הילד ההיפראקטיבי 
דר. אורי קניג  יוני 2001

מבוא

לפני מספר שנים, בעת גישושי הראשונים בנושא הטיפולים באנרגיה, קיבלתי לטיפול מקרה של ילדה הסובלת מהיפראקטיביות. כבאורח פלא, עוד שלושה מקרים דומים הופנו אלי קצת לאחר מכן, והתחלתי לשים לב לתופעות סביב לאבחנה זו, שהיו שונות בתכלית מכל אבחנה פסיכולוגית אחרת בה עסקתי עד אז. עצם הפופלריות העצומה של האבחנה, עצם הצמיחה המדהימה בכמות האבחנות באוכלוסיה, עצם המהירות בה ניתנו המלצות לטיפול תרופתי בבעייה, ועצם ההשתאות שלי כיצד מורים כהורים, ידעו מהר מידי, מוקדם מידי, שהילד שלהם, התלמיד שלהם, זקוק לטיפול תרופתי בבעייה, עזרו לי לפקוח עין ולהתחיל לשאול שאלות ולנסות להבין את התופעה יותר לעומק. במאמר הנוכחי אנסה לשפוך מעט אור על הפרעת ההיפראקטיביות, על ההיבטים הדיאגנוסטיים שלה, על ההיבטים הסוציאליים שלה, על ההיבטים המשפחתיים שלה, ובמיוחד על נקודת החיבור לטיפול בשיטת אייפק.

לפני מספר שנים, הגיע אלי זוג הורים מודאגים עם ביתם מיכל (שם בדוי), בת ה-8. הם סיפרו לי, שילדתם עברה בדיקות פסיכולוגיות על ידי מספר מומחים במוסד מפורסם בעיר, ומסקנתם היתה שהילדה סובלת מבעיה המוגדרת בז'רגון הפסיכולוגי כ"הפרעת פעילות-יתר עם חסך בקשב." (Attention Deficit Hyperactive Disorder – ADHD).

המומחים המליצו על טיפול המשלב תרופות פסיכיאטריות עם ריפוי במשחק. התרופות אמורות היו לדכא את הסימפטומים ההתנהגותיים של הילדה. להורים היה קשה להסכים עם הגזירה; הם הרגישו חוסר שלמות עם ההמלצה לטיפול תרופתי והחליטו לבדוק אלטרנטיבות אחרות, וכך הם הגיעו אלי.

ההורים סיפרו שהתנהגותה של מיכל מתאפיינת בחוסר מנוחה כללי: "היא מסתובבבת בכל מקום, נוגעת בכל דבר אפשרי ובלי משים שוברת דברים, אינה מסיימת משימות ומאבדת בקלות את הריכוז. היא מדברת ללא הפסק ומתעלמת מהוראות אותן היא מקבלת". ההורים השתוממו: הרי מיכל, אמרו, נולדה בריאה והתפתחה בקצב נורמלי. היא היתה תינוקת נוחה, שידעה להעסיק עצמה; וכבר בגיל מוקדם החלה לשבות את לב המשפחה הקרובה והרחוקה ביכולת העצמאית שלה ובמיקוד הגבוה שלה.

בחודשיים האחרונים של כיתה א', חל שינוי בהתנהגותה של מיכל. המורה סיפרה להוריה, שהיא נאלצה לגעור במיכל עקב פטפוט והפרעה למהלך השיעור, ויכוחים ומריבות עם ילדים בכיתתה, ושיעורי בית לא מספקים. המורה כאמור שיתפה את ההורים בממצאיה, והוחלט להגביר את המשמעת והדרישות ממיכל בכל הנוגע להתנהגותה ולתיפקודה הן בבית והן בביה"ס.

בקיץ נסעה המשפחה לביקור אצל המשפחה המורחבת. ההורים דווחו שמיכל היתה הרבה יותר רגועה והם חשו שיפור בהתנהגותה.

מיכל התחילה את כיתה ב' ברגל ימין ונראה כאילו כל בעיותיה נעלמו. היא היתה תלמידה טובה במשך כחודש, ואז שוב החלה הידרדרות. הסימפטומים של סוף שנת הלימודים שעברה החלו להופיע שוב ולהפריע ביתר חריפות; התעלמות מן המורה, התערבות במעשי אחרים, התחלת משימות ונטישתן בלתי גמורות וחוסר עניין בשיעורי בית – הפכו למאפיינים יומיומיים.

ההורים מצאו עצמם מוזמנים לשיחות תכופות, תחילה עם המורה ומאוחר יותר עם המנהלת. הבעייתיות שבהתנהגותה של מיכל ניכרה גם בבית. היא הרגיזה את אחיה הגדולים ואת שאר בני המשפחה. חוסר המנוחה שלה הלך וגבר. ההורים סיפרו, כי עקב התנהגותה הרשלנית החלה בלי משים להפיל עציצים, בקבוקים, כלי מטבח, ומה שגרוע יותר: היא גרמה לאווירת מתח בלתי-נסבלת בבית.

התעודות שמיכל הביאה הביתה היו גרועות, והעידו על איבוד עניין בנושא הלימודים. דאגת ההורים הלכה וגברה, ובעצת המנהלת ופסיכולוגית בית הספר, הוחלט לערוך למיכל בחינות פסיכולוגיות בניסיון לאבחן את שורש הבעיה.

תוצאות הבחינות היו חד משמעיות: ADHD, עם המלצה חזקה לטיפול תרופתי. חוות-דעת נוספת שביקשו ההורים ממכון המתמחה באבחנת קשיי ילדים, הצביעה על אבחנה זהה עם המלצות דומות, לטיפול תרופתי.

לפגישה הראשונה הזמנתי את ההורים. הם סיפרו על התיסכול הרב אותו הם חווים כתוצאה מבעיית ביתם, ועל חוסר האונים בו הם מוצאים את עצמם כשאינם מסוגלים לעזור למיכל ולעצמם. "אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את הילדה שלנו", הוסיפו בכאב.

בהמשך תיארו בית המאופיין באווירה נוחה, ללא בעיות מיוחדות, בו האמא היא עקרת בית והאבא עסוק בניהול ה"ביזנס" (חברת שיווק), ונאלץ לחזור כל יום הביתה מאוחר, וגם בסופי שבוע.

ביקשתי לראות את מיכל ביחד עם הוריה, והתכוננתי לפגישה סוערת – כצפוי עם ילד הסובל מ ADHD. להפתעתי, פגשתי ילדה רגועה למדי. נתתי להוריה ולה משימת משחק משותפת, ולא ראיתי כל עדות לכל הסימפטומים עליהם סיפרו ההורים. הם טענו שהתנהגותה בפגישה הנוכחית שונה בהחלט ממה שהם רגילים לראות לאחרונה בביתם וממה שהם שומעים מן המורה בבית הספר.

ביקשתי לעבוד עם מיכל לבד. בפגישותי הבאות איתה, למדתי, באמצעות משחק משותף איתה, שהיא מוטרדת מן האווירה בבית. היא נמשכה לשחק בבית בובות, בו היא הפגינה מספר פעמים לאורך המשחק מוטיב של פחד מהאפשרות שההורים ישכחו את הילדה הקטנה שלהם.

הזמנתי את האמא והאבא לשיחות אישיות, ואז נפרשה לעיני תמונה משפחתית מפתיעה, שונה מן הדימוי הראשון: האמא הרגישה זמן רב מוזנחת על ידי בעלה. הוא היה טרוד עד מעל לראשו בבעיות הפרנסה, וכשחזר הביתה לא הביע כל רצון להקשיב לה. היא עבדה בבית וגידלה את הילדים, ומצאה עצמה הולכת ומאבדת את חיוניותה. היא הרגישה בודדה, עזובה ומנוצלת מאחר שבעלה לא היה מודע לצרכיה ולא התחשב בהם. בהדרגה, שקעה האם להתנהגות דיכאונית, ואיבדה את האנרגיה שהיתה בה קודם. האב היה תמיד עייף וטרוד בדאגותיו, ולא בילה מספיק זמן עם ביתו. מיכל לא קיבלה מושגי גבולות מתאימים, תשומת-לב והתייחסות, והחלה לפרוק את קשייה הרגשיים בצורת ההתנהגות המתוארת לעיל. על ידי התנהגותה אילצה את אמה ואביה להתעורר מתרדמתם ולשתף פעולה ביניהם כדי לעזור לה.

המשך הטיפול, נשא אופי משפחתי. נידונו בו הקשיים של ההורים בינם לבין עצמם, ודרכי התייחסות ותקשורת מתאימים ביחסיהם עם מיכל. כתוצאה מכך, הילדה החלה להשתפר בהתנהגותה בבית ובבית הספר ללא שימוש בתרופות, והיחסים בין ההורים השתפרו לאין ערוך.

באותה תקופה, היפנו אלי עוד שלושה מקרים נוספים שבאורח פלא, דמו למקרה של מיכל. אחד המקרים היה של ילד בן 9, שאובחן כסובל מ ADHD, עם המלצה לטיפול תרופתי. גם במקרה זה הסתבר שהאבחנה אינה מחייבת טיפול בתרופות לשיפור המצב, ושהסימפטומים ההתנהגותיים התריעו על הפרעה בדינמיקה המשפחתית.

בשני המקרים האחרים, ילד אחד הפגין סימפטומים התנהגותיים של ADHD רק בביה"ס, אך התנהגותו בבית היתה סבירה, וילד אחר, הפגין סימפטומים אלו רק בביתו כאשר בבית הספר לא היו כל בעיות.

כל שלושת המקרים טופלו במשולב עם המערכות המשפחתיות ללא צורך בטיפול תרופתי – ומצבם של כל הילדים השתפר בצורה משמעותית.

בתקופה ההיא, הייתי במיקצועי פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול משפחתי, ופסעתי אז את פסיעותי הראשונות בטיפולים באנרגיה. המפגשים הראשונים עם התחום האנרגטי הממו אותי ובשנים אלו התחלתי ללמוד ולפתח יותר לעומק את הרעיונות שהיו קיימים אז בהקשר לטיפולים באנרגיה. מספר שנים לאחר מכן, התחלתי לפתח את הרעיונות שהיוו מאוחר יותר את הבסיס לפיתוח טיפול אייפק.

המחשבות על אותם ילדים אשר התערבות של טיפול משפחתי מתאים עזרה להם "להחלץ" מטיפול תרופתי שהסתבר מאוחר יותר כלא נחוץ להם, והמחשבות על הרבה יותר ילדים במערכות החינוך השונות "הנידונים" לטיפול תרופתי כדי לטפל בצורכי המערכות החינוכיות והמשפחתיות, ולא בהכרח בצורכי הילדים, לא עזבו אותי לאורך זמן. חשבתי אז הרבה על האפשרויות הגלומות בטיפולים אנרגטיים היכולות לפתור בעיות אינספור במקרים של אבחנות נכונות ואבחנות לא נכונות של ADHD, ואשר רובם יכולים לבוא לידי פתרונות מוצלחים אם רק נוגעים בשורשי הבעייה האמיתיים ואז, משחררים את הילדים מהבעייתיות אליה הם נקלעו.

מהי הפרעת ADHD?

האם כל ילד המתפרע מעל המידה סובל מ"הפרעת פעילות-יתר עם חסך בקשב" ?

האם כל ילד הסובל מקשיים בריכוז צריך לקבל אבחנה זו?

התשובות לשאלות אלו הן, כמובן, "לא"! הבשלות הרגשית, השכלית והמוטורית של כל ילד הינן אינדיבידואליות, ישנם ילדים שהתפתחותם איטית יותר ומתבטאת על ידי קשיי התרכזות לאורך זמן, תנועתיות מוגברת ואימפולסיביות. בעקבות מתחים במשפחה, חוסר גבולות מתאימים ואירועים טראומטיים בחיי הילד, הוא יכול לסגת לזמן מה ברמת התנהגותו ויפגין אז התנהגות האופיינית לגילים מוקדמים יותר.

כדי שהאבחנה תהיה אמינה, הסימפטומים המצדיקים אבחנת ADHD צריכים להופיע לפני גיל 7, וחייבים להתקיים שלושה מרכיבים בסיסיים בולטים בהתנהגות הילד:

• קשיים רציניים במיקוד תשומת הלב בעצם אחד, בנושא אחד.
• אימפולסיביות יתר.
• היפראקטיביות (פעילות יתר).

שלושת המרכיבים הללו, מופיעים בדרגות שונות אצל ילדים הסובלים מהבעיה. הסימפטומים מופיעים בדרך כלל בכל המסגרות בהן הילד מתפקד – משפחה, בית הספר, מצבים חברתיים ועוד. אלו חייבים להופיע אצל הילד באופן מתמשך, לפחות 6 חודשים.

צריך להיות ברור שהילד אינו מייצר סימפטומים התנהגותיים אלו בכוונה, כדרך למשוך תשומת לב, אלא הוא נשלט על ידי הסימפטומים, ואינו מסוגל להפסיק אותם בכוח רצונו.

הילד אינו מסוגל לדבוק במשימות ששאר הילדים משתתפים בהן, מתקשה להשתתף בשיחה שהמורה מנהל בכיתה, אינו יכול לשבת במחיצת המשפחה ולאכול בשקט עם כולם. הילד מתחיל לעשות דברים אך מאבד בהם עניין במהירות, ותשומת הלב שלו עוברת בקלות לעניין אחר. הוא מתנהג ללא עכבות, ואם הוא רוצה משהו ששבה את תשומת ליבו, הוא מתקשה לדחות את סיפוקו. מבוגרים מקבלים את הרושם שהילד אינו מקשיב להם כשהם מדברים אליו, כשהוא מבצע מטלות כלשהן זה מלווה בהרבה חוסר סדר, אי-איכפתות ואימפולסיביות. הוא אינו מחכה לסוף השאלה ונכנס לתוך דברי המורה או ההורה, לפעמים ללא כל קשר לשאלה הנשאלת. הילד מתקשה לחכות בתור בין האחרים ונדחף לומר מה שהוא רוצה או לקבל דברים שלשמם ילדים אחרים מחכים בתור. הילד מדבר אל ילדים אחרים בזמן שהכיתה עובדת בשקט, ודיבורו הוא רם וללא כל סימן של בושה או מבוכה שמא הוא עושה דבר חריג. הוא מתקשה לשבת במקום אחד, ומטייל הרבה בכיתה או בחדרים בבית, ורוב הזמן זז בחוסר מנוחה, מזיז את איברי גופו ללא הפסק, משחק ומתעסק בחפצים שונים תוך כדי דיבור וגורם לאנשים סביבו, מבוגרים וילדים כאחת, להרגיש חוסר שקט ועצבנות. הוא מסוגל לדבר ללא הפסק, לספר סיפורים שחלקם מציאות וחלקם דימיון, אך מטרת הסיפור היא דיבור, ולכן הרבה פעמים הסיפורים הם ארוכים, מעייפים, ללא התחלה וללא סוף ואינם מכוונים לשומע ספציפי.

ילד עם ADHA אינו יוצר קשרי חברות טובים, הוא מתקשה לעקוב אחרי חוקי משחקים מפני שהוא סובל מקושי למקד את תשומת ליבו, ונמצא מוקע על ידי החברים כ"לא מבין" או "לא מצליח" במשחק. הוא נעלב ומנסה לפתור את מצוקתו על ידי מריבות והכנעת אחרים לדרישותיו.

בגילים שונים, הקשיים יהיו שונים: ילד לפני גיל בית ספר (4-6) יפגין פעילות יתר בתנועות גוף – כמו ריצה, טיפוס על עצים או עצמים. הילד נמצא בפעילות מתמדת, ואינו יכול לעצור לרגע, כאילו המנוע שלו עובד תמיד, מחליף תדיר פעילויות ואינו דבק לאורך זמן במשחק אחד.

בגילאי בית-ספר יסודי ותיכון (7-16), פעילות היתר התנועתית מתחלפת בחוסר מנוחה, תנועתיות מוגברת במקום, הזזה קבועה של איברי הגוף, חוסר התמדה בביצוע משימות, וכן חוסר איכפתיות ממה שקורה מסביב.

בגיל ההתבגרות, האימפולסיביות תבוא לידי ביטוי בצורה בולטת בביצוע פעילויות ללא תכנון מוקדם – "כי בא לי לעשות כיף", יאמר המתבגר; וללא התחשבות אם הפעילות באה על חשבון פעילויות אחרות שתוככנו מראש. לדוגמא: ללכת עם החבורה לסרט למרות שלמחרת יש מבחן חשוב…

בהרבה מקרים של אבחנת ADHD יופיעו, ביחד עם סימפטומים של ההפרעה, גם קשים אחרים: דימוי עצמי נמוך, שינויים תכופים במצב הרוח וסף תיסכול נמוך. אצל רוב הילדים מוצאים ירידה חריפה ביכולת הלימודים, אשר אינה משקפת כלל את הפוטנציאל השכלי, הגבוה יותר מהממוצע בד"כ.

על פי הרבה מחקרים, מסתבר שכ- 3% מן האוכלוסייה סובלים מהפרעה זו. נמצא שבנים סובלים מADHD יותר מבנות. מחקרים לא הצליחו עד היום לקבוע בוודאות אם הסיבה ל ADHD היא אורגנית (נזק מיזערי במוח) או פסיכולוגית. במקרים רבים האבחנה מתגלית רק בבית ספר, עקב קשיי הסתגלות בכיתה. הרבה מחקרים מגלים אבחנת ADHD עוד לפני גיל 4.

ילדים הסובלים מן ההפרעה מחולקים במחקרים המדעיים לשתי קבוצות בולטות:

• קבוצה אחת מורכבת מילדים אשר הראו סימפטומים אינטנסיביים של חוסר מנוחה ופעילות-יתר לאורך שנים וקבוצה זאת מכונה ADHD ארוך-טווח. רבים מילדים אלו יראו סימנים מילדות מוקדמת, ויש אימהות שידווחו אפילו על פעילות יתר חריגה בזמן שנשאו את הילד ברחמן. רבים מילדים אלו נחשבו כתינוקות לא קלים בזמן גדילתם.
• קבוצה שנייה מורכבת מילדים שהוריהם מדווחים על הופעה פתאומית של סימפטומי ADHD בחודשים האחרונים, או לא יותר מן השנתיים האחרונות לפני הפנייה לטיפול. קבוצה זאת מכונה בשם ADHDקצר-טווח.

בקבוצת ADHD קצרת הטווח, הסימפטומים דומים לאלו של הקבוצה ארוכת הטווח, אך המקור להיווצרות הסימפטומים שונה. בקבוצה ארוכת הטווח, מקור הסימפטומים יהיה בעיקר תולדה של עיכוב התפתחותי; ובקבוצה קצרת הטווח המקור ינבע בעיקר מקשיים במערכת המשפחתית – הילד הופך למעין צינור ניקוז, המוציא דרך התנהגותו הלא מקובלת את הרגשות הנסתרים והלא מדוברים במשפחה.

טיפולים קונבנציונאליים ב ADHD

בשלב הראשון של הטיפול יש להעריך ולאבחן את הבעייה, ע"י לימוד ההיסטוריה ההתפתחותית של הילד במשולב עם היסטוריה של המשפחה כמערכת. כלי ההערכה יכולים לכלול ראיונות עם המשפחה, מבחנים פסיכולוגיים לילד ואבחון על ידי משחק. חשוב להבחין בשלב זה, האם מדובר ב ADHD קצר או ארוך טווח.

במקרים של ADHD קצר-טווח, מתמקדים בדינמיקה משפחתית, המכוונת לעזור לכל בני המשפחה להבין כיצד התנהגותו של הילד היא תוצאה של לחצים לא מובעים במשפחה. לאחרונה עבדתי עם משפחה, בה האמא, במשך השנה האחרונה, השתלטה על בנה בכך שלא נתנה לו לחוש תיסכולים, תיקנה את התנהגותו במצבים שונים, השלימה משפטים שהחל – ובהדרגה פחתה יכולת הביטוי העצמי של הילד ובמקביל התפתחו בו סימפטומים של ADHD בביתו, בשעה שהיה תלמיד ללא בעיות בבית הספר.

האמא תרצה את התנהגותה בכך ש"הילד סובל בבית הספר" ולכן היא רוצה ש"ירגיש יותר טוב בביתו". מכיוון שהסברה של האמא לא תאם את המציאות, דנתי איתה ועם בעלה בנושא, ובהדרגתיות הסתבר, שבעצם היא מרגישה זנוחה על ידי בעלה, הרגשה אליה לא היתה מודעת כלל. ברגע שהיתה מסוגלת לבטא רגשות אלו, הסתבר שבעלה חש רגשות מאוד דומים כלפיה. אך שניהם לא היו מסוגלים לבטא אותם במילים. מנקודה זו והלאה לא היה כלל צורך לטפל בילד יותר, אלא רק לעבוד עם ההורים על שיפור האינטימיות ביניהם, מה שכמובן, בהמשך, עזר לילד להיפטר מהסימפטומים הבעייתים שלו.

אחד ממטופלי, ילד בן שמונה, רצה לשחק רק בארגז החול, ופגישה אחר פגישה הקדיש לגירסאות שונות של קרב בין מנהיג קבוצת האנשים הטובים לבין מנהיג קבוצת האנשים הרעים. כאשר ניסיתי לברר איתו מי "הטובים" ומי "הרעים" במשפחתו, לא חשף דבר. זה לא המשפחה שלו הא אמר על חללי "הקרב" בארגז החול. לאחר תקופת מה עבר לשחק בבית הבובות, שם המציא גירסת קרב דומה, אלא שזו כבר התקרבה יותר להסגרת סודו: שבעצם זהו הקרב בין אביו לאמו. לאט לאט החל הילד להודות בחצי-פה שהסיפור דומה לסיפור של משפחתו, הזמנתי את כל המשפחה, ומסתבר שסיפורו של הילד אכן קרה במשפחה, שם התרחשו קרבות-הורים וקרבות-ילדים – אך ללא מילים. תקופה ארוכה שרר מתח בין ההורים אך הם לא היו מודעים אליו. המתח נוצר על רקע העובדה, שהאב יצר קשר חזק יותר עם בנו והאמא יצרה קשר חזק יותר עם בתה. האח והאחות רבו ללא הפסקה, אך האחות היתה גדולה יותר ומכיוון שהיתה קרובה יותר לאמא ואבא נמצא בבית פחות מהאמא עקב עבודתו, יצא הילד מופסד ובהדרגה פיתח ADHD. כאשר הרגשות הלא-מודעים צצו אל פני השטח, נמשך הטיפול רק זמן קצר: התקשורת השתפרה בצורה משמעותית בתוך המשפחה והילד הפסיק לסבול מ ADHD.

בעבודה עם ילד הסובל מ ADHD ארוך-טווח, רוב זמן הטיפול מוקדש לפגישות אישיות עם הילד, הגם שבמקביל מתדרכים מידי פעם את ההורים והמורים באשר לצורות התמודדות המתאימות לשלבי ההתפתחות של הילד. בפגישות האישיות הילד בוחר במשחק אחד מתוך מבחר משחקים, והמטרה היא לפתח את הקשב האישי, יכולת הריכוז, הביטחון העצמי והיכולת האישית, באמצעות המשחקים.

הטיפול התרופתי נכון להיום הוא הטיפול המרכזי, הנפוץ והיעיל ביותר בהפרעת ADHD. מכיוון שרק אחוז נמוך ביותר סובל באמת מהפרעת ADHD, הרי שרוב המאובחנים מטופלים בתרופות האמורות לעזור להם בבעייה ממנה אינם באמת סובלים. הבעייה היא, שהלחצים הבאים מתוך מערכת החינוך מחד ומתוך המערכת המשפחתית, מאידך, גורמים בהרבה מקרים למתן אבחנת ADHD כדי שתחול רגיעה עם הילד. ואכן, ברוב המקרים הילד נרגע, עובדה המחזקת את דעת המבוגרים שהטיפול התרופתי היה נכון.

בדיון על הטיפול התרופתי (בעיקר ריטלין ותרופות שונות ממשפחה זו), חייבים להסתכל על כל התמונה ועל ההשלכות של הטיפול גם על ההווה של הילד וגם על עתידו.

הרקע החברתי להיווצרות הפרעת ה ADHD

בתרבות המערבית מושם דגש רב על הישגיות, נורמטיביות ותחרותיות. קצב החיים הוא מהיר והדרישות ללמידה וצבירת ידע גבוהות כבר מגילים מוקדמים, כבר מטרום-בית הספר. הילד נכנס למערכת הלימודית עם ציפיות שיפגין יכולות כמו ריכוז, הקשבה, זכירה והבעה עצמית במסגרת תחרותית המדרגת את יכולותיו בהשוואה לאחרים. ישנם ילדים המסתגלים ללחץ והישגיהם עומדים בנורמה. אחרים זקוקים לקצב גידול אינדיבידואלי שונה, הדרגתי יותר, ושלבי התפתחותם תקינים אך איטיים יותר. יכולת אינטליגנציה של ילדים אלו שווה בכל לזו של הילדים העומדים בנורמה. אם תינתן להם ההזדמנות לגדול בקצב האישי שלהם, הם יגדלו להיות מבוגרים בריאים בנפשם, המתפקדים בצורה מלאה ללא כל בעיות.

ילדים הסובלים מ ADHD הם ילדים בעלי אינטליגנציה נורמלית לכל דבר, אולם לחץ הדרישות מן הסביבה המוטל עליהם הוא מופרז והם מתקשים לשאת בו. הדרך היחידה הנותרת להם לפרוק את המתח היא על ידי החמרת הסימפטומים ההתנהגותיים, התורמים לפיתוח דימוי עצמי נמוך ותחושת כישלון עצמי מצד הילד. לעיתים קרובות המבוגרים בסביבת הילד הורים כמורים, אינם מבינים את הסיבות האמיתיות להתנהגותו, והם רואים את בעייתו כבעייה אישית שענישה תוכל למנוע אותה, או שזו בעייה פיזית הדורשת דיכוי תרופתי. הטיפול התרופתי (בדרך כלל ריטלין) בילדים הסובלים מהאבחנה הנזכרת לעיל, אכן מדכא חלק מההתנהגות הקיצונית של הילד, ומקל על הוריו ומוריו. אבל חשוב להבין, שהטיפול התרופתי אמנם מקל על חומרת הסימפטומים אך, כשהתרופות אינן נלקחות יותר הסימפטומים עלולים לחזור.

לצערי הרב, בחברה בת-זמננו, הדגש מושם בעיקר על התנהגות נורמטיבית ופחות על אינדיבידואליות, כאשר לעיתים מעדיפים הישגים בלימודים על חשבון התפתחות נפשית תקינה. לכן פופולרי היום השימוש התרופתי כדרך התמודדות עם ADHD, על פני טיפול פסיכולוגי המטפל בשורש הבעייה.

מנסיוני, למדתי שיש מקרים בהם התרופות ניתנות מהר מידי וללא חשיבה והערכה מספיקים. אבחנות נקבעות כתוצאה מלחץ המורים והנהלות בתי הספר מחד, ועל ידי ההורים מאידך, כשכולם למעשה מעונינים להפחית – ומייד – את הסימפטומים המפריעים של הילד, ולא בהכרח מתוך חשיבה מעמיקה מה מפריע לו ולמה.

האבחנה נעשית על סמך נקודת הזמן בה הבוחן רואה את הילד, והחשיבות הניתנת להיסטוריה האישית והמשפתית של הילד, מוגבלת לששת החודשים הקודמים לבדיקה בלבד.

כאשר בעייית ADHD הוזנחה בילדות, היא תחמיר בגיל העשרה, עקב דרישות מוגברות עוד יותר במערכת הלימודית. מתבגר הסובל מ ADHD עשוי להרגיש חסר-ביטחון ובעל ערך-עצמי ירוד בגלל בעייתו ועלול "לפצות" על חולשה זו בפיתוח התנהגות סוררת ואף עבריינית. או-אז בעייתו תהיה קשה יותר לטיפול, מכיוון שיצטרך לפתור בגיל העשרה גם בעיות אופייניות שהיו עשויות להיפתר בגילים מוקדמים יותר, ואשר עתה מתערבות ומפריעות למהלך התקין של גיל ההתבגרות.

מחקרים שנערכים על מתבגרים שסבלו בילדותם מ ADHD וטופלו בתרופות, מדווחים על ממצאים מדאיגים בקשר לשימוש בתרופות כדרך טיפול ב ADHD. מחקרים אלו מוצאים, שמתבגרים שהשתמשו בתרופות כגון ריטלין בילדותם הפכו בבגרותם לקבוצת סיכון גבוהה להתמכרות לסמים מרגיעים.

שיטת טיפול אייפק והטיפול ב ADHD

החשיבה של מטפל אייפק בהקשר לטיפול ב ADHD, שונה בתכלית מהחשיבה הטיפולית המוצגת בעמודים הקודמים. מטפל אייפק עובד עם משק האנרגיה של המטופל ולא עם מערך הסימפטומים שלו. החשיבה על הפרעת ADHD כמערך סימפטומים יכולה לפספס את התמונה הדיאגנוסטית האמיתית, במיוחד כאשר מדובר בדינמיקה משפחתית המתערבת לתוך דרך הבעת ההפרעה ולדרכי התהוותה, מה שעושה את התמונה מורכבת עוד יותר.

ממה שלמדנו מן המאמר עד כה, ישנן שתי סיבות אפשריות להיווצרות הקשיים בילד ההיפראקטיבי; בעייה אורגנית או בעייה פסיכולוגית. וכאן בא לידי ביטוי היופי שבשיטת אייפק. במידה והמימצאים מראים שאכן מדובר ב ADHD ארוך טווח, והרקע להיווצרותו אורגני, או שהרקע הינו פסיכולוגי, עומד לרשותנו תרשים זרימה שיוביל אותנו בשיטתיות משלב האיבחון דרך הטיפול עד להשגת תוצאות טיפוליות חיוביות. הייתי רוצה לתת את תשומת הלב למספר נקודות הניראות לי חשובות בעבודה עם ילדים היפראקטיביים:

• עבודה עם ילדים מאד צעירים מחייבת אותנו לעבודה עם סרוגייט. בהרבה מקרים קשים של ADHD, אני ממליץ לעבוד עם הוריהם כסרוגייט, למרות שהילדים יכולים מנטלית, פסיכולוגית, פיזיולוגית, לעבור מבחן שרירים, הם יאבדו בכך עניין מהר מאד ובמהירות יסיטו את תשומת לב המטפל מהמבחן עצמו ומקבלת אבחנה נכונה. לכן, אני ממליץ לא להיאבק יותר מידי בילד ולעבור לשלב הסרוגייט עם הוריו או לעשות מבדק על עצמכם לגבי הילד.
• הראיון הטיפולי יהיה עם ההורה ורק באופן נדיר עם הילדים עצמם. ADHD היא הפרעה עם הרבה סימפטומים ולכן רשימת הפריטים בראיון הטיפולי עלולה להיות ארוכה; אל תיכנסו לאמביציה לרשום את כל הסימפטומים ואם ההורה נותן עוד ועוד סימפטומים, הרגיעו אותו באומרכם שלעת עתה זה מספיק. סימכו על מערכת הריפוי העצמי של המטופל איתה אתם "משוחחים" במבחן שרירים, שהיא חכמה למדי לתת לכם ברשימה הראשונית את הדברים החשובים באמת, מהם תוכלו להתחיל את הטיפול עם העדיפויות/הכללה.
• כשאתם מוצאים לבטח שההקשר הינו פיזיולוגי (אחד הרמזים הוא האמא מדווחת על הריון קשה עם הילד בו הוא לא הפסיק לזוז בפראות, לבעוט ולהתהפך), הטיפול הפיזי חייב לכלול לעומק ובפירוט את המרכיבים האנטומיים של המוח ו/או אנטומיה נוספת כפי שמבחן השרירים ידריך אתכם. כתבו על הפתק הטיפולי במדוייק את כל המרכיבים ובדקו האם צריך לכלול את כל הסימפטומים ו/או את חלקם. שאלו במבחן שרירים אם האור של פנס אחד יספיק (היו לי טיפולים שעבדתי עם 4 פנסים בו זמנית על נקודת הפיטואיטרי). הטיפול האחר הינו הטיפול התזונתי עליו ארחיב את הדיבור באחת מהנקודות הבאות.
• יכול להיות מצב בו הילד נמצא ב FFF כרוני מגיל מאד מוקדם, אולי אפילו בתוך רחם אימו, ואז אנחנו יכולים למצוא עצמנו לא מצליחים לעזור לילד אלא אם כן אנחנו עובדים עם מצב ה FFF. כלי הHPA AXIS נועד לעבודת עומק עם מצבי FFF מורכבים (נלמד בסדנת בכירות מיקצועית), ואיתו אנחנו יכולים לעקוב אחרי הביטויים הפיזיולוגיים/פסיכולוגיים של ה FFF והאינטראקציה בין מרכיבי הציר השונים.
• קחו בחשבון שההורה של הילד ההיפראקטיבי הוא הרבה פעמים עייף ומתוסכל ממצבו של ילדו, ויכול להיות שאווירה זו יכולה להשתלט על הטיפול, אלא אם כן תוכלו לזהות רגשות אלו של ההורה, ליצור הפרדה אנרגטית ביניכם לבין ההורה ולא לתת לאווירה זו להטות את תהליך הטיפול. מובן מאליו שאם תוכלו להיות אמפטיים למצבו של ההורה ולשקף לו את הבנתכם כמה קשה ומתסכלת יכולה להיות השהות המתמדת של ההורה עם הילד על שלל הסימפטומים שלו, הרי שכאן יצרתם הפרדה רגשית מצויינת ביניכם לבין ההורה, והלחץ הריגשי של האחרון יפחת קימעה כשירגיש שאתם מבינים אותו.
• כשאתם מתחילים לזהות שהדינמיקה המשפחתית תורמת רבות למצבו של הילד, זיכרו שאתם לא נכנסים לטיפול משפחתי כאן (אלא אם כן זו הכשרתכם וזו בחירתכם המיקצועית הרלבנטית למקרה הספציפי). מה שצריך לזכור שבדינמיקה משפחתית שבסופה, אחד הילדים מתחיל להפגין סימפטומים של ADHD, יש לשער שיש במשפחה סודות, הסכמים, קואליציות, מסרים לא ישירים, אשר כולם אינם מודעים לחברי המשפחה אך הם פועלים מתחת לפני השטח ויוצרים את הדינמיקה המובילה בסופו של דבר לאבחנת הילד כהיפראקטיבי. אסור לשכוח שהילד הוא המטופל ולא משפחתו. כמובן שבהרבה מקרים, כאשר יש הבראה של המערכת המשפחתית, הילד מבריא ממצבו, אך שוב, האחריות שלנו היא הילד. בטיפול עצמו, אנחנו נזהה את המצוקות הלא מודעות של הילד, ננסה להבין את האמונות הלא מודעות של הילד על משפחתו ועל מצבו כתוצאה מאמונות אלו, ואז, ניסוח נכון של אישרורים, יבטלו את העוצמה האנרגטית השלילית של אמונות אלו ויעזרו לילד להשתחרר מהסימפטומים של ה ADHD.
• המלצה חשובה ביותר לעבודה עם מקרים אלו, היא שימוש במולקולת החיים. אפשר לתאר לעצמנו שילד היפראקטיבי, בהבעת הסימפטומים שלו מראה עד כמה הוא מרגיש לא זורם עם חייו. הוא לא ממש מסתדר עם הסביבות השונות שלו, בית, בית ספר, חברים, ובעיקר עם עצמו. בעבודה עם הילד בניסיון לקלוט את אמונותיו השונות הנובעות מן הדינמיקה המשפחתית עליה דיברתי בנקודה הקודמת, אני מוצא בעבודתי שזיהוי הנקודה במולקולת החיים בה הזרימה מאבדת את הרצף שלה (כלי מרכזי בסדנת הבכירים), אנחנו יכולים לאחוז בקצה חוט זה לנבכי נפשו של הילד ובשילוב עם הכלים המתקדמים האחרים, בעיקר המטריצות הכוללת והפסיכולוגית (נלמדות בבכירים), אפשר להגיע לאמונות המכשילות את הילד והמייצרות את הסימפטומים מהם הוא סובל.
• כאמור, תרופות פסיכיאטריות הן כלי הטיפול המרכזי בבעיית ה ADHD. אז אם כבר נותנים לילד משהו כדי לטפל ולהרגיע את התזזית, למה לא לפנות אל הצד הטבעי של התזונה. שני חומרים יעזרו רבות לילד: וויטמין B קומפלקס ושמן אומגה 3 (מדגים או מגרעיני פשתן). חומרים אלו מזינים את מערכת העצבים והמוח של הילד ובמקרים רבים ראיתי תופעות של שינוי פתאומי בהתנהגות הילד בתוך שעות מאז שלקח את החומרים הללו. ואם אנחנו מדברים על תזונה, אני ממשיך להמליץ למטפלי אייפק ללמוד ולהרחיב את ידיעותיכם כללית בתזונה ובאופן ספציפי לנושא המדובר כאן, תחקרו את ההקשר של עזרה תזונתית טבעית (ממקורות טבעיים בלבד ולא ממקורות סינטטיים) להפרעת ADHD.

סיכום

הפרעת ה ADHD היא תופעה בה ילדים סובלים מחוסר יכולת למקד את תשומת ליבם במטלה לאורך זמן, הם מאבדים עניין במהירות וקופצים מדבר לדבר. הם מפגינים חוסר התחשבות ואיכפתיות בסביבתם, ולמרות שהם ננזפים וצוברים קיטונות של ביקורת, נראה חיצונית שזה לא נוגע בהם. כתוצאה ממצבם הם נכשלים בלימודיהם וחברים מתרחקים מהם ולאט מתחילה להצטבר בהם תחושות של כישלון ודימוי עצמי נמוך. הילד ההיפר אקטיבי יכול לסבול מהבעייה לאורך מספר חודשים וייחשב כמקרה קצר טווח או לאורך שנים ואז ייחשב למקרה ארוך טווח. הטיפול הפופולרי בהם הוא הטיפול התרופתי שבמרבית המקרים מרגיע את התנהגותם אך אינו מרפא את מצבם. מחקרים מוצאים שילדים שטופלו בילדותם בתרופות לדיכוי מצבם ההיפראקטיבי, הפכו בגיל ההתבגרות לקנדידטים לשימוש בסמי ארגעה. טיפולים אינדיבידואליים ו/או משפחתיים יכולים לעזור בחלק מהמקרים. שאלה חשובה מתעוררת בשנים האחרונות האם ADHD הוא רק בעייה של הילד או שמא זו בעייה של המערכת החברתית התחרותית הדוחפת את האינדיבידואליים ללחץ בו חלקם אינו עומד בו ומתפרק לתוך סימפטומים אלו. מטפלי אייפק מתייחסים אל ההפרעה בצורה לחלוטין שונה מהגישות הטיפוליות המקובלות בכך שבטיפול אייפק ההתייחסות היא אל גורמי האמונות המכשילות אותן גיבש הילד על עצמו וסביבתו, ואשר גורמות לו לפתח את ההפרעה. לרשות אייפק עומדים כלי טיפול מתקדמים (מולקולת החיים, מטריצות, HPA AXIS) העוזרים למטפל לדייק באבחנה ולקבל את תמונת הדינמיקה הנפשית הפנימית של הילד בנפרד מן המשפחה המשפיעה עליו. טיפול תזונתי של תוספים ממקור טבעי יכול לשמש כחלק ממערך הטיפול בהפרעת ה ADHD.