מאת ד"ר אורי קניג, אפריל 2008, חלק 1

מבוא

טיפול IPEC מתאפיין בתוצאות טיפוליות חזקות במיגוון רחב מאד של סימפטומים ומחלות, הן בגוף והן בנפש. מטפלי IPEC מצליחים בטיפול זה תודות לגילוי המרתק שבבסיס כל סימפטום ומחלה ישנן סיבות עמוקות יותר להיווצרותן, ישנן חסימות בערוצי האנרגיה, אשר אינן מאפשרות לאנרגיה העדינה של המזונות הפיזיים ו/או הנפשיים להגיע לנקודות שונות במערך גוף-נפש האדם, ולהזינם כראוי. כתוצאה מחוסר איזונים אנרגטיים אלו נוצרות המחלות השונות.

כאשר אנחנו מחפשים בטיפול IPEC את הסיבות להיווצרות הסימפטומים, אסור לנו לשכוח שלסיבות אלו יש גם סיבות, וגם לסיבות לסיבות יש סיבות, ואם נעקוב אחרי שרשרת הסיבות, נגיע בביטחה לילדות, ללידה, להריון, לאווירה המשפחתית בה כל אדם ואדם נולד, גדל, פיתח את "אופיו", את דרכי התנהלותו בחיים וגם את אופי מחלותיו ואת אופי קשייו לעתיד לבוא.

כשעלתה בי בפעם הראשונה המחשבה על קיום יום עיון בנושא חשוב זה של תמונות משפחה וקודים ראשוניים במשפחה הגרעינית בטיפול IPEC, חשבתי על שרשרת הסיבתיות שלפעמים אנחנו, מטפלי IPEC, עוקבים אחריה בטיפולים הדורשים העמקה. העמקה זו באה לצורך עידוד תהליך הריפוי בגופנפש המטופל, ומובילה אותנו לשלבים מוקדמים יותר ויותר בהיסטוריה של המטופל. חשבתי לתומי כמה חשוב לחשוב בשפת טיפול IPEC על אותן תקופות בחיי האדם בהן הכל קורה לכל אחד ואחד מאיתנו, שם מתחיל המיפגש שלנו עם העולם בתוך המיסגרת המישפחתית ושם אנחנו מתהווים, לטוב ולרע. חשבתי לי שכדאי לנו לדון בכל האספקטים של תחילת דרכו של האדם בהתפתחותו, לאו דווקא מנקודת הראות של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אלא, מתוך הסתכלות על התהליך מעיניים של מטפל IPEC. מטפל זה יודע בדרכו המיקצועית לרדת לחקר הדברים, ואם כך, יוכל לרדת מהר יותר ויעיל יותר לחקר תהליכים אלו, אם הוא, מטפל IPEC, יידע לשאול את השאלות הנכונות במבחן שרירים מתוך ידע של עקרונות ההתפתחות ויצירת הקודים הראשוניים והתמונות בחיי המשפחה הגרעינית. זו היתה מטרתו של יום העיון בחודש נובמבר 2006, ומאמר זה, בא לסכם את עיקרי הדברים שנלמדו ביום עיון זה.

ולכם הקוראים, אאחל קריאה מהנה ומגרה לחשיבה.

מהי המשפחה הגרעינית?

כל אדם נולד עם מטען גנטי, מטען רוחני, נשמה, טמפרמנט, תכונות אשר קיבל אותן "במתנה" מדורות קודמים, ממקורות שאינם ידועים לנו בהכרח. מעבר לתרומות אלו, לסביבה בה גדל התינוק, יש השפעה גדולה ביותר על התפתחותו, בכל הרמות, והסביבה הזו היא למעשה אותה משפחה בה גדל הילד. למשפחה זו קוראים "המשפחה הגרעינית".

למשפחה זו יש אנרגיה ייחודית, שהיא תולדה של מיכלול כל האינטראקציות בין חבריה. האינטראקציות כוללות את חיי היום יום במשפחה, את ההרגלים של החברים במשפחה, ההרגלים המישפחתיים, החוקים והנורמות המישפחתיים ואת מערך התגובות הריגשיות של הפרטים זה כלפי זה, במצבי לחץ ובזמני רגיעה..

אופי המישפחה הגרעינית מורכב ממספר אלמנטים היסטוריים שנוצרו בדרך התהוותה. ראשית לכל, הדרך בה ההורים יצרו את הקשר ביניהם; האם היתה זו בינהם משיכה והתאהבות? האם הקשר נוצר מתוך פחד מן הלבד לבד והיתה התפשרות על הבחירה בבן/בת הזוג משני הצדדים ו/או מצד אחד בלבד? מה היתה המוטיבציה להנציח את הקשר בחתונה? האם עיניין, הערכה ומשיכה היו בבסיס ההחלטה, או שמא תחושה של עיסקה מתאימה? הסיבות האמיתיות, המודעות והלא מודעות של בני הזוג להתחתן ולהקים משפחה, סימנו את תחילת הדרך להיווצרות האנרגיה המישפחתית הייחודית.

עולה בזיכרוני מקרה של אדם שהגיע אלי לטיפול בעיקבות משבר רגשי עמוק אותו חווה בעיקבות בקשתה המפתיעה של אישתו להתגרש ממנו. שנים לפני כן, בהיותו מנהל בעמדה בכירה בחברה בה עבד, האמין שהקידום שלו נעצר מפני שהיה רווק. הוא פירסם בעיתון המקומי הודעה בה הוא מבקש לראיין מועמדות להינשא לו. ואכן, שורה ארוכה של נשים התייצבו לראיון ובאחת מהן הוא בחר להיות אישתו. תוך ארבע שנים היא הולידה לו שלושה צאצאים ונתנה לו חזות מישפחתית בוטחת. הוא בליבו היה נשוי למקום עבודתו ואכן מהר מאד קודם להיות סגן נשיא בכיר בחברה. אל אישתו ואל ילדיו התייחס יותר כאל סיפור כיסוי וידע לשמור מרחק ראוי מהם. לכן תדהמתו היתה ענקית לגלות שאישתו הפסיקה לשתף פעולה עם התפקיד אותו ייעד לה, והחליטה שהיא לא רוצה להמשיך לתפקד כבובה בתיאטרון הפרטי שלו.

נושא הילדים וגידול דור ההמשך הוא בבסיס הקיומי של כל היצורים החיים. ועם כל זאת, כמו שנאמר, מותר האדם מן הבהמה, לאדם יש מוח חושב המסוגל לפתח מודעות באשר לצרכיו, תוכניותיו רצונותיו ועוד. וכאן באה השאלה מהי המוטיבציה להביא ילד ספציפי למשפחה ספציפית. יש זוגות שהילד החדש ממלא ריקנות באינטימיות, מין תקווה שאהבת הילד תביא אהבה בין בני הזוג. אחרים יחשבו על גידול ילדים מתוך הצורך להפיג בדידות ולמלא עיניין בחייהם ועוד ועוד, כל משפחה והסיבות שלה.

במשפחה יש אג'נדות גלויות ו/או סמויות. יש סיגנונות תיקשורת, קואליציות שונות, תפקידים במישפחה, כבשה שחורה-אותו אחד או אחת שהמישפחה הופכת להיות "האשמים", "הרעים". להורים יש יחסי חיבה שונים עם כל ילד. לכל חבר מישפחה יש תפקידים ברורים וצפויים. להורים יש ציפיות מילדיהם. לציפיות ההורים יש השלכה על התפתחות ילדיהם. מחקרים מוצאים שככל שציפיות ההורים מילדיהם רחבות יותר, כלליות יותר, כך יגדל הילד להיות מבוגר פונקציונאלי יותר, מאושר יותר, מאשר מבוגרים שגדלו להורים שהיו להם ציפיות ספציפיות מילדיהם.

כל ההיבטים הללו הם חלק ממבנה כל מישפחה וביחד יוצרים מירקם אנרגטי התורם לעיצוב כל היבטי האישיות של הילד, ומניחים את היסודות האנרגטיים ליצירת בריאותו/חוסר בריאותו, בבגרותו.

דחף ההישרדות והשלכותיו

כדי להבין את עוצמתו של דחף ההישרדות עלינו להבין ראשית מדוע השפעתה של תקופת הילדות חזקה כל כך על עיצוב אופיו של האדם. המאפיין את תקופת הילדות הוא חוסר אונים טוטאלי השומר את התינוק והילד במצב קבוע של פחד הישרדותי. המצב המתמיד של תלות-הישרדות מייצר קודים התנהגותיים, רגשיים וגופניים. קודים אלו הם תולדה של מצב האיום המתמיד על ההישרדות. האיום יכול להיות לפעמים מציאותי, אובייקטיבי, ולפעמים יכול להיות לחלוטין סובייקטיבי קרי, פרשנותו העיקרית באה מתוך חווייה פנימית ופירוש סובייקטיבי של אירועי המציאות.

מטופלת שראיתי לפני שנים, ילדה בת 3.5 שנים, הפסיקה לחייך לחלוטין למשך כשישה חודשים. הסתבר שקרע רציני התחולל בין הוריה אשר הקפידו להסתירו מן הילדה ולא חשפו בפניה טפח מריביהם. במבחן שרירים אימתתי שהילדה לקחה על כתפיה אמת סובייקטיבית של עצמה שהיא זו שגרמה להוריה לריב וליצור קרע ביניהם; הילדה החלה הלכה למעשה להעניש עצמה על המעשה הרע שעשתה שגרמה להוריה להיפרד. יצירת אישרור מתאים שיחררה את האחריות מכתפי הילדה והיא חזרה לחייך כתמול שלשום למרות שהקרע בין הוריה הלך והתעצם.

ובמקרה אחר, ילדה בת שנה וחצי סבלה מפריחה חזקה על העור בכל הגוף, פריחה בצורת עיגולים בקוטר של מטבע 25 אגורות. אמה החד הורית נעזבה בפתאמיות על ידי חבר שלה לחיים יומיים לפני הופעת הפריחה. באמצעות מבחן שרירים מצאתי שהילדה חשה אשמה באופן לא מודע על הטראומה שאימה חוותה, כי היא התינוקת גרמה לפרידה. טיפול חד פעמי שיחרר את הילדה מהאשמה וכתוצאה מכך, מהפריחה נעלמה.

מסתבר שחוויות איום הישרדות סובייקטיביות, כוחן ההרסני יכול להשפיע על בריאות גוף/נפש של מטופלים בצורה אינטנסיבית ביותר. הטבע, מסתבר, חנן את בני האדם במערכת מתוחכמת להתמודדות עם מצבי לחץ קיצוניים, מערכת ה FFF Fight-Flight-Freeze-(לחימה-בריחה-קפיאה). הנס סלייה,פיזיולוג אמריקאי, גילה בשנות ה 60 מנגנון פיזיולוגי-פסיכולוגי מופלא HPA AXIS-ציר ההיפותלמוס-פיטואיטרי-אדרנל. הוא גילה כיצד יחסי הגומלין בין 3 בלוטות אלו שולטים בכל מערכות הגוף והנפש במצבי לחץ הנובעים מאיום הישרדותי, ומכינים את האורגניזם להתמודדות מיידית עם מצב האיום להישרדות.

זה מזכיר לי מקרה של מטופלת אשר כילדה קטנה, אימה היתה מענישה אותה בצורה קשה על טעות ו/או שובבות הכי מינימלית שהילדה הפגינה; העונש היה קבוע-האמא מנעה חיבוק וכל הבעת חיבה לילדה במשך מספר ימים אחרי כל אירוע בר ענישה. המטופלת הזו בבגרותה, נכנסה לחרדות קשות ביותר לכל נוכח איום הכי מינורי מצד אנשים בסביבתה שאולי לא יביעו חיבתם אליה. תגובת החרדה הקשה היתה נמשכת ימים וכמובן שנקודות ה FFF הופעלו מיידית למשך כל זמן התקף החרדה.

הבעייה עם איום מרובה על ה FFF, כאשר למערכת הגוף-נפש לא ניתנות אורכות זמן מספיקות לחזור למצב נורמלי ולהתאזן, מערכת הגוף-נפש מתחילה ליצור גשר בין הפעלת FFF אחת למישניה, וכאשר גשרים אלו מתחילים להתרבות לאורך תקופה של מספר חודשים, הרי שמנגנון ה FFF יתבסס באופן קבוע ללא מנוחה וכך נוצר מצב חדש אותו אנחנו מכנים FFF כרוני, בו האדם נמצא באיום הישרדותי מתמיד וללא הפסקה.

קודים ראשוניים וקודים משניים

בואו ננסה להבחין במספר גירויים בתוך תהליכי ההתמודדות עם לחץ: קוד ראשוני וקוד מישני.

הקוד הראשוני הינו מודע, מורגש, מרגיש אמיתי, מאיים, מתמודד בעיקר עם תפקיד ההישרדות – הוא כמו רפלקסים של חיות, ומגיב לגירויים אמיתיים במציאות הסובבת אותנו.

הקוד המישני, תפקידו לרכך את האיום של הקוד הראשוני. קוד זה יופיע לאחר ירידת איום הקוד הראשוני והוא יפעל לייצר הכלה, הקלה, חיבור, הרגעה ותשומת לב. הקוד הראשוני מופעל במקביל לתגובת מערכת העצבים הסימפתתית, מערכת האחראית על עוררות מערכת הגוף-נפש בכלל, ובמצבים מאיימים בפרט, והקוד המשני מופעל במקביל לפעילות מערכת העצבים הפרא-סימפתתית, מערכת האחראית להביא לרגיעה, לאיזון ולירידת מתחים.

במצב של תגובת יתר לאורך זמן מתמשך של הקוד הראשוני, יכול להיווצר מצב של גלישה בו, הקוד הראשוני אינו מצליח להרגע באמצעות הפעלת הקודים המישניים ואז, הוא מגייס את מערכת הקודים המישניים כדי להשתמש באנרגיה שלה על מנת להמשיך להילחם באיום ההישרדותי. ואז, במקום להרגיע, מתחילה מערכת הקודים המישניים לעבוד בלחץ ולהשתתף בצורה לא מאורגנת במערכת הקוד הראשוני ונוצר בילבול במערכת האנרגיה הכללית בחלוקת האנרגיה לצורכי מלחמה ולצורכי שלום. כאשר בלבול זה נמשך לאורך זמן, האדם עלול לאבד את יכולתו לעשות הפרדה בין תהליכי התגוננות לבין תהליכי צמיחה והתפתחות; האנרגיה תופנה להתגוננות מפני מצבים המאיימים על ההישרדות וזאת כאשר האיום סוף סוף חולף. המערכת תיכנס למצב של FFF כרוני כאשר האיום הממשי כבר אינו קיים בשטח.

בלבול זה במערכת הקוד המישני מתבטא בהתקפי פניקה, חרדה, היסטריה המשתלטים על המערכת וחוויית האדם במצב זה יכולה להיות ניתוק ריגשי מוחלט בו דחפים שולטים בו והוא חווה אובדן שליטה.

הקודים הראשוניים שומרים את קיום האדם בסביבתו. הקודים המישניים מקיימים את האדם בפנימיותו והם שיוצרים את מבנה העצמי של האישיות.

כאשר איום מתמיד מפעיל לאורך זמן את הקודים הראשוניים, אנרגיית הלחץ פולשת כאמור לתיפקוד הקודים המישניים ויוצרת בעיות בתיפקודם ובתפקידם, ומכאן, מייצרת מבנה עצמי חרדתי, לא יציב, אשר בוחן את העולם דרך אספקלריה של שלילה ולא של נינוחות. כאן מתחיל הבסיס להיווצרות מחלות פסיכוסומאטיות הנובעות מהפעלה מאסיבית של מנגנון ה FFF ללא צורך אמיתי במציאות וללא יכולת בקרה פנימית המסוגלת לווסת את פעילות המערכת בהתאם לאיומים מתאימים במציאות.

מקרה טיפולי מורכב מלפני שנים יוכל להדגים נושא זה בבהירות. בחור כבן 26 הופיע לטיפול עם ידיים וכפות רגליים פורחות, אדומות, זבות דם ומוגלה, ונמצא בסבל מתמיד נוכח צורך עז בגירודים בלתי פוסקים באיזורי העור הנגועים. הבחור היה מנותק לחלוטין מריגשותיו, מתבטא מעט מאד, בעל עיניים בוהות, כאילו מזכוכית. בהערכה ראשונית היה ברור שהבעיה נובעת מרגשות. טיפול אינטנסיבי של כחצי שנה, הניב בצורה הדרגתית ריפוי של בעיית עור זו עד אשר ידיו ורגליו התנקו למצב של עור חלק ונטול צלקות. העבודה היתה בעיקרה עם המטריצה והעלתה סידרה ארוכה של מילים המביעות טראומות חבויות, אך הוא לא התחבר לשום מילה, ועם כל זאת, העור המשיך להתנקות. בחודש האחרון לטיפול, כאשר רוב בעיית העור היתה כבר מאחוריו, והבעייה שנותרה היתה עדיין עור מצולק אך יבש ולא מגרד יותר, הוא החל להיפתח והחל להיזכר ביחסים נוקשים מאד עם אב קשה שלא וויתר לו אף פעם והיה מבקר אותו ושולל אותו בצורה כוללנית על כל מעשה תמים ולא משמעותי שעשה. הדרך בה הילד למד להתמודד עם ההתקפה המאסיבית על אישיותו היא לכבות את כל הערוצים הריגשיים שלו. בעיית העור שלו פרצה בתוך שנה לאחר שהתקבל למקום עבודה דרשני אשר בו היה מעט מקום לסובלנות וסלחנות לכל סוג של טעות בביצוע, וחווייתו במקום העבודה הציפה את זיכרונות הילדות עם האב המבקר.

התהליך הבריא האופטימאלי של מילוי הקודים המישניים הינו גיבוש עצמי חזק, המסוגל לטפל בצורה מרגיעה, רגועה, כוללת, בלחצי היום יום של החיים. כזכור, דחף ההישרדות מגיב רק לקודים הראשוניים. הפגיעה בגיבוש העצמי יכולה להתבטא ביצירת איומים מדומים המצריכים עודף אנרגיה להתמודדות. חוסר איזון בתהליכי מילוי הקודים המישניים, יוביל לגיבוש עצמי חלש. תהליך זה ישתמש בקודים המישניים על מנת לשרוד ולא על מנת לבנות וכתוצאה מכך יתפתח עצמי שעיקר מטרתו התגוננות ולא בנייה והתפתחות. שימוש בקודים מישניים שליליים כניסיון לפיצוי יהפוך להיות תהליך מותנה והתנייה זו תשמש כעין מפת דרך בהתפתחותו של הילד, ובבגרותו ותיצור גשר גופנפש מוחלש שתוצאתו, החלשות המערכות בכללותן, פגיעה באיכות וזרימת אנרגיית החיים והיווצרות מחלות פסיכוסומאטיות.

 התחברות ואמון בסיסי

מיום היוולדו, תינוק, במהלך גדילתו ישאף להגיע לאיזון אנרגטי בכל שלבי הגדילה, איזון אשר יגביר את ההנאה ויפחית את הכאב. שני עמודי היסוד בתהליך הגדילה הם אופן ההתחברות שהתינוק חווה במישפחתו והאמון הבסיסי של התינוק בבני האדם הקרובים לו בילדותו.

צורת ההתחברות תקבע את מידת האמון הבסיסי אותו ייתן התינוק/ילד באחרים.

דפוס החיבור בין התינוק להוריו ינבע מהדרך בה הוריו ידריכו אותו בהתמודדותו עם הקודים הראשונים והמישניים. השאלה היא איך מתייחסים ההורים לתינוק, לילד, למתבגר, כאשר אלו האחרונים נתקלים במצבי לחץ בהם ייצר ההישרדות מופעל והם חווים את המציאות סביבם כמאיימת. האם ההורה יעזור להם במצב זה או האם הוא ייכנס לפניקה; האם ההורה יתעלם, האם הוא יבקר את התנהגות הילד, האם יבטיח ולא יקיים, ועוד ועוד.

אופי ההתחברות ינוע על רצף בעל שני קצוות; בקצה אחד יהיה ההורה המעניק הגנת יתר ובקצה השני ההורה הנוטש. בין שני קצוות אלו יתהווה סיגנון התחברות; כמובן שבמרכז הרצף יתמקם ההורה האופטימלי שיגן אך לא בהגנת יתר מצד אחד וגם לא בנטישת יתר של הילד במצב מאיים. ההורה האופטימלי יידע לספק לילד את מחסוריו הפיזיים (מזון, ביגוד) ומחסוריו הפסיכולוגיים (ביטחון, אהבה).

בואו ניסקור דוגמאות של סיגנונות התחברות:

הורה חרד – מצב מצוקה של הילד יחריד את ההורה. הילד הרואה את ההורה נחרד מדברים שקורים לילד עצמו, והוא שם מיבטחו בהורה כי זה האדם אליו הוא מחובר, ייחרד מחרדת ההורה ועלול לגדול להיות אדם חרד שאינו יכול למצוא מרגוע פשוט במצבים ולכן סיגנון התחברותו בהכירו אנשים חדשים יבוא מתוך חרדה מהאפשרויות הגלומות בהתחברות-הכרות חדשה שיצר

הורה זועם – נוטה להאשים את הילד בבעיות שקורות במישפחה. כאשר הילד חווה חרדה נוכח מצבים מאיימים, ההורה המאשים יאשים את הילד בהתחזות, ברמייה, במניפולציה ולא יוכל להרגיש אמפתיה למצוקת הילד

הורה מנותק – יכול להיות אדיש חיצונית ו/או פנימית. הורה זה אדיש לריגשות הילד השונים, וכמובן גם למצוקותיו. במצב מצוקה, הורה זה למעשה יתעלם מצרכי הילד ויזניח את צרכיו

הורה מדוכא – הורה זה חווה את החיים בתור מקום מעיק וכואב, מתקשה לראות בחיים את הצדדים החיוביים היפים המהנים. מצוקת הילד רק מחזקת בהורה את התיאוריה שהחיים הם סבל בלתי נגמר וזו תהיה התייחסותו למצוקת הילד

הורה מכחיש – הורה זה אינו מוכן לראות את מה שבאמת קורה בתוך תהליכים ריגשיים טעונים, כמו למשל אלו שהילד חווה כשהוא חש מצוקה. ההורה ייטה להמעיט בחשיבות מצוקת הילד, להסיח ו/או לשכנע את הילד שבכלל אין בעייה ואין כל סיבה להתרגש

הורה מרצה – הורה זה ירצה למצוא חן בעיני ילדו ולכן מצוקת הילד תוציא מההורה התנהגות שהיא כביכול לטובת הרגעת הילד נוכח מצוקתו אך למעשה ההורה פועל מתוך אמונה פנימית שמה שהוא עושה יגרום לילדו להיות מאושר ולהעריך את ההורה כהורה טוב

הורה נרקיסי – הורה זה עסוק לרוב בצרכיו הוא ואינו מסוגל להבחין בצרכים האמיתיים של הילד. כשהילד במצוקה, ההורה הנרקיסי יכול להרגיש עוינות כלפי הילד על כך שהילד "גונב" את ההצגה מן ההורה ובמקום לעזור, ישפיל את הילד ויתעלם מהצרכים האמיתיים שלו

התחברות בריאה של הורה לילדו תבוא מתוך תהליך מתמשך של אבחון וזיהוי הצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים של הילד, והתייחסות מתאימה לצרכים אלו בזמן אמיתי. זיהוי הצרכים והתגובות להם צריכים להיות קונסיסטנטיים. כאשר התנהגות ההורה צפוייה במצבים שונים, יכולת הניבוי של הילד הולכת ומתגברת ועימה, תחושת הבטחון שאפשר לסמוך על ההורה.

ישנם מצבים בהם נוצר במישפחות תהליך הפוך של התחברות; ההורה האמור להעניק לילד את תחושת הביטחון בהתמודדות עם מצבי לחץ ואיום, מנסה לשאוב בעצמו את תחושת הביטחון הזו מילדו, ולפעמים מגיל מאד מוקדם. הילד הזה יהפוך להיות "ילד הורי". כדי לקבל ביטחון מההורה הוא מעניק להורה ביטחון. לקוחה סיפרה לי לפני שנים איך בגיל שנתיים היא כבר היתה אחראית להביא את החלב והלחם למשפחתה מהמכולת המקומית. בגיל שלוש אימה שיתפה אותה עם קשיים ובעיות עם בעלה, אבי הילדה. ככל שהשנים עברו כך הלך והעמיק התהליך בו המטופלת הפכה להיות בהרבה מאד תחומים ההורה של הוריה. המצב היחיד בו ההורים נישארו הוריים בתפקידם היה כאשר מידי פעם הם העבירו ביקורת על המטופלת שלי שהיא לא מספיק אוהבת ו/או דואגת להם.

התחברות בריאה מייצרת את האמון הבסיסי. האמון הבסיסי הוא אותה הרגשה עמוקה שעוזרת למבוגר לשפוט בצורה נכונה היכן הוא רצוי והיכן לא, האם הוא מקובל בשל מי שהוא או שקיימת ביקורת על כלליותו. האמון הבסיסי נישען על היכולת לנבא, היכולת להעריך אם מצב בסיסי הינו בטוח או מסוכן, אם יש מקום להרגיש רגוע ובטוח בחברת אדם זה או אחר.

אני נזכר במטופל שלי, ילד בן שש, שהובא לטיפול על ידי אימו שטענה שהוא ילד מרדן שאינו יכול לקבל את סמכותה ושכל הוראה שהיא נותנת לו ניתקלת מייד בהתנגדות ושאלות רבות באשר למניעיה לתת לו הוראה זו. הדבר הראשון שהיבחנתי כמובן היה בעייתיות באמון הבסיסי של הילד. כמובן שאם בגיל שש הוא למד לא לסמוך על אימו יש לשער שהוא יעשה הכללה גדולה עוד יותר על עוד דמויות סמכות וסיגנון ההתחברות שלו יתאפיין בסיגנון המורד כדרך להשגת המטרות הפסיכולוגיות שלו. ואכן, האמא סיפרה שהגננות בגן העירוני והמורה בכיתה א' הנוכחית, כולן התלוננו על אותה התנהגות. בטיפול IPEC בניתי מספר אישרורים המאפשרים לצד הלא מודע שלו לסמוך יותר על אנשים, לוותר על המרידה ולאפשר למבוגרים להגיע אליו. בשלב מאוחר יותר למדתי לדעת שהדרך בה אימו גידלה אותו מגיל מוקדם היתה דרך בה היא תיסכלה אותו ללא הפסק ולא קיבלה את דרישתו להתפתח להיות עצמאי בהתאם לדרישות הגיל. כתוצאה מכך, בניית האמון הבסיסי שלו נפגעה והוא פיתח הגנת מרידה וחשדנות בצורה כללית כדי למנוע את הכאב החוזר ונישנה אותו ספג מאימו בשלבים מוקדמים יותר בהם היא לא קיבלה אותו כמות שהוא.

הפרעות בהתחברות

ההתחברות היא למעשה מערך אנרגטי של התנהגויות, רגשות, מחשבות הבנויים ביחד כמרקם בעל סיגנון קבוע לאורך זמן. כאשר יש חסימות בזרימת האנרגיה במרידיאנים, יכולות להתהוות הפרעות בתהליך ההתחברות. אם לדוגמא יש אנרגיה חסומה במרידיאן הכבד, נושא הכעס יכול להיות נושא בעייתי בהתחברות בריאה, וזה יתבטא בכעס מוגזם או בכעס מודחק. בצורה דומה, ניתוח חסימות במרידיאנים השונים יכול לספק אינפורמציה באשר לסיבות מדוע תהליך ההתחברות אינו זורם, אינו מספק ופוגע בהיווצרות האמון הבסיסי. יתרה מכך, בניתוח החסימות על המטפל לברר האם החסימות הן מאירועים בהווה או שהן נובעות מקודים ישנים במהלך ההיסטוריה המוקדמת של המטופל.

חסימות נפוצות בילדות תהיינה בעיקרן נשימתיות (אסטמה, ברונכיטיס), עיכוליות, הקאות, שילשולים, עצירויות) ובבלוטת האדרנל (היפר אקטיביות).

לאחרונה ראיתי ילד בן שבע שהתחיל לסבול מהקאות חוזרות ונישנות בבית הספר בלבד. כאשר כל הבדיקות הרפואיות נמצאו שליליות, אימו הביאה אותו אלי בהבינה שאולי יש כאן מרכיב פסיכולוגי. בבדיקת הערכה, מרידיאן הכליה ומרידיאן המעי הדק היו חסומים. טיפול במרידיאנים אלו הקל על הסימפטומים לכמה ימים ואז הכל חזר לקדמותו. שוחחתי עם האמא ובדקתי את אופן ההתחברות שלה עם הילד והתרשמתי שאכן היא מאד קשובה לצרכיו והילד נראה מגיב מאד טוב לאימו. כשחקרתי על בית הספר לא נראה שהיתה איזושהי בעייה אך כשבדקתי במבחן שרירים עלתה אינדיקציה לקושי עם המורה. לדברי האמא, הילד הרגיש בסדר גמור עם המורה אך מבחן השרירים הראה אחרת. שני המרידיאנים הנ"ל הגיבו בחולשה. ביקשתי מהילד שיאמר את שם המורה ו/או שידמיין אותה והיד פשוט "נפלה". בדקתי כמה זמן הרגשות של הילד קיימים ומסתבר שמתחילת שנת הלימודים הוא מרגיש לא אהוד על ידי המורה ופוחד להתבטא כי היא שללה את דבריו במהלך השיעורים בכיתה.

האמא לקחה את תוצאות מבחן השרירים ברצינות ופנתה למנהל בית הספר וביקשה להעביר את בנה לכיתה מקבילה. ההקאות הסתיימו באחת ולא חזרו יותר. זוהי דוגמא לניתוח חסימות במרידיאנים כדי לגלות הפרעות בנושא ההתחברות, במקרה זה, ההתחברות עם המורה.

התחברות ופרידה

אחת התוצאות הטובות של תהליך התחברות בריאה היא איפשור והכלה של תהליכי פרידה. לאורך חיינו, אנחנו חווים אינספור פרידות. הפרידה המפורסמת ביותר היא הלידה, בה התינוק עוזב סביבה מוגנת ובטוחה ונדרש בתוך זמן קצר ביותר לחיות בצורה שונה ממה שהיה מוכר לו עד אז. לאורך החיים אנחנו חווים פרידות קטנות וגדולות. הפרידות הקטנות הן בחיי היום יום, מעבר ממקום אחד לאחר, מהבית לבית הספר, מערות לשינה ועוד. הפרידות הגדולות הן התחנות החשובות בחיינו; סיומים של שלבים – סיום הגן, סיום בית הספר, בר מצווה, גיוס, שיחרור, סיום לימודים, יחסי חברות, אהבה ועוד ועוד.

פרידה מלווה בתהליך הכנה לקראת, עיבוד ריגשי, עיבוד טכני, התכוננות, תיכנון, הפרידה עצמה, החיים שלאחר הפרידה. כל אלו תהליכים מורכבים אשר יכולים לעבור בצורה המאופשרת על ידי הסובבים את הנפרד או יכולים לעבור בקשיים, מתח וכאב הנובעים מחוסר איפשור לעבור תהליכים אלו בצורה זורמת. תהליך התחברות בריא כפי שמתואר לעיל, יאפשר תהליכי פרידה מלאים וזורמים, ואלו הופכים להיות לחלק מסיגנון תהליך ההתחברות עצמו, קרי, תהליך התחברות הוא תהליך המאפשר פרידות. הדרך בה ההורים מאפשרים לילד לעבור פרידות, קטנות כגדולות, יקבעו את אופי האמון הבסיסי שהילד יפתח בעצמו, בהוריו ובעולם הסובב אותו. כאשר ההורים מאפשרים לילד גמישות בתוך תהליכי הפרידות, הוא עשוי לפתח אופי גמיש יותר, חוסן אישי רב יותר, ויצירת קודים מישניים המחזקים את מבנה העצמי. נוקשות מצד ההורה בתהליכי הפרידה עלולה להגביר את חרדת הילד ולהפוך את הקודים המישניים שלו לחרדתיים, נוקשים, שליליים ומתגוננים.

גמישות בקודים המישניים, קרי, היותם חיוביים ותומכים בהרגעה ובאיזון, תביא לצמיחה והתפתחות והילד יפתח מנגנוני הסתגלות למצבים חדשים הנובעים מתוך תהליכי הפרידה; מנגנוני הסתגלות, מטיבם הם גמישים, עוזרים לילד לעבור בקלות בין דרישות מציאות משתנות, ולכן מיסודם הם תומכים בגדילה והתפתחות.

נוקשות בקודים המישניים תיגרום לעצירה והתנוונות מפני שתהליכי פרידה יהפכו להיות חוויות של מצבים מאיימים, ובמצב מאיים הילד יפתח מצבי התגוננות; מנגנוני הגנה מטיבם הם נוקשים, מכינים את הילד להתכונן למצב הישרדות המאיים על קיומו. במצב הישרדות, מערכת ה FFF שולטת בכל המערכות והיא מפסיקה זמנית את פעילויות המערכת החיסונית, העיכול, מערכת הרביה, ומתרכזת בעיקר לגיוס כמה שיותר אנרגיה על מנת לעזור לאורגניזם "המותקף" לשרוד. מנגנוני הגנה מעודדים מצבי מלחמה, התגוננות ואינם מאפשרים גדילה. מנגנוני הגנה מובילים להתנוונות ולצימצום.

בתהליכי פרידה נמצא ממול לילד הנפרד גם ההורה הנפרד עם צרכיו שלו. ההורה החרד ייטה לאחוז בילדו בזמן פרידות ומתוך פחדיו ורצונו להיצמד יתקשה לשחרר שליטה ולאפשר לילד לפסוע אל השלב הבא בביטחה. כמובן שכאן יבוא לידי ביטוי ההורה המאפשר תהליכי פרידה בריאים, ההורה המשקף לילד את ריגשותיו בכל השלבים, הורה המרגיע חרדות, "מנרמל" רגשות קיצוניים ומתווה לילד, בשיתוף עם הילד עצמו, את הדרך לקראת החיים שלאחר הפרידה. הורה זה ידובב את הילד ויעזור לו להביע ריגשותיו לכל אורך שלבי התהליך.

בפרידה בעייתית תהליכי הפרידה יהפכו להיות טראומתיים ללא עיבוד וחוסר לימוד יכולת זיהוי של מה קורה, איך הילד מרגיש, איך ההורה מרגיש. שתי קיצוניויות של הורים יתגלו בתהליכים אלו: מצד אחד, נראה את ההורה שבחרדה; הוא יתקשה לשחרר שליטה, לתת מרחב לילד, וישאף להיצמד לילד, וליצור הגנת יתר. בצד ההפוך, נראה את ההורה האדיש לתהליך הפרידה; הוא לא ילווה את הילד בתהליך הפרידה ולא יעזור לילד להכיל את רגשותיו הנובעים מהשינויים הקורים בתוך הפרידה. הורה כזה יש סיכוי שיהיה הורה מזניח, נוטש, וילדיו, שיגדלו להיות אלו שמגדלים את עצמם בילדותם, על אף כל ההצלחות שאולי ינחלו כמבוגרים, תמיד יחוו את חוסר החום וההזנחה שליוו את תהליך התחברותם והפרידות שנכללו בתוכו.

פרידות בעייתיות כאלו יקרו להורים אשר בילדותם חוו חוויות קשות בעצמם, וכהורים ינסו להימנע מהחוויות שהם עברו ו/או ינסו להתנהג אחרת, ובהרבה מיקרים, כאשר רגשות אלו לא עובדו לעומק, ימצא עצמו ההורה באותו מצב כואב עם ילדו כשם שהוא עצמו עבר עם הוריו בילדותו.

עבדתי לפני מספר שנים עם אישה בשנות הארבעים, אמא לשלושה ילדים בגילאי העשרה, איתם היא לא הצליחה להסתדר. היא ניסתה לסדר את חייהם עד לפרטים הקטנים ונעלבה עד עימקי נשמתה בכל פעם בה הם בעטו בניסיונותיה וטענו שהיא חונקת אותם ולא מאפשרת להם להתפתח בדרכם שלהם. הדבר המעניין שלשמו אני מזכיר מקרה זה היה החלק הראשון של הטיפול באישה זו. בחלק זה, דנו לעומק איך על האישה להתנהג ולהתמודד מול אימה המיזדקנת שלא עוזבת את בתה, המטופלת שלי, אפילו לרגע, וממשיכה לנסות לנהל את חייה של הבת בכל האספקטים של נישואיה, גידול ילדיה והקריירה שלה. לקח הרבה זמן בטיפול עד שהמטופלת היתה מסוגלת לזהות ריגשית את המנגנונים שהוטמעו בה על ידי אמה ואיך היא פועלת מול ילדיה באותה דרך שאמה שלה השניאה עליה.

כאשר יש קשיים בתהליכי ההיתחברות/היפרדות אפשר לפגוש בסיגנונות האישיות הבאים:

מרצה – מאבד את הביטחון במה חשוב לו ומהם צרכיו ברגע נתון ומנסה לרצות את רצון האחר בתקווה שהאחר יעזור לו בחזרה למלא את צרכיו הוא הריגשיים בתמורה

תלותי – גם הוא איבד את הביטחון בזיהוי צרכיו והוא נתון בחרדה מתמדת באשר למה נכון לעשות כדי למלא את צרכיו ולכן הוא ייטה להתייעץ ולקבל הדרכה מאחרים לגבי נושאים שהיה אמור לפתור לעצמו

פוחד להיות לבד – אדם זה אינו מרגיש את עצמו אך בעיקר מרגיש פחדים וחוסר יכולת לעזור לעצמו בצרכים הכי בסיסיים, ולכן ייצמד תמיד לאחרים וינסה להעביר את הזמן עם אחרים כמה שיותר ובלבד שלא יישאר לבד ויתחיל להרגיש את פחדיו

כועס – הטיפוס המאוכזב שמרגיש תדיר פגוע מהאחרים שלא עוזרים לו למלא את צרכיו כפי שנראה לו שהם חייבים לו ולכן יכעס על אלו שפוגעים בו בכך שאינם ממלאים את צרכיו

תוקפנות פסיבית – זהו הטיפוס המאוכזב אך חסר האומץ לעמת את הצד השני ולכן יפעל בצורה מרומזת, צינית, יפגע באחרים ובתמימות יכחיש פגיעותיו, וינסה בכך להביע את אכזבתו מהצד השני שאינו ממלא את צרכיו

מורד – המורד יכול להיות דומה לכועס בדינמיקה שלו אך במקום להביע את כעסיו בצורה ישירה הוא יעשה הפוך, הוא יביע התנגדות לצעדי האחר ויביע מחאתו על דברים שאינם בהכרח קשורים להבעת ריגשותיו

מנותק – אדם זה יופיע כאדיש, כלא מרגיש, לא איכפתי, כאילו שאין לו צרכים מאחרים וכאילו שאין דבר הנוגע בו

תמונות משפחתיות

תמונה מישפחתית היא קובץ של קודים, שרשראות קודים בעלי אותו מכנה משותף. זהו למעשה הסיגנון ההתנהגותי/רגשי של המשפחה על כל חבריה. כאן מדובר בסיגנונות תיקשורת, בתכנים, נורמות, תחביבים. איך המישפחה מתמודדת עם משברים, לחצים, איך המישפחה עוזרת כאשר מישהו מחבריה עובר משבר, איך המישפחה מאפשרת פרידות, איך המשפחה מתמודדת עם דרישות הסביבה ממנה. כל המצבים האלו יוצרים יחדיו פסיפס של תמונות המאפיינות את הדינמיקה המישפחתית במצבים שונים ותמונות אלו נחרתות במוח הילד ומאפיינות את התנהלותו בחייו המבוגרים. תמונות אלו מן העבר הופכות להיות מיבנים נפשיים קבועים המובעים בזמן הווה.

טראומה ומשפחה

רוב הטראומות קורות במסגרת המישפחתית ולא מחוצה לה. נכון שיש תאונות, ומלחמות ואירועים מחוץ לבית אך הטראומה המשפיעה יותר מכל היא הטראומה הקורית במיסגרת המישפחתית, ולמעשה היא אינה טראומה אחת גדולה הקובעת בצורה נחרצת את עתיד האדם, אלא, מיצבור של הרבה טראומות קטנות. טראומות אלו קורות בריגעי המעבר השונים בחיי המישפחה. ריגעי המעבר אלו הרגעים בהם עוזבים את הבית לעבודה, לבית הספר, שבים הביתה, ארוחות משותפות, הליכה לשינה, יציאה לבילויים, סופי שבוע, חופשות, חגים ועוד.

בתמונה המישפחתית, יש דרך בה מתמודדים ריגשית זה עם זה. כאשר ערוצי התיקשורת פתוחים ויש סובלנות לשמוע ולהקשיב זה לזה, החיים במישפחה מרגישים טוב. אך כשמתחילים קונפליקטים ההקשבה ההדדית באופן טיבעי יורדת ואז, צורכי האינדיבידואלים מתמלאים פחות ובמקום שמנגנוני הסתגלות גמישים ינהלו את הקונפליקט, צצות ההגנות הנוקשות. במצבים כאלו האינדיבידואל הזקוק נפגע כי צרכיו אינם מתמלאים ואלו ניתקלים באטימות ההגנות של חלק או שאר חברי המישפחה. אטימות מתמשכת לחוסר מילוי הצרכים נחווית כטראומה, כלומר, פגיעה של חוסר יכולת מילוי הצרכים ולנפגע אין יכולת למלא את צרכיו בעצמו.

כאשר אירועים מסוג כזה חוזרים ונישנים, הדימיון הרגשי בין אירוע לאירוע, בין תמונה לתמונה, מצטברים בלב הנפגע לכלל הכרה שבמצב ספציפי הוא נפגע ולאף אחד לא איכפת, הוא לא מרגיש אהוב, הוא לא מרגיש חשוב, ועוד ועוד. הכרות אלו הן סך הכל של הרבה פגיעות קטנות הזוכות לכותרת ריגשית אחת בגלל הדימיון בסיגנון שלהן.

אופן ההתמודדות מול האמיתות של הטראומות ינבע מחוזק מערך העצמי. חוזק העצמי יבוא לידי ביטוי בפתיחות להביע את הרגשות בצורה ישירה בזמן אמיתי. כמובן שככל שמשקל הטראומה גדל כך קטנה היכולת להביע בצורה ישירה ובהירה את הרגשות מה שילך ויחליש את חוזק העצמי בהתפתחות של ילדים הסובלים מטראומות מצטברות בתדירות גבוהה.

בשלבים מוקדמים של החיים, טראומות על בסיס פיזי, אלימות פיזית, ניצול מיני לרעה, יהיו בעלות משקל גדול על יכולת העצמי ליצור קודים מישניים חיוביים. הילד יפתח עצמי מתגונן המאויים ברמה של הישרדות. ככל שהטראומות יקרו בשלבים מאוחרים יותר, כאשר האישיות מתפתחת יותר, הטראומות יהפכו להיות יותר רגשיות/פסיכולוגיות.

טיפול IPEC

לפני שאכנס לנושא של טיפול IPEC, אני מעוניין לספר בקצרה על מקרה טיפולי שימצה בתוכו את הנושא המדובר עד כה והדרך בה הוא מאופיין בתוך טיפול IPEC.

לפני מספר שנים פנה אלי גבר בשנות החמישים עם תלונה על כאבי ראש מתמשכים במשך 10 השנים שקדמו לפנייתו. הוא עבד במקום עבודה יוקרתי עם משכורת גבוהה ותנאים מצויינים, אך עבודה עם דרישות מאד גבוהות. הוא הצליח במקום עבודתו וכביכול היה מאושר שם. חקירה דרך מבחן שרירים גילתה אמת אחרת; האדם התקבל לעבודה זו קצת לפני שהחלו כאבי הראש שלו. הוא הופתע כשהתקבל, ובמובן מסויים, הוא היה מופתע תדיר לאורך כל שנות עבודתו, שלא מפטרים אותו. מסתבר שהוא סבל לאורך כל חייו מדימוי עצמי מאד נמוך, דבר שכמובן נבע מהדרך בה גדל כילד במישפחתו, ואיכשהו הצליח לאורך חייו "להתברג" למקומות עבודה בהם הצליח "להסתיר" את האמת שהוא למעשה די כישלון. הדבר המדהים היה לגלות שבכל מקום עבודה שהיה, הצליח בעיני הממונים עליו, לא רק ברושם הטוב שהשאיר, אך בעיקר בשל הביצועים שלו, אך אף פעם לא הצליח בעיני עצמו. במקום העבודה היוקרתי אליו התקבל קצת לפני פרוץ כאבי הראש שלו, הוא מאד הצליח כבר מן ההתחלה. הצלחה זו התנגשה בצורה קשה עם הדימוי הפנימי שלו על עצמו, דימוי שאף פעם לא ממש טיפל בו, והוא הדחיק את הדימוי הנמוך שלו ביתר שאת, והלך והצליח בעבודתו. מכיוון שאת הגוף לא ניתן לרמות ובוודאי לא לאורך זמן, הרי שכאבי הראש התחילו לצוץ ביתר שאת. מיותר לציין שבעיקבות גילויים אלו, בעיית כאבי הראש עברה כלא היתה.

בטיפול IPEC בנושא של קודים ראשוניים ותמונות מחיי מישפחה, רציתי להדגיש את הנקודות הבאות:

כדאי לזכור שבעיקרון, הרבה בעיות פיזיות יכולות להיות למעשה בעיות פסיכוסומאטיות, דהיינו, המקורות לבעייה הם רגשות ומנגנונים פסיכולוכיים לא פתורים. חשוב למטפל לתת דעתו במערך כל טיפול על האפשרות הזו ולהיות פתוח לאפקט הגיל וההיסטוריה של הסיבות לבעיות הקשורים אולי לבעייה בהווה

הבדיקה הראשונית והממצה ביותר יכולה לבוא בבדיקת האנרגיה במרידיאנים ובדיקת חסימות האם הן אכן באות לידי ביטוי בצורת הרגשות התואמים למרידיאן הספציפי. המטפל יכול להרחיב בצורה עמוקה יותר על אופי הקודים, על הקשרם לתמונות המישפחה, ועל ההקשר לסימפטומים הקיימים

בזיהוי מצבי FFF כרוניים, על המטפל לערוך אבחנה מבדלת בין קודים ראשוניים לבין קודים מישניים; האם קודים ראשוניים נובעים מאיום ממשי (סביר להניח שברוב המיקרים אין איום ממשי) האם הקודים המישניים מתגייסים לטפל במצב איום ומאבדים את התפקיד החיובי שלהם

צריך לזכור שהסבר אינטלקטואלי יכול להסביר באופן תיאורטי מצבים שונים אך הוא אינו יכול לפתח את המודע של האדם מבחינה ריגשית

כאשר עוסקים בעבודה עם קודים מישניים זוהי עבודה על רגשות לא פתורים מן העבר הרחוק וסביר להניח שבהרבה מיקרים לא תהיה למטופל כל מודעות באשר למקור בעיותיו. זיהוי החסימות, הקודים, התמונות, על ידי מבחן השרירים לא יקבל כל אישור ממערכת הזיכרון המודע של המטופל ולכן, על מטפל IPEC להיות מוכן וערוך לעשות טיפולים לא מודעים כאשר למטופל אין כל חווייה מודעת באשר לנושא המטופל. לטיפול זה אני קורא טיפול לא מודע

ישנם מצבים בהם המטופל רואה מלים שעלו בתהליך האבחנה ויש לו לפתע תובנה אינטלקטואלית ברורה מה משמעות המילים ולמה הן עלו בהקשר הטיפולי. לתובנה זו אפקט טיפולי חזק והיא משמשת כחלק בלתי נפרד של הטיפול. במצבים אחרים למטופל יכולה להיות תובנה גופנית שתבוא לידי ביטוי בתחושות גופניות חזקות מאד ומטופלים יכולים להגיד במצב זה שהם מרגישים שמשהו מיתחולל בהם אבל אין להם מילים לתאר זאת. מבחן השרירים יכול לזהות קודים מישניים ויכול לחבר ישירות לחוויות עמוקות ולהביא לשיחרור שלא בדרך אינטלקטואלית אלא רק ברמה הגופנית

הרבה פעמים המטפל יכול לראות את התמונה כולה ויש לו הצורך להסביר זאת למטופל כאשר המטופל עדיין אינו מוכן להסבר. הסברים אלו יכולים לחסום את הדרך בפני המטופל להשיג תובנה משל עצמו ולכן, רגישות המטפל בתהליך, היכן ומתי לעזור למטופל לראות את התמונה במלואה היא קריטית להצלחת הטיפול

על המטפל להיות עירני ל"מיקום הגיאוגרפי" של רמת המודעות (שורת המודעות במטריצות), ולכוון את ההתכוונות הטיפולית לאותו מיקום שעולה במבחן שרירים כאיזור המודעות הזקוק לשיפור

על המטפל להיות נקי מבחינת הקודים הראשוניים ו/או המישניים של עצמו. כאשר מטפל IPEC עובד ברמת עומק כזו בטיפול, הוא חייב להיות נקי מהשפעות של קודים אלו על עצמו. אני ממליץ בכל חום על פניית המטפל עצמו בצורה מתמדת לטפל בעצמו (טיפולים הדדיים בין מטפלים בניקויי הקודים יכולים להיות פיתרון יעיל בכל הרמות). המטפל שעדיין נמצא עצמו בתהליך טיפולי לניקוי ואיזון האנרגיה של עצמו, צריך לפתח היכולת ליצור הפרדה בין אנרגיית הקודים הלא פתורים של עצמו מאלו של המטופל עצמו כדי לא ליצור סיכון של "מרק" אנרגטי של המטפל והמטופל ביחד

בתהליך הטיפול, בתוך כל פגישה וברצף טיפולי של כל הפגישות, על המטפל לשאוף לראות את התמונה המישפחתית המתגבשת של המטופל וכשהזמן מתאים, לנקות את התמונה כולה. רעיון התמונות יכול להזכיר לנו את אפקט קליפות הבצל בטיפול IPEC, מושג אותו למדנו בסדנת המיתקדמים

בתהליך הטיפול ישנה זרימת אנרגיה בשני ערוצים ההפוכים זה מזה: האינפורמציה זורמת בשלבים מהחוץ פנימה – ראשית, המלים המתארות עובדות; שנית, שפת גוף המטופל המבטאת רגשות; שלישית, האינטואיציה של המטפל המדריכה אותו באשר לאינפורמציה העולה מן המטופל; רביעית, האישור של המימצאים באמצעות מבחן שרירים. הריפוי זורם מהפנים החוצה: ראשית, איזון אנרגטי באיברים/מערכות ספציפיים; שנית, זרימת אנרגיה בתוך הגוף בכל חלקי הגוף והנפש; שלישית, זרימת האנרגיה בין האדם לסביבתו; רביעית, הבעת הרגשות באמצעות המערכת המילולית

דוגמאות של קודים מישניים

• אמפתי
• חכם
• תחרותי
• רגיש
• שחצן
• מעניק
• מתחשב
• פגיע
• בר אמון