חופשות, הפסקות, סיומים

ד"ר אורי קניג  מרץ 2004

חלק 1

עם השנים הולך ומצטבר אצלי יותר ניסיון עם נושא חופשות ו/או הפסקות ו/או סיומים. ישנן תקופות בשנה בהן יש חגים, אירועים, חופשת קיץ, שבהם כולם בחופש. ישנן תקופות חופש פרטיות שאדם יוצא לחופשה באופן פרטי ללא קשר לאירוע לאומי. ישנן חופשות בגין הריון/לידה, מחלה, אבל, וישנם מצבים בהם יוצאים לפנסיה, מסיימים פרוייקט, מתפטרים או מפוטרים ממקום עבודה ועוד.
הפסקות הן חלק מרצף החיים. מפסיקים לעבוד בסוף היום, יוצאים להפסקת צהריים, יוצאים להפסקת סוף שבוע.
הרבה בעיות מטופלים קשורות בחופשות/הפסקות/סיומים, נובעות מהן ומתפתחות מהן. העיניין הוא שמטופלים אינם שמים לב להקשרים של בעייתם לאירועים בעברם. אני מתאר לעצמי שרבים מכם עברו את החווייה של גילוי הקשר של בעיית מטופל שלכם לאירוע בעברו, מבלי יכולת המטופל עצמו לראות ולקשר את תחילת הבעייה לאירוע רציני בחייו שהתחיל באותה תקופה.
חוסר מודעות זה להקשרים, יבוא לידי ביטוי גם בנושאי חופשות/הפסקות/סיומים. אם אנחנו כמטפלי IPEC נפתח את המודעות שלנו לאפשרות הבעייתיות הפוטנציאלית בנושא זה, נוכל לשאול את השאלות הנכונות ובכך לזרז את תהליך הריפוי. הרבה מחקרים לאורך שנים מוצאים שכמות התקפי הלב בזמן יציאה לחופשה ובזמן פרישה לגימלאות עולה בצורה משמעותית מהכמות הנמדדת אצל אנשים הנמצאים במקום עבודה סדיר ואינם בחופשה בזמן המדידה.
כמטפלי IPEC , אנו חייבים לפגוש את הלקוחות שלנו כאשר אנחנו נמצאים בו זמנית בשני מקומות; מקום אחד הוא האדם האיכפתי המרגיש לעזור לזולת, מקשיב באוזן חדה לתלונות המטופל, מה נאמר בגלוי ומה נאמר בין המילים. המקום השני בו מטפל IPEC נמצא הוא הפילוסוף; פילוסופיה היא החשיבה בגדול על החיים, על ההקשרים בין האדם לעצמו, לסובב אותו, ממשפחתו דרך חבריו, דרך דתו, דרך מדינתו ודרך היקום בו הוא חי. מטפל IPEC יעזור למטופל כשנחוץ, להסתכל על בעייתו בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה, פרספקטיבה פילוסופית.
מנקודת המבט הפילוסופית, נוכל להגדיר את חיינו כתהליך של מעבר מחוויה לחוויה, גדולות כקטנות. הנשימה היא חוויה קטנה, המשכית, ובסוף כל שאיפת אויר פנימה, באה הפסקה ולאחריה נושפים את האויר החוצה ובאה הפסקה נוספת.
אנחנו נושמים מהר, קרי הפסקות קצרות בין שאיפה לנשיפה, והמשמעות היא שאנו בלחץ.
החוויות הגדולות בחיינו הן כל שלבי ההתפתחות דרך ממסד הלימוד, למשל.
אנחנו לומדים בגן פרטי, עירוני, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, וכך הלאה, וכל מעבר משלב לשלב הינו פעימה והפסקה, כך לאורך כל חיינו. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את רצף החויות בחיינו וכבני אדם מהישוב איננו חושבים כפילוסופים שכל מה שקורה בתוכנו ומחוצה לנו הוא תהליך זרימה מתמיד של פעימות אשר יש הפסקה בין פעימה לפעימה, וחלק מהפעימות בשלב מסוים פוסקות לתמיד ובמקומות אחרים ובזמנים אחרים פעימות חדשות מתחילות.
כשמטפל IPEC ניגש למטופל כשהוא חדור בהכרת התופעה המתמדת הזו, יהיה קל לו יותר לעזור למטופל לראות, להבין, להרגיש ולפתור את הקשיים הקשורים להפרעות בזרימת פעימותיו, לסיומים של פעימות מסוימות ולהתחלות של פעימות חדשות.
החולשה הפסיכולוגית הקשה מכולן היא תחושת הבדידות, התחושה של ניתוק, של חוסר שייכות, שאף אחד בעולם אינו יודע אותי, מבין אותי ואכפת לו ממני.
אנחנו כמטפלי IPEC יכולים לעזור רבות דרך תהליך זיהוי וניקוי המחסומים הרגשיים, הפיזיים והרוחניים. אך אם וכאשר נוכל להסביר ולהעביר למטופל את חוויית הזרימה האינסופית של הפעימות בטבע, נוכל להגביר בצורה משמעותית את עוצמת הטיפול, להקל בהרבה את לחץ הבדידות, ולהתחבר למעגל החיים הכולל.
מתוך החשיבה על נושאים אלו, רציתי לשתף אתכם במחשבותי על נושא העבודה עם חופשות/הפסקות/סיומים, איך להעמיק את ההערכה, איך לעזור למטופל להעמיק את ההבנה הפנימית שלו, השכלית והרגשית, לגבי אופן היווצרות המחלות בו ודרכי הבראתן.

הגדרת סוג החופשה/הפסקה/סיום

לכל סוג חופשה/הפסקה/סיום יש משמעות שונה בעיני אנשים שונים. לאחד, חופשת חג תגרום מצב רוח דיכאוני ואילו חופשה פרטית תרומם את רוחו, בעוד האחר יחווה זאת בצורה הפוכה. אחד ייצא לגמלאות ויחגוג בעוד האחר יכנס לדיכאון קשה. בואו נראה ונבין יותר לעומק את סוגי החופשות/הפסקות/סיומים.

חופשה לאומית/ארגונית

ימים רשמיים של חגים דתיים, אידיאולוגיים, על ידי המדינה, על ידי ארגון מקום העבודה וכ´ו. המצב המאפיין את האדם בזמנים אלו הן התנהגויות המוכתבות מלמעלה. יש מעט חופש בחירה לפעילויות פרטיות, ואלו ש"בוחרים" לנהוג על פי כלליהם הפרטיים בזמנים אלו, מסתכנים בסנקציות חברתיות,
ובמקרים מסויימים אף בסנקציות רשמיות. המטפל העובד עם מטופל שחזר מחופשה כזו, או עומד לצאת לחופשה כזו, ישתדל להבין (כמובן כשיש אינדיקציה לכך) מה המשמעות של החופשה בעיני המטופל, מה הם לדעת המטופל הכללים והחוקים המאפיינים התנהגות בזמן חופשות אלו (למשל בימים נוראים-הליכה לבית הכנסת, צום וכ´ו), איזה יחס רגשי יש למטופל כלפי חוקים אלו. חשוב כאן לבדוק את ההסבר המודע של המטופל לעומת חקירה באמצעות מבחן שרירים כדי להבין את הצדדים הלא מודעים שהמטופל אינו מסוגל להביע, פוחד להביע, מכחיש רגשות הקשורים לחופשה ועוד רגשות ונושאים לא מודעים.
זה מזכיר לי לקוחה שהציגה את בעייתה ככאבי בטן עונתיים שהרופאים אינם מוצאים כל ממצא. העונות שכאבי הבטן תוקפים אותה הן הסתיו והאביב. נשמע מתאים לחילופי מזג האוויר. לפני שהסתערתי לטפל בכיוון חילופי מזג האוויר, תישאלתי יותר לעומק מתי הפעם האחרונה שזה קרה ועוד כמה פעמים לפני כן, ולהפתעתי כי רבה, באופן מקרי הסימפטומים קרו בסביבות ראש השנה ופסח.
צירוף המקרים הנ"ל הוביל את הטיפול בכיוון אחר כמובן, ובמקום לטפל בכל האלרגיות האפשריות לקור חום ושאר מרכיבי מזג האוויר, נכנסנו לדינמיקה המשפחתית בהווה ובעבר, מה שבהדרגה החל לשחרר אותה מכאבי הבטן.

חופשה פרטית

אדם יוצא לחופשה פרטית פעם בכמה זמן. זוהי חופשה בה אדם רשאי לבחור בצורה שלמה מה הדרך בה יבלה את חופשתו. הבעיות מתעוררות כאשר הרבה אנשים יוצאים לחופשות פרטיות ומוצאים עצמם מתפשרים לגבי בחירתם, נכנעים ללחץ סמוי ו/או גלוי לגבי מה "הדרך הנכונה" לבלות את חופשתם. הלחץ יכול לבוא מהמשפחה, חוג החברים, קולגות בעבודה, וגם לחץ פנימי של האדם התוהה בליבו איזו צורת חופשה תראה טוב בעיני החברה. אותם אנשים שאינם באמת בוחרים בצורה שלמה את חופשתם, ונכנעים ומתפשרים, יש סיכוי שהכניעה תיצור לחץ פנימי שהאדם אינו מסוגל להביע, ואז הסימפטומים יתחילו לצוץ. וישנם גם אלו שכבר שנים לא יצאו לחופשה כי "יש המון עבודה לגמור", כי "אני לא יכול להרשות לעצמי", כי "מה כבר יצא מחופשה? סתם בזבוז זמן", ועוד כהנה וכהנה תירוצים.
מטופלים אלו יופיעו בחדרי ההמתנה שלכם ויסבירו לכם שכאבי הראש, הבטן, השרירים, שהתחילו לפני כמה ימים הם אלרגיה למשהו שהם אכלו, שתו, נגעו, ולא עולה בדעתם לחבר את כאבי השונים למה שהם עוברים, יעברו ו/או עברו בחופשתם הפרטית, ו/או תחושות רעות על כך שאף פעם אין להם חופשה וכ´ו.

כמו שלמדנו בסדנאות לא פעם ולא פעמיים, מטופלים המגיעים עם סימפטומים, הרבה פעמים מגיעים עם תיאוריות לגבי הסימפטומים. לפעמים תיאוריות אלו נכונות ולפעמים לא. אתה, מטפל IPEC, אינך נמצא שם כדי לאמת או לסתור תיאוריות אלו, אלא, לבדוק בדרכך האישית מה הסיבה האמיתית לכל שלל הסימפטומים בהם מותקפים מטופלינו. אם בחקירה אתה מגיע לקשר לחופשה פרטית או חוסר חופשה פרטית, חשוב בשלב ראשון לדובב מילולית את המטופל לגבי החופשה שהיתה (או תהיה) , מה מטרת החופשה, מי מצטרף, מה הציפיות, מה לא מוצא חן בכל חבילת החופשה (זמן, מקום, משתתפים, פעילויות, מחיר וכ´ו), למה לא יצא לחופש כל כך הרבה זמן ועוד.
כשהתמונה ברורה, רוצים להעמיק יותר באמצעות מבחן שרירים לכיוון האיזורים הלא ברורים מהתשאול, לגבי נקודות בהן יש סתירות בדברי המטופל, סתירות היכולות לרמז על קונפליקטים לא מודעים או אפילו תת מודעים.
לפעמים תשאול נכון מילולית ולאחריו מבחן שרירים משלים, יכולים לעזור למטופל ליצור את הקשר במוחו, אינטלקטואלית וגם רגשית, בין הסימפטומים והחופשה הפרטית, וקישור זה יהווה טיפול עמוק בבעייתו, ממנו יוכל בקלות להשליך בהווה או בעתיד, את הקישור לבעיות אחרות דומות בחייו.
בהקשר לזה עולה לי מטופל הסובל מכל פגע אפשרי ברמה פיזית, אלרגיות קשות, חולה בתדירות גבוהה, וברמה פסיכולוגית, פקעת עצבים, מתח ופחדים. בתהליך התשאול לגבי הבנתו את בעיותיו, הסביר לי שברור לו מעל לכל ספק שהכל גנטי מכיוון שגם אימו סבלה בצורה דומה ונראה לו שגם סבו, אב אימו סבל מאותם קשיים. מה שבעיקר משכנע אותו לכיוון הגנטי זה שבעיות אלו קורות ללא הפסק במשך שנים. אתם יכולים לנחש כמה לאט התקדם הטיפול. והנה בא היום הנפלא והמטופל יצא לחופש השנתי שלו 10( ימים של טיולים רגליים בטבע עם חברים).
ראיתי אותו לפגישה שלושה ימים אחרי שחזר והוא דיווח לי שכל הבעיות התחילו לחזור כיומיים לאחר שחזר. כשבררתי מה הכוונה הסביר לי שכל פעם שהוא יוצא לחופשה השנתית כל הבעיות נעלמות לחלוטין וחוזרות כשהוא חוזר לחיים השגרתיים. מייד שאלתי איך זה מסתדר עם תיאוריית הגנטיקה שלו והוא הסביר שזו נקודה שבאמת הפליאה אותו תמיד אך אין לו תשובה על כך.

פגישה טיפולית זו, לאחר כמה חודשי עבודה של התקדמות מילימטרית, היתה נקודת המפנה בטיפול. התחלתי לתחקר בשיחה ובמבחן שרירים, את כל המשמעות של החופשה בעיניו, וככל שהעמקתי, הלכה ונחשפה הרגשת דיכאון בחיים, שהכל קשה, שהחיים כובלים, לכולם יש דרישות ממנו, שום דבר אינו מספק את אשתו וילדיו, וכך גם בילדותו, הוריו תמיד דרשו ממנו עוד ועוד ללא הפסקה. בחופשה הוא יוצא לטבע עם חבורת גברים שהם חבריו מהילדות המוקדמת, אין מסלול מתוכנן, יש רק איזור בו הם מתחילים ומתקדמים ונחים ומשחקים איך שבא להם. ככל שראה את התמונה הרגשית שלו, כך הטיפול החל לצבור תאוצה ולהתקדם ובמקביל, ההפסקות בין התקפי האלרגיה והמחלות הלכו וגדלו.

חלק 2

הפסקות:
בואו נבחן את סוגי ההפסקות:

הפסקת קפה/תה/סיגריה בעבודה
נראה כביכול פשוט. אם דיברתי קודם לכן על בדידות, הפסקות קצרות אלו במקום העבודה, בסמינרים כשיוצאים להפסקה ועוד,הן גורם לפעמים מכריע ליצירת רגשות אלו. הרבה אנשים נכנסים למצב של חרדה עם מי הם ישתו קפה, האם יזמינו אותם להצטרף או אם הם "שוב" ימצאו עצמם בצד, מסתכלים איך כולם הסתדרו מבחינה חברתית עם אחרים והם לבד בצד. מטופלים כאלו יספרו לכם, כשהם בתוך הגנת ההכחשה, כמה הפסקות קפה הן בזבוז של זמן כשאפשר להמשיך ברצף את מה שעושים ובכך להספיק יותר. כשמטופלים כאלו יהיו יותר במגע עם רגשותיהם, הם יוכלו להודות כמה זה מפחיד לצאת להפסקה וכמה זה כואב להישאר לבד. גם המכחיש וגם הפתוח יגיעו אליכם לבקשת עזרה. עם המכחיש העבודה תהיה כמובן יותר קשה וארוכה. הפתוח, יוכל להתחבר לסיבות הרגשיות לכאביו, יותר מהר.

הפסקת העבודה בסוף היום/בסוף השבוע
כאן אני נוגע בנושא באמת כואב. תחשבו לעצמכם כמה אנשים בעולם אוהבים באמת את מקום עבודתם; כמה אנשים נהנים מהקריירה שלהם, מרגישים "חיים" כשהם מעורבים בעבודתם. הרבה אנשים מרגישים רע, חוסר אהבה, הכרח קיומי בקשר לעבודתם, ואתם, מטפלי IPEC , כאשר אתם פוגשים אותם בחדרי טיפוליכם, אתם יכולים למצוא איך אנשים אלו מרגישים בסוף היום/בסוף השבוע, ולעזור להם בצורה יותר מעמיקה לחבר את התחושות האלו לכאביהם הפיזיים והרגשיים.

לפני הרבה שנים, שכרתי משרד בבניין משרדים גדול בו היתה ממוקמת חברה גדולה בת מאות עובדים. כל תחילת וסיום יום העבודה המעליות התמלאו בעובדים אלו, מגיעים לעבודה וחוזרים הביתה. בימי שני, יום העבודה הראשון בשבוע האמריקני, הייתי שומע בגירסאות שונות את המשפט הבא: "איזה ייאוש, היום יום שני"; ולחילופין, בסוף יום שישי הייתי שומע את המשפט הבא: "תודה לאל, יום שישי הגיע". והמבין יבין.

חשבתי שאולי שני תיאורי המקרים הבאים יתנו יותר נופך לנושא.
מטופלת הגיעה לטיפול עם נזלת כרונית ודליפה אינסופית מהאף. מהתחקור הראשוני הסתבר שהדליפות קורות רק בסופי שבוע ובכל השבוע האף יבש. כשזה הסתבר לי ביררתי האם היא רואה איזה הקשר בין הסימפטום לסופי השבוע והתשובה היתה שלילית. כשתישאלתי, הסתבר שבסופי שבוע היא מבקרת את אימה המבוגרת אשר אינה מפסיקה להתלונן כמה קשה לה וכמה לאף אחד לא איכפת. היא שונאת את הביקורים האלו אך מכיוון שהיא מרגישה אחריות ונאמנות לאימה, יש לה מחוייבות פנימית לעשות זאת למרות תיעובה. היא לא יכולה היתה לראות עצמה לא מבקרת את אימה בסופי שבוע וחששה מרגש אשמה שיציף אותה אם תעיז לא להופיע. כשביררנו יותר לעומק, הודתה שכל פעם שאימה מתלוננת היא מרגישה אשמה בכל מקרה.
אחרי שבוע עבודה מאומץ בו היא עבדה עם הרבה אנשים (והרגישה סיפוק מיקצועי גבוה), הגיע סופשבוע, ואז היא נסעה לעזור לאימה ומה שחוותה היה בעיקר חוסר הערכה, חוסר תודה למאמציה, אך לא היה ביכולתה העוז לנוח ולא לבקר את אימה בשעה שהאחרונה סובלת כל כך קשה. הגוף שלה עשה בשבילה את מה שהיא לא היתה מסוגלת להביע במילים. כשרגשות אלו התנקו, הדליפה מהאף הפסיקה, כמו גם התכיפות של ביקורי סוף השבוע.

במקרה אחר, מטופל אובססיבי, פרפקציוניסט, אשר לא היה מסוגל להפסיק לעבוד.
הוא ניהל עשרות אנשים בבית חרושת גדול, אך לא היה מרוצה מרמת התפקוד של אף אחד, כך שבמקום להאציל סמכויות, הוא מצא עצמו עושה את העבודה של כולם.
ההידרדרות שלו הביאה אותו לעבוד 14 שעות ביום, 6-7 ימים בשבוע, וההישגים שלו הלכו והתמעטו.
כשהגיע אלי, הוא בא בתשישות כרונית שאינו מצליח להבין את פשרה. מדובר באדם סופר אינטלגנטי, אך הוא לא היה מסוגל לראות את הקשר בין התשישות לעומס העבודה והאחריות על כתפיו; הוא פשוט לא ידע לקחת הפסקות.
במקביל לטיפול IPEC הרגיל, בניתי איתו תוכנית בה הוא התחייב להתקשר אלי כל שלוש שעות במשך חודשים ולהשאיר לי הודעה על המשיבון בה הוא מפרט את טיב ההפסקות שלקח בשלוש השעות האחרונות לפני שטלפן. בחקירה יותר עמוקה ירדנו לשורש בעייתו שהוא חוסר יכולתו לסמוך על אחרים. זה הוביל לדינמיקה משפחתית בילדותו של אב בוגדני ואם דיכאונית. ניקוי של הרבה טראומות עבר, אמונות של לסמוך על אחרים בהווה, ושמירת המסגרת של הפסקה כפויה כל 3 שעות להתקשר אלי, עשו את שלהן, ואחד מסימני ההשתפרות הראשונים שלו היו לקיחת הפסקות, מנוחות, בעבודתו ובביתו.

הפסקת עבודה זמנית עקב מחלה/אסון/לידה
כאן אנחנו דנים בהפסקות ארוכות יותר, משמעותיות יותר, היכולות לשנות בהרבה מקרים את מסלול חיינו לכיוון אחר, ללא חזרה אל מה שהיה פעם. בעקבות הפסקות אלו, ישנם אנשים שילמדו להתגמש ולקבל את ההכרח שבשינוי, וללמוד לאהוב את המצב המתהווה החדש, ליצור קשרים חדשים להסיר הגנות ישנות ולהסתגל למציאות החדשה.זה נפלא. אך מטפלי IPEC היקרים, נא לא להתלהב; נדיר שתפגשו אנשים אלו בחדרי טיפוליכם ומהסיבה הברורה – הם מזהים את ההפסקות בפעימותיהם ומסוגלים לעשות בכוחות עצמם את המעבר.
אלו שיבקשו את עזרתכם יהיו אלו שאינם יכולים להפסיק להתאבל (מעל לשנתיים בהכללה אחרי אובדן אדם קרוב), לאלו שאינם יכולים לקבל את העובדה שחלו בצורה שאינה תואמת את הדימוי הבריאותי שלהם, את אלו שאינם יכולים להתחבר ולבטא במלואם את הרגשות הקשורים בהפסקות ארוכת טווח אלו.
דוגמא טיפולית שעולה לי היא בהקשר לאישה שאהבה את מקום עבודתה ומצאה סיפוק גדול בחיים בכלל. חייה הרומנטיים עם בעלה היו אידיאליים וקשריה החברתיים היו עשירים ומספקים.
הגיע זמנה ללדת והיא יצאה לחופשת לידה. הקשר עם הילד שלה היה הדבר הכי נפלא שקרה לה בחייה. היא חזרה לעבודתה שלושה חודשים לאחר הלידה. כשלושה חודשים לאחר שחזרה לעבודה, החלה לחוש כאבי בטן תחתונה חזקים והרופא שחשש לגידולים בשחלותיה, שמח לבשר לה שאין ממצאים וכדאי שתראה פסיכולוג. היא הופנתה אלי, ואכן אימתתי שהמקור לכאביה היה פסיכולוגי.
ככל שהעמקתי בתישאול התברר שהאנשים במקום עבודתה, אותם אלו שעבדה איתם מספר שנים, השתנו לרעה, וגורמים לה לא להינות יותר מעבודתה. הסתבר שהיא מאד מאוכזבת מרוב החברים הקרובים שלהם ובצירוף מקרים נדיר הסתבר שבעלה אשר היה חם ואוהב, הפך להיות נודניק ולפעמים הוא פשוט נמאס עליה. כמובן שנשארה לה קרן אור אחת בעולם למזלה, וזה היה התינוק. היא פשוט לא יכלה לקחת את השינוי ולפעום בקצב חדש, ולצרף את התינוק החדש לחייה. מה שהיא עשתה היא התייאשה מראש לשנות את העולם לכיוון החדש שלה, והתמכרה רק לתינוק מבלי להבחין איך היא מאבדת את שאר עולמה. השחלות שלה צעקו לה "עיצרי".

בעבודה איתה נזקקתי להרבה פילוסופיה כדי לעזור לה לראות שהפסקת הלידה שלקחה היתה הרבה יותר משמעותית מהפסקת קפה או הפסקת סופשבוע. כשהחלה לראות כמה תרמה ההפסקה המשמעותית הזו לשינוי רגשותיה ותפיסותיה לגבי החיים, פסקו כאבי הבטן והעולם החל לקבל בעיניה יותר צבעים , מעבר לשחור/לבן שחוותה כשפנתה לטיפול.

יציאה לגמלאות
יציאה לגמלאות היא תחנה קריטית בחיים. הרבה אנשים חווים את השלב של סיום העבודה כסיום החיים. הם שואלים עצמם שאלות כמו "מה עוד נותר לי לעשות בחיים?" "מי צריך אותי יותר כאשר אני כבר לא מייצר?" המצביעות על ירידה חזקה בדימוי העצמי, עקב ראיית עצמם כשווים רק כשהם מייצרים.
אנשים שבעיקר יסבלו בשלב זה יהיו אלו שהדימוי העצמי שלהם כל חייהם נשען על סממנים יותר חיצוניים כמו תפקיד, דרגה, הישגים שאפשר למדוד אותם, רכוש, כסף ועוד.כאשר אדם יוצר ערך פנימי הנשען על מדדים חיצוניים, הוא נמצא בנקודת פגיעות גבוהה.
אפשר להבין ששלב זה טומן בחובו ירידה טבעית בדימוי העצמי, אך אנשים שהיו כל ימי חייהם יותר מקושרים לרגשותיהם והיו מסוגלים בזמנים אמיתיים להביע עצמם, ובמיוחד כלפי האנשים הקרובים להם, יעברו גם את שלב היציאה לגימלאות בסדר ויתמודדו בצורה מלאה ויעילה עם כל הדרישות ששלב זה יוצר.
אלו שיופיעו לבקש עזרה מאיתנו, השורה התחתונה בטיפול בהם תהיה השבר בדימוי העצמי וחוסר יכולת פנימית להתמודד עם השינוי. לא בהכרח שזה מה שהם יסבירו לכם, מטפלי IPEC , וסביר להניח שההסברים יהיו חיצוניים יותר, יאשימו את מזג האוויר, ווירוסים שהתפשטו לאחרונה, אוכל מקולקל ועוד.
העבודה עם מטופלים אלו חייבת להיות עדינה, מעורבת בהרבה יכולת של הקשבה אקטיבית של המטפל, הרבה חקירה לגבי מה המשמעות של יציאה לגימלאות בעיני המטופל, ויותר פרספקטיבה פילוסופית על החיים (להיזהר לא להטיף ולהסביר יותר מידי), וחיזוק היכולת לחיות בכאן ועכשיו.

בתאור המקרה הבא, מדובר באישה העובדת כמנהלת בכירה במערכת ביורוקרטית אשר היקף אחריותה כולל עשרות אלפי מועסקים. היא עובדת שם מעל לשלושים שנה, ובזכות כישוריה האינטלקטואליים והאנושיים התקדמה במשך השנים לעמדתה הבכירה.
כשבאה לטיפול, התלונה המרכזית היתה דיכאון קשה ללא כל מושג למה. הסתבר שעבודתה היתה הציר המרכזי של חייה. הנאמנות שלה למקום העבודה היתה שם דבר, והיכולת שלה ליצור ולשנות ניכרה בשטח. המגרעת היחידה שלה היתה חוסר הבנה פוליטית משווע.
בכל אירגון יש תהליכים פוליטיים ברורים; פוליטיקה אינה בהכרח מילה רעה.
היכן שמתקבצים אנשים, נוצרים תהליכים חברתיים של תחרות והשגת הכרה, ואנשים שונים תופסים תפקידים שונים בצורות שונות. נוצרים מתחים, נוצרים קונפליקטים, ואלו עם יכולות תקשורת יותר מגוונות, מרגישים ורואים עצמם ואחרים בצורה ריאלית יותר ולכן מסוגלים להשיג יותר ולהתקדם בסולם הפוליטי של הארגון.
המטופלת המדוברת התקדמה בזכות תכונותיה האנושיות. יותר נכון, היא קודמה.
בשלבים מוקדמים יותר, היא היוותה ברכה לכל מחלקה אליה הגיעה, אך כשהגיעה לדרגה בה אחרים החלו להיות מאויימים בעטו בה למעלה.
היא נתקעה במשך כשנתיים בתפקיד בכיר ביותר עם משכורת ומעמד בהתאם, אך נוטרלה מלהיות אפקטיבית, ופעם ראשונה בחייה הרגישה כמו אוכלת חינם. כל מה שניסתה להזיז טורפד על ידי מנהל זה, מחלקה זו, וזה היה השלב בו פנתה לטיפול.
היא מצאה עצמה כחמש שנים לפני יציאה לגימלאות, אינה תורמת למערכת מאומה, חייה התרוקנו מתוכן. מאז גירושיה, 15 שנים קודם לכן, עבודתה היתה הכל, כך שהיא לא עבדה על יצירת קשר אהבה חדש בחייה.
עיקר העבודה הטיפולית כלל שיחות על ערך החיים, על פוליטיקה, על ארגונים, על אהבה, על בדידות, ועוד הרבה תחומים. בשלב מסויים התחלתי להכניס את טיפול IPEC כשהרגשתי שהיא מוכנה. ההתקדמות שלה איטית אך יציבה. אם בשנתיים הראשונות היא בכתה כל הפגישה הטיפולית (ללא שום הבנה למה ועל מה), הרי היום (חמש שנים אחרי), היא בוכה פעם בחודש, ויודעת בדיוק למה.
אני מספר לכם על מקרה זה כדי לתת לכם יותר חוויה של מה שמצפה לכם כשתפגשו גימלאים, לפני יציאה לגימלאות או אחרי. רובם, אני מאמין, יגיעו עם תלונות פיזיות, ובעזרתכם העדינה תוכלו לפתוח את מודעותם לקשר הרגשי ולנקות אותו.

אני מתאר לעצמי שאולי אינכם פוגשים הרבה את האוכלוסיה הזו בחדרי טיפוליכם, אך כדאי שתתכוננו. ה boomers baby, אותם ילדים שנולדו בין 1945 ל- 1960; מתחילים להזדקן. מערכות הבריאות יקרסו תחת עומס הפנייה, ורבים יתחילו לחפש גישות אלטרנטיביות לפתרון בעיותיהם.

סיום מקום עבודה
אנשים מחליפים מקומות עבודה לאורך חייהם; זו דרך הטבע. יש הרוצים לחוות חוויות שונות, ישנם אלו שקיבלו הצעה טובה יותר, ישנם אלו שפוטרו, וישנם אלו שהגיעו לגימלאות. כמובן, זהו מקום לפרידה מחלק מהאדם שיותר לא יחזור, לטוב ולרע. פרידה זו מעלה הרבה רגשות ומשמעויות. הדרך שהסיום קורה יש לה כמובן משמעות חשובה ביותר. האם מקבלים הערכה או האם מקבלים בעיטה.
אני חושד שאלו שיבקשו את עזרתכם, יהיו הנבעטים יותר מהמוערכים, כשמדובר בצורת סיום העבודה. אך כשמדובר על פרידה מחלק ארוך וחשוב מחיי האדם, יש לשער שתפגשו את כל הסוגים, או נכון יותר את אלו שלא יהיו מסוגלים לעשות את הקשר בכל הרמות בין הסימפטומים שלהם ועובדות העזיבה של, והסיום התמידי של מקום העבודה.

חלק 3

סיום פרוייקט
יש משהו דומה בדינמיקה של סיום פרויקט לדינמיקה של סיום עבודה, אך בכל אופן הפרדתי בין השניים. אני חושב שפרוייקט שמסתיים, מצביע על המשך.
כמובן, יש פרוייקטים המסתיימים בכישלון, מחמת חוסר תקציב, מאיבוד הקשר רלבנטי ועוד. בכאלו מקרים יחפש מבצע הפרוייקט מקום חדש לביצוע פרוייקט חדש או להמשיך פרוייקט קודם. לקטיגוריה זו אפשר להכניס הרבה משתתפים:
חוקרים, מדענים, בעלי עסק עצמאיים, וכמובן free lancers.
הפונים אליכם יגיעו עם בעיות של מתחים, פחדים, וגם נושאים של דימוי עצמי.

סיום יחסים
אתייחס לתחום זה בקצרה כאן משום שהוא מאד מורכב. זה יהיה אחד הנושאים עליהם אכתוב בעתיד. נקודות חשובות עליהן כדאי לכם לתת את הדעת: איך ולמה הסתיימו היחסים. מי עזב ומי נעזב. מה המשמעות של סיום היחסים בעיני המטופל, על יכולתו להיות אהוב, על יכולתו לקבל על יכולתו להעניק. איך תופש המטופל את עצמו כגורם לסיום היחסים, ומה בו "מקולקל" שהוא לא היה מסוגל לשמור על היחסים קיימים.
לבדוק בצורה יסודית תוכניות לעתיד, איפה נמצא המטופל על ציר אופטימיות-ייאוש, אפשרות של מחשבות אובדניות (מטופלים צעירים גיל 12 לגיל30, זהירות יתרה), אמונות לגבי יחסים עתידיים וכמובן עוד הרבה תחומים רגשיים.
עולה לי מטופל אשר הפך סיומים כמעט למקצוע שני בחייו. בחור בסוף שנות העשרים, נראה מצויין ומצליח בעסקים. פנה אלי כשהשיער החל לנשור לו במהירות רבה מידי. יש לו חברה מעל לשנה והוא מתחיל להתאהב בה (במילים שלו; נקשר אליה, במילים שלי).
עד שהיא הופיעה בחייו, הוא היה בהרבה יחסים והדפוס הקבוע היה שכשהיחסים התחילו להיות רציניים יותר הוא התאהב במישהי חדשה וזנח את הקיימת שבורת לב.
החברה הנוכחית היתה מזן אחר. מאד אהבה אותו מלכתחילה אך קלטה את הדפוס הפסיכולוגי שלו עם נשים די מהר, ולמרות שהחלה לצאת איתו בקביעות, דבקה בנחישות בפיתוח הקריירה האקדמית שלה אותה מאד אהבה. הוא רצה את כל תשומת הלב שלה, אך היא היתה איתו ולא ויתרה כהוא זה על הקריירה שלה. בשלב מסויים איים לעזוב והיא פתחה לו את הדלת לרווחה.
הוא פיתח אליה הערכה עמוקה, העריץ את החשיבה שלה והחל להתייעץ איתה בנושאי עסקים בהם היה תמיד זאב בודד. הוא התחיל להיקשר וזה נגע לו במקומות מאד עמוקים אותם לא הכיר בעצמו. כשהשיער נשר מהר מידי, כאמור, בא לטיפול בשיער. קשה היה לו בטיפול לקבל שנושא השיער קשור למה שעובר עליו בחייו הרומנטיים. לקח לו זמן עד שהתחיל להתוודות מה קורה לו בחייו הרומנטיים. כשטיפול IPEC עבר לנושאים רגשיים הקשורים ישירות בנושא זה, נשירת השיער נעצרה.

ולסיום
ניסיתי לשפוך אור על נושא שהוא בחיינו אך נראה לי שאיננו עוצרים אף פעם להרהר בו בצורה ממוקדת. לא פיתחתי את הנושא בצורה מקפת אלא יותר נגעתי בנקודות, על מנת לגרות, להבהיר ולעורר דיון. מאד אשמח אם תכתבו תגובות בתוך אזור המטפלים, חוויות שעברתם, תאורי מקרה, הארות, שאלות וכ´ו.
בנקודה זו, פעימה זו מסתיימת ונצא להפסקה עד לפעימה הבאה . . .