך מספר חודשים הלך ופחת מספר הסימפטומים הגופניים מהם סבל, ובד בבד, הלכה ופחתה תכיפותם ועוצמתם. ההבנה שרכש בטיפול על הדרך העקיפה בה הוא מנסה להתמודד עם בעיותיו (ייצור סימפטומים פיזיים), הובילה אותו להתמודדות יותר ישירה עם ילדים אחרים; הוא העז יותר להביע את עצמו, וויתר פחות על המגיע לו, והחל מתרחק ממצבים בהם חבורת הילדים ניסתה להשתעשע על חשבונו.

דילמות בהן עוסקים מתבגרים

המתבגר עוסק במספר דילמות מרכזיות, שעצם הניסיונות החוזרים ונשנים למצוא להן תשובות עוזרים לו לגבש את זהותו האישית. הדילמות מתמקדות במתבגר עצמו, ביחסיו עם הסביבה בה הוא חי ובשאלות פילוסופיות על מהות החיים.
כאשר המתבגר מתחבט עם עצמו, הרי זה תוך ניסיון להגדיר מהן יכולותיו האמיתיות, מהם כישוריו, מה הוא רוצה לעשות עם חייו, האם יקים משפחה ואם כן, איזה אופי תהיה לה, האם יצליח, האם אי פעם ירגיש טוב ולא מבולבל וכו'.
בגיל העשרה חבורת המתבגרים הופכת להיות חשובה ביותר בעיני המתבגר; ההורים והמשפחה הופכים להיות רחוקים, וכאילו מאבדים מחשיבותם. בהרבה מקרים, הורים פונים אלי לקבלת עזרה לילדם שבבת אחת השתנה והתרחק והתנכר למשפחתו, ולמעשה הסתבר מהר מאד שהמתבגר כלל לא היה זקוק לעזרה, אלא להפך, הוריו היו זקוקים להדרכה ולאינפורמציה שעזרו להם להבין שהילד שלהם בסדר גמור ומתנהג בצורה מקובלת גם אם המעבר קשה עליהם. זהו שלב בו הרבה מתבגרים נחשפים לכתות שונות, וכשהחיים בתוך המסגרת המשפחתית אינם מציעים למתבגר עזרה והכלה של בליל רגשותיו, הכת תהיה פתרון מושלם בשבילו; לכן, ככל שהמשפחה תתנגד ותילחם על בחירתו של המתבגר, כך הוא יהיה יותר נחוש בדעתו לדבוק בכת על חשבון בילוי זמנו עם משפחתו.
מבחינה פנימית המתבגר עובר דילמה קשה; האם העדפת חברים משמעה זניחת המשפחה? "האם זה לא בסדר לרצות להתרחק מהורי?" ועוד שאלות בנושאים אלו. המתבגר המתרחק, למעשה רוצה לחוש שהוא עצמאי ומבוגר, וזה בטוח לעשות זאת במסגרת המשפחתית שאף פעם לא תנטוש אותו. אך כשהוא מתרחק, הוא מתחיל להרגיש אשמה על כך שהוא פוגע בקרובים לו מצד אחד, ופחד מצד שני שמא הוא ייעזב על ידי משפחתו כתוצאה מהתנהגותו. אלו רגשות חזקים מדי, והמתבגר חווה אותם בנוסף לכל הרגשות העזים שהוא עובר, וכתוצאה מכך הוא נופל למצב של חוסר התמודדות, דחיית הקץ, והיצמדות לחבורת מתבגרים שחשים כמוהו ומזדהים עם מצבו.
המתבגר חי בארץ מסויימת העסוקה בנושאים לאומיים; למשל מתבגר ישראלי יודע על המצב הבטחוני ויודע שחלק משמעותי מחייו יעבור דרך חווית הצבא. עולות גם שאלות של מורל אישי; האם מותר להעלים הכנסות? האם זה בסדר להשתמט משירות צבאי? מתי מותר להפגין נגד, באיזה נושא ובאיזו מידה, והאם זה בסדר. מתבגרים מתחבטים בשאלות מוסר בסיסיות כמו: "האם מותר לגנוב מאחרים?" "האם מותר לפגוע פיזית באחרים?" "מהו שקר?" "מתי מותר לשקר (שקר לבן)?" כמובן שדילמות ו/או השאלות אלו הן שיקוף לרמת המוסר של הוריו, הדרך בה הם התמודדו עם שאלות אלו, התבטאו לגבי שאלות אלו ונתנו דוגמא בנושאים אלו מזמן לידתו ועד לעצם הימים בהם דילמות אלו החלו להתפתח בנפש המתבגר.
שאלות פילוסופיות מטרידות הרבה מתבגרים. "האם יש אלוהים?" "האם יש חיים לאחר המוות?" אם מתים, למה להתאמץ להצליח בחיים ולעבוד קשה; עדיף לעשות חיים?" זהו גיל שבו התמימות והסקרנות הם בשיאם ולכן, במובן מסויים, המתבגר הוא מאד אמיתי עם עצמו וסביבתו בשאלו את השאלות האלו. מכיוון שהשאלות מאד מפחידות, ובמיוחד, כשברור שהן נשארות ללא מענה חד משמעי, פחדים אלו מצטרפים לסך הרגשות המבולבלים של המתבגר וגורמים לו לפתח הגנות חיצוניות הבאות לטשטש את עוצמת השאלות והדילמות. הגנות אלו יכולות להתבטא בלבוש לא שגרתי, טיפוח הופעה "מיוחדת", צביעת שערות צועקת, עגילים לא שגרתיים, כתובות קעקע, והזדהות עם דברים שטחיים אותם הוא מעלה לרמת ערך עליון וכך מרגיע עצמו זמנית, ואינו זקוק להתמודד עם הנושאים הפילוסופיים המעוררים רגשות לא פתורים.

בעיות גיל ההתבגרות כפי שמתבגרים רואים אותן

מכיוון שבהרבה מתבגרים יש צדדים אותנטיים אותם הם נוטים להסתיר מחמת הבלבול ברגשותיהם, קשה להגיע אל האמת שבהם. בחדרי חדרים, כאשר הם מרגישים בטוח ולא חוששים להיפגע, מצטיירת תמונה עצובה על המתבגרים של היום. במחקר שנערך לאחרונה בלוס אנג'לס, נתבקשו מתבגרים לדרג את הבעיות המרכזיות מהן סובלים מתבגרים באופן כללי. יותר משמונים אחוז מהנשאלים השיבו שהבעייה הקשה ביותר ממנה סובלים מתבגרים היא "דימוי עצמי נמוך". במקום השני הוצבה בעיית הסמים, כשכוונתם היא שקשה להגיד לא לסמים ולאלכוהול כשכולם סביבך עושים זאת. במקום השלישי דורגה הבדידות – הרגשה טוטאלית ש"אני שונה מכולם"; במקום הרביעי הציבו ווכחנות עם ההורים, כלומר הרגשה של להיות לא מובנים על ידי ההורים. במקום החמישי הוצבו יחסי מין ואינטימיות.
בפרקטיקה הפרטית שלי, לאחר שעבדתי עם כמה מאות מתבגרים אותם היכרתי בצורה עמוקה, אני יכול לאשר ממצאים אלו, ובמיוחד לגבי נושא הדימוי העצמי הנמוך.
קשיי הורי המתבגרים ודרכי התמודדות
הקושי המרכזי העובר על הורי המתבגר הוא הפרידה מן הילד והצורך לקבל את העובדה שהמתבגר השתנה, משתנה, ממשיך להשתנות ובהדרגה מתחיל להיפרד מן התא המשפחתי. ילד משמש להוריו בבואה של עצמם; הילד הוא הדבר היקר ביותר להורים ולא פעם שמעתי הורים מתבטאים שהם היו מוכנים לתת הכל למען הילד ואפילו את חיייהם אם נחוץ. הדאגה המתמדת לבריאותו ואושרו של הילד תלווה כמעט כל הורה לאורך כל ימי חייו. הורים רבים מתקשים לקבל את השתנות הילד כמובן מאליו, ומאחר ושינוי גורם לאנשים להרגיש יותר דואגים ופחות רגועים, על אחת כמה וכמה ששינוי בילדים שלהם יכול להחריד אותם שמא יקרה להם משהו רע. אמנם זה תפקידו וזוהי אחריותו של ההורה לגדל את ילדו מבלי לסכנו ולדאוג להגן על הילד מפני האימפולסים של עצמו, אך על ההורה לזכור שלטבע יש הקצב שלו, ומשהו במתבגר מתחיל להרגיש בשל להיות יותר בזכות עצמו ולפתח את עצמאותו. ככל שההורים נחרדים יותר ממשמעות השינוי הזה, כך הם ייטו להגביר את הפיקוח על המתבגר ובכך לשדר לו שהם אינם סומכים עליו שיוכל לדאוג לעצמו.
מתבגרים שונים מגיבים בצורה שונה ללחץ זה; התגובות היותר רווחות הן מרידה – המתבגר מתרחק, מסתגר מהוריו, אינו משתף יותר במה שעובר עליו ומפגין קוצר-רוח ועצבנות בתגובה לפניות הוריו. הרבה הורים מוצאים עצמם פגועים ולפעמים נבגדים על ידי ילדיהם. בתגובה הם או מגבירים את הלחץ על הילד, ואז הבית הופך לשדה קרב שקשה לשאתו, או שהם מסתירים את הפגיעה שלהם, ומנסים לרצות את הילד כדי שלא יכעס. במקרה כזה, הילד לא יריב איתם הרבה אך יבוז להם בתוכו. הדרך האחרת בה מתבגרים מגיבים ללחץ הוריהם היא על ידי נסיגה, כניעה ללחץ, וסיגול הופעה חיצונית של ילד טוב וצייתן. לאורך זמן, עלולה הגנה זו להפוך להיות עמוד השדרה הרגשי של המתבגר, וילד זה, ייטה לאבד את אישיותו ועלול להיות מבוגר חסר ביטחון המשליך כל יהבו על אחרים ומנותק מרגשותיו.
ההורים יכולים לעזור למתבגר במצוקותיו מייד כאשר הם מבינים את העולם הסבוך בו נתקל מתבגר. אם בשנים מן הלידה ועד לתחילת גיל ההתבגרות, נדרשו ההורים להציב גבולות ברורים ומוצקים לילד ובתוך הגבולות ידעו לתת לילד חופש פעולה עד לרמה מסויימת, הרי שהיחס בין מתן הגבולות ומתן חופש הפעולה למתבגרים משתנה לגמרי. בגיל ההתבגרות, הגבולות חייבים להיהפך להרבה יותר גמישים, והמתבגר חייב להיות שותף בתהליך קביעת הגבולות ואופן יישומו.
גיל ההתבגרות משמש איתות ראשון להורים על הפרידה המתקרבת מן הילד. התרחקות הילד מן המסגרת המשפחתית מעוררת לא פעם ריקנות בקשר הבין-זוגי, מכיוון שרב האנרגיה מופנית בהרבה משפחות לגידול המשפחה. אנרגיה שמושקעת באהבה של תחילת קשר הנישואין, במקרים רבים, מושקעת בהמשך הדרך במשפחה, כאשר נולדים הילדים וגדלים, וזה עלול להוביל לשחיקת הקשר הזוגי. לכן, גיל ההתבגרות, בו המתבגר פותח בתהליך היפרדות מואץ ממשפחתו, הוא זמן טוב להורים להתחיל להשקיע מחדש בבניית הקשר ביניהם.

דרכי טיפול במתבגרים

מתוך ההסתכלות האינטנסיבית הזו לתוך גיל העשרה, עושה רושם כאילו המתבגר זקוק באופן דחוף לעזרה נפשית בלעדיה יתקשה לעבור את תהפוכות הגיל בשלום. אך במציאות, ההיפך הוא הנכון; רוב המתבגרים, למרות כל הסבל בו הם שרויים, אינם "מתנדבים" לבוא לטיפול פסיכולוגי או ייעוץ. הם משתדלים לשמור על תדמית של עצמאיים ומסרבים להודות שהם סובלים וזקוקים לעזרה. דווקא השנים הללו של התחבטות פנימית וחיצונית, עם כל הסבל הכרוך בכך, עוזרות למתבגר להגדיר את עצמו ולגבש עצמו בדרך הנכונה והטובה לו ביותר. המתבגר יזדקק יותר לטיפול כאשר התבגרותו משנה בצורה קיצונית את צומת הדרכים המשפחתית, ותקלות כגון אלו שתיארתי קודם לכן, משתלטות על האוירה המשפחתית. הטיפול האידיאלי יהיה טיפול משפחתי ולאו דווקא טיפול אישי בו המסר שעובר למתבגר הוא "התקלקלת, ואנו שולחים אותך לתיקון". פניית המשפחה לטיפול משפחתי שמטרתו היא השגת הרמוניה בתוך המשפחה תוך התחשבות ברצונות ובצרכים של כל חברי המשפחה ולא רק מתוך התמקדות בצרכיו המשתנים של המתבגר, תוביל לטיפול מוצלח. האמת ניתנת להיאמר שפניות משפחות לטיפול משפחתי במצבים אלו היא יותר נדירה, ומשפחות מעדיפות יותר לשלוח את המתבגר "לפתור" את בעיותיו מאשר להסתכל לעומק על הדינמיקה המשפחתית. במקרים כאלו, כאשר התולדה של הקונפליקט המשפחתי מביאה לחוויות בדידות וחוסר הסתגלות במשפחה, ומשם גם בבית הספר ועם החברים, חיי המתבגר הופכים להיות קשים מנשוא, ואז הוא יהיה יותר פתוח לפנות לקבלת עזרה.
הנטייה לשאול שאלות רבות, לחשוב "פילוסופית", ובתוך הבלבול, להיות פתוח לכל כך הרבה אפשרויות, הופכות את המתבגר למטופל אייפק אידיאלי. ואכן, מתבגרים מתחברים במהירות לסוג זה של טיפול. אם טיפול פסיכולוגי רגיל יכול להרתיע מתבגר טיפוסי, רתיעה המתבטאת ב "אני לא מטורף, הכל בסדר אצלי, ואני לא צריך טיפול", טיפול אייפק ייתפס בעיני המתבגר הממוצע כ "אחלה, סבבה" והוא יימשך בעוצמה אל האפשרות לקבלת תשובות מרמות שונות לשאלותיו הרבות.
טיפול אייפק במתבגרים הינו כאמור חווייה מצויינת למתבגר ,ואם המטפל מרגיש מספיק חופשי עם עצמו להיפתח אל המתבגר ו"לזרום" איתו, הטיפול יכול לקחת את המתבגר למקומות נפלאים בהם הוא יוכל להעצים את תהליכי ההגדרה העצמית בהם הוא נתון, ויוכל לרכוש כוחות ומיומנויות ליצור בעצמו קשר חדש עם משפחתו, קשר שיוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו האישיות תוך פתרון בעיות משפחתיות, גם אם המשפחה בחרה שלא לעבור טיפול משפחתי, וביחד להעצים את פרשת הדרכים המשפחתית.