שכיחות המחלות הכרוניות בדרכי הנשימה הולכת וגוברת משנה לשנה. הרבה תוויות הודבקו להרבה קבוצות סימפטומים שונים כמו אסטמה, ברונכיטיס, אמפזימה, COPD, שיעולים, נחירות, דום שינה, סינוסיטיס, אלרגיות, צפצופים וחרחורים נשימתיים ועוד.
הרפואה המערבית מתמודדת עם בעיות נשימה כרוניות בעיקר באמצעות תרופות וניתוחים. האמונה היא שמחלות נשימה כרוניות קשות אינן ניתנות לריפוי, נקודה.
הבעייה עם מחלות נשימה היא שהחמרת סימפטומים יכולה להביא אדם במהירות אל מותו. כל בני האדם נמצאים באופן קבוע במרחק של שתיים-שלוש דקות מהמוות. כשהמוח לא מקבל חמצן יותר מ 2-3 דקות, כל אדם ימות במצב זה. סימפטומים נשימתיים מזכירים לחולים עובדות קשות אלו, ובמצב של מצוקות נשימה והתקפי שיעול האדם חייב לקחת במהירות תרופות על מנת להקל על המצוקה ולחזור למצב מאוזן פחות או יותר בו אין איום על אספקת החמצן לגוף.
אני לא מאמין שהמסר הזה נכון מעיקרו. ניתן להביא לריפוי מוחלט של מחלות נשימה כרוניות ו/או לפחות להקלה משמעותית ביותר בסימפטומים ובסבל הכרוך במחלות אלו. אני מבקש שתבינו אותי בצורה נכונה: אני לא קורא כאן לאנשים להפסיק להשתמש בתרופות ולפנות אך ורק לטיפולים טבעיים. ובכל אופן, אני קורא תגר על האמונה שאדם שחלה במחלת נשימה כרונית נידון לסבול ממנה לתמיד ולהיות מסוגל להתנהל בצל המחלה רק באמצעות תרופות ו/או ניתוחים.
אני טוען שיש אפשרות להגיע לריפוי מוחלט של מערכת הנשימה ומיגור של כל הסימפטומים שלה. זהו לא תהליך מיידי כמו שהתרופה מספקת הקלה בין רגע. זהו תהליך הדורש השקעת זמן ומאמץ, נכונות להיכנס למשמעת ניהול נכון של התהליך הנחוץ, והבנה יסודית של מרכיבי הבעייה הנשימתית, מה גרם לה להיווצר, איך אפשר בשילוב עם טיפול אייפק לשחרר את הסיבות להיווצרות המחלה ולחזור לשיקום היכולת הנשימתית שלרובנו היתה כשנולדנו ולאורך שנות ילדותנו.
ואם אתם מוכנים להתקדם איתי הלאה, וכדי לפתח מצב בריאותי מתקדם שיוכל למנוע התפתחות מצבי מחלה נשימתיים ו/או מחלות אחרות (לב, טרשת העורקים, סוכרת, דלקות פרקים, מחלות עור, התנפחויות איברים פנימיים, מחלות עיכול, מחלות במוח ומערכת העצבים ועוד הרבה מצבים קליניים במערכות אחרות בגוף), בואו נבחן את חמשת הנושאים שאנחנו חייבים להתמודד איתם בו זמנית כדי לשקם את בעיית הנשימה:
1. הבנה של האנטומיה/פיזיולוגיה/פתולוגיה של מערכת הנשימה והקשר שלה למערכת הלחץ
2. אימון מחדש של מערכת הנשימה
3. פתרון של מרכיבי הלחץ שיצרו את בעיות הנשימה מלכתחילה
4. פעילות גופנית נכונה ומספקת
5. תזונה נכונה
כאשר חמשת הנושאים האלו מקבלים תשומת לב ממוקדת ובו זמנית, הבראה מוחלטת של בעיות הנשימה הופכת להיות אפשרית, מוחשית וממשית, ברוב המקרים, בין שישה חודשים לשנה.

חמצן הוא החומר הכי נחוץ לשמירת קיומנו. ללא אספקת חמצן מעל לשתי דקות, האדם מת. כדי לספק את תצרוכת החמצן לגוף שלנו, אנחנו צריכים לנשום בסביבות 14 פעמים בדקה, כאשר כל נשימה ממלאת את הריאות בחצי ליטר אוויר המכיל 21% חמצן ו 0.5% של דו-תחמוצת הפחמן (CO2).

פעילות הנודיות

החמצן עובר דרך הסימפונות (Bronchus & Bronchioles) אל הנודיות (Alveoli) שבריאות. ריאות של אדם בוגר מכילות כחצי מיליון נודיות. כל נודית מוקפת ברשת סבוכה של נימי דם הקולטים את החמצן מתוך האוויר הנשאף דרך האף או הפה. נימי הדם מכילים כדוריות דם אדומות המכילות פרוטאין בשם המוגלובין אליו נקשר החמצן, ואז, הכדורית יוצאת לזרם הדם כדי להגיע לתא מטרה אי שם בגוף, שם החמצן הטרי משתחרר אל תוך תא המטרה והכדורית האדומה מעמיסה את הפסולת של ה CO2 מתוך תא המטרה, וחוזרת חזרה אל הריאות.
כל כדורית אדומה קושרת אליה בועת אוויר אחת; גודל כדורית הדם האדומה קבוע פחות או יותר אך גודל בועת האוויר משתנה בהתאם ליעילות מערכת הנשימה. נשימה יעילה ביותר תייצר בועיות אוויר קטנות ביותר לעומת מערכת נשימה לא יעילה המייצרת בועות אוויר גדולות. זוהי נקודה קריטית להבנהכאשר אדבר מאוחר יותר על אימון מחדש של מערכת הנשימה. ככל שיש יותר בועיות אוויר המחכות להישלח לתוך הגוף, כך יגדל מספר הכדוריות האדומות המתרכזות בתורן בתוך נימי הדם המקיפים את הנודיות. בועיות קטנות יותר מגרות את הגוף לייצר יותר תאי דם אדומים.

ניצול החמצן בגוף

21% מתוך בועות האוויר, הגדולה והקטנה, הינו חמצן. חמצן הוא חומר מחמצן, ובנוכחות דלק, הוא יתלקח. ולכן, 21% תכולה מתוך בועה גדולה יכיל הרבה יותר חמצן מ 21% תכולה של בועה קטנה. הממברנה של תא הדם האדום עטופה במעטפת שומנית; ככל שהיא תהיה במגע עם יותר חמצן, כך עוצמת הבעירה שלה תהיה גדולה יותר. הרבה חמצן ישרף בבעירה וישאר מעט חמצן שיוכל להגיע אל התאים הנזקקים לחמצן בגוף. ככל שבועות האוויר גדולות יותר נוצרת בעירת חמצן גדולה יותר באיזור הריאות, שם, האוויר נקשר אל כדוריות הדם האדומות, ונשאר פחות חמצן עודף שיועבר אל שאר הגוף. לכן, אנחנו חייבים לשאוף לייצר בועות אוויר קטנות ככל האפשר כדי שהבעירה באיזור הריאות תהיה מינימלית ושיוותר הרבה חמצן למטרות חימצון איזורים רחוקים בגוף. במילים אחרות, אנרגיה חייבת להיות מחולקת לאורכו ולרוחבו של הגוף אך אם חלקים גדולים שלה מתבזבזים באיזור הריאות, נשארת מעט אנרגיה לחלוקה לכל חלקי הגוף.

הפיזיולוגיה של מערכת הנשימה

התפיסה הבסיסית הקיימת, טוענת שחמצן חשוב לגוף ו CO2 הוא פסולת שעלינו להיפטר ממנה. ואכן, תוצר הפסולת של הנשימה הוא CO2, אך ברמה מסויימת הוא חייב להיות נוכח בכל מקום בגוף. ה CO2הינו כימיקל טבעי שפועל בשתי צורות התומכות בבריאות מערכת הנשימה. ראשית, כדי לשחרר את החמצן מהקשר שלו להמוגלובין של תא הדם האדום אל תוך תא המטרה, חייבת להיות נוכחות של CO2במקום. ללא CO2, החמצן ישאר קשור להמוגלובין ולכן, לא יוכל לחמצן את תא המטרה ולא יוכל לאסוף את ה CO2 שנוצר כתוצאה מחימצון קודם של התא. שנית, ה CO2 תומך בפעילות הגלית של מערכת השרירים העדינה השזורה בתוך כל העורקים, והוורידים וכן, בצינורות השונים במערכות הגוף המובילים נוזלים, גזים, מוצקים ועוד. תנועת הגליות של השרירים האלו, היא זו שמניעה ומסיעה את כל החומרים השונים בתוך הצנרות וברגע שנוצר חסר של CO2, תנועת השרירים העדינים נפסקת, וחוסר פעילות כזה לאורך זמן, יגרום לשתי בעיות מרכזיות: 2. חסימות בצנרות 2. יובש, קיפאון וחוסר תנועה של הצינורות השונים, דבר שיוביל להיווצרות סדקים בקירות הצנרות, ויגביר את הסבירות להיווצרות תהליכים של טרשת העורקים (atherosclerosis). חייב להיות איזון עדין של שני הכימיקלים המרכזיים של מערכת הנשימה: חמצן ודו-תחמוצת הפחמן, כדי להימנע מבעיות אלו.
כמו שכתבתי קודם לכן, נשימה יעילה ובריאה תצטיין בבועות אוויר קטנות אשר יגרו את הגוף לייצור מוגבר של תאי דם אדומים. ייצור בועות אוויר קטנות יוכל לקרות יותר כאשר הנשימה מתאפיינת על ידי מספר גורמים:
א. נשימת סרעפת ולא נשימת חזה – הריאות מתחלקות לשני איזורים – החלק העליון הקרוב לכתפיים והחלק התחתון בתחתית הריאות הגובל במערכת העיכול. החלק העליון מהווה מעין מחסן רזרבי לאוויר. כאשר האדם נחשף למאמץ גופני גבוה כמו ריצה ארוכה, טיפוס על הרים, סחיבת משאות כבדים וכו, הוא זקוק מיידית לכמות אוויר גדולה זמינה וזו יכולה להיטען במהירות אל החלק העליון של הריאות. כמות כלי הדם באיזור זה נמוכה בהרבה מזו של האיזור הנמוך אך היא מספקת כאמור הרבה אוויר ומייד. מכיוון שהחימצון נמוך באיזורים אלו, האוויר נועד לחמצן בעיקר את איזור הלב-ריאה התומכים בעיקר המאמץ של הפעילות המוגברת, ונשימה זו מכונה "נשימת חזה".
החלק הנמוך של הריאות מאד עשיר בכלי דם כך שכשאוויר מגיע לאיזור זה, רוב החמצן ייספג בקלות אל זרם הדם. וכדי שהנשימה תהיה יעילה, האוויר כאמור צריך להתפרק לבועות קטנות ביותר הגורמות ליותר כדוריות דם אדומות להופיע ולהוביל את הדם אל כל הגוף. הנשימה חייבת להיות שקטה, איטית, שלא תמתח את המרווחים בין הבועיות, ובשל כך רק בועיות קטנות יכולות לחדור אל הנודיות. הנשימה שתאבטח פעילות כזו היא "נשימת סרעפת". הסרעפת (diaphragm) הינה שריר גדול העובר לרוחב הבטן ומפריד למעשה את איזור הלב-ריאה ממערכת העיכול. בשאיפת אוויר הסרעפת מרפה, הבטן מתנפחת ועימה החלק הנמוך של הריאות מתרחב. בנשיפת האוויר הסרעפת נמתחת פנימה ולוחצת את הריאות כלפי מעלה כדי לסחוט את האוויר שנשאף החוצה. בשאיפת אוויר, לחץ הדם בריאות יורד ובנשיפת אוויר לחץ הדם בריאות עולה. ככל שפעולת הנשיפה מתארכת, גובר לחץ הדם בריאות, ואיתו, גובר הלחץ על כל שרירי מערך הריאות, הסרעפת והשרירים העדינים העוטפים את מערך הריאות. הלחץ הנ"ל בונה את יכולת השרירים הנשימתיים, מווסת את כמות האוויר הנשאפת וכמות האוויר הננשפת, תורם ליצירת בועיות אוויר קטנטנות ובעצם, מווסת תהליך של הפחתת החמצן הנשאף כדי להגיע לכמות חמצן אופטימלית, וכמו כן, מווסת את הגברת כמות דו-תחמוצת הפחמן הנשאר בגוף ברמתו האופטימלית הנדרשת. זה נשמע כמו אבסורד; במצב של נשימה תקינה, כדי לשמור על מספיק חמצן ומעט CO2, שואפים כמות חמצן נמוכה יותר וכמות CO2 גדולה יותר.

נשימת יתר (hyper-ventilation)

כשנוצר מחסור בחמצן בתוך הגוף, המידע מוזרם אל איזור הנשימה במוח ושם נשלחת אתראה אל הריאות להכניס יותר חמצן אל הגוף. ככל שהמחסור גובר, כך עוצמת האתראה מתחזקת ומערכת הנשימה תגדיל ככל שתוכל שאיבת אוויר נוסף אל הריאות. וכשהמצוקה הנובעת מחוסר חמצן תגדל, האדם יתחיל לשאוף כמויות אוויר הולכות וגדלות, ולשם כך יתחיל להכניס אוויר דרך הפה ולא רק מהאף. נשימה בריאה חייבת להשתמש רק באף הדואג לנקות את האוויר הנכנס מפולשנים למיניהם, לווסת את קצב, יובש, וטמפרטורת האוויר הנכנס והעובר משם ישירות אל הריאות. במצוקת נשימה הפה שואף כמויות אוויר גדולות יותר שאמנם מכילות הרבה יותר חמצן אך בו זמנית גם שורפות יותר מהחמצן הנוסף בריאות ומשחררות מעט חמצן לזרם הדם כדי שיגיע לתוך הגוף. כשמצוקת חוסר האוויר מתחזקת לאורך זמן, כך הולכת ומתבססת שאיפת אוויר גדולה יותר והאדם מתחיל להעלות את מספר הנשימות שלו לדקה ליותר מ 14, וכשתהליך זה מתבסס לאורך זמן, מתקבע בגוף הרגל חדש הנקרא נשימת יתר (hyper-ventilation). כשנשימת היתר מתייצבת מעל ל 25 נשימות בדקה, באופן קבוע במנוחה, אנחנו מכנים את המצב בשם אסטמה, המלווה בקוצרי נשימה בהן שאיפות האוויר המרובות אינן מסוגלות לספק את דרישות הגוף הבסיסיות לחמצן. האתראה האוטומטית של הגוף לחמצן מתפעלת תהליך של נשימת יתר, אך כשרמת ה CO2 בגוף מתמעטת, אין כל אתראה הגורמת לגוף להזדעק בשל החוסר בCO2. הסיבה היא שבנשימה רגילה, הגוף ישאיר בתוכו כמות אופטימלית של CO2, אך כשהנשימה הרגילה הופכת להיות נשימת יתר לאורך זמן, הנשימה כאמור תתחיל להתבצע דרך הפה, ולאחר כל נשימת אוויר גדולה באה נשיפת אוויר גדולה וזו מפנה כמויות הולכות וגדלות של CO2, ולאורך זמן, הרמה האופטימלית הנדרשת של CO2 לקיום תהליכי נשימה בריאים, מתמעטת, והמעגל ההרסני של נשימת יתר הופך ליותר ויותר קטלני עם הירידה ברמת דו-תחמוצת הפחמן בגוף.

התפתחות בעיות במערכת הנשימה

מצב קבוע ומתמיד של נשימת יתר, מוביל בהדרגה לרמות חימצון הולכות וגדלות של התאים המרכיבים את איברי המערכת הנשימתית. חוסר חימצון נתפס על ידי התאים כאיום על קיום התא. ישנן שלוש דרכים בהן מערכת הנשימה מתגוננת בפני האיום של חוסר בחמצן וב CO2:
1. התנפחות של איברי מערכת הנשימה
2. הפרשת נוזלים סמיכים להגנה על הרקמה
3. התכווצות הקירות הפנימיים של צינורות הנשימה
שלוש דרכים אלו המגינות על איברי מערכת הנשימה באופן מקומי, מעמיסות לחץ על תעבורת החמצן בצינורות, והחווייה הקשה הבאה כתוצאה מכך היא מצוקת נשימה. לאדם החווה את מצוקת הנשימה אין הרבה ברירות אלא, לקחת תרופות באופן מיידי המקילות על ההתנפחות, מייבשות את הנוזלים ומשחררות את ההתכווצויות. התעלמות מהסימפטומים הללו ונטיית הלב להתמודד איתם בכוח הרצון יכולה להביא לתוצאות בריאותיות הרסניות ולמוות מהיר.
התרופות הקלות יותר יבואו בצורה של משאפים עם כימיקלים קלים יחסית, ובעלייה באינטנסיביות של התרופות נמצא משאפים המכילים קורטיזונים, מכונות הנשמה המכניסות תרופות מיידיות לתוך הסימפונות והריאות וכמובן, תרופות מאד חזקות המתמודדות עם סימפטומים קשים אך באות עם מחירים כבדים של תופעות לוואי.

המערכת החיסונית ואלרגיות

אלרגיה היא מצב בו הגוף דוחה חומרים ידידותיים כמו מזון, שתייה, בגדים, חיות מחמד, ועוד כאילו שהם מהווים איום קיומי. מערכת החיסון מופעלת כדי להגן על הגוף מפלישה ומפרישה כימיקלים חזקים (היסטמין) על מנת למגר את הפולשן. התגוננות זו מתקיימת בעוצמה בלתי רגילה בתוך מערכת הנשימה, וגורמת לנזלת, התעטשויות, הפרשת דמעות מוגברת, דליפת ליחה בבסיס הגרון, שיעולים, חרחורים ועוד.
מערכת החיסון היא אוסף של תאי הדם הלבנים הנמצאים בזרם הדם ובהרבה מקומות בגוף, מחכים להוראת הגנה נוכח פלישת אורגניזמים עוינים כמו בקטריות, ווירוסים, טפילים, פטריות שונות ועוד. ככל שמערכת זו תהיה חזקה ויעילה יותר, כך היא תוכל לעשות הבחנה ברורה יותר בין מה שידידותי לגוף לבין מה שתוקף את הגוף. כשהמערכת החיסונית רופסת, ההבחנה הזו מיטשטשת, והגוף מתחיל לתקוף חומרים ידידותיים וגם את עצמו (מחלות אוטו-אימוניות).
כדי להבין מה עושה את המערכת החיסונית חזקה, בואו נחזור אל תאי הדם האדומים. תאים אלו כאמור, קושרים אליהם את החמצן באיזור הריאות ונושאים אותו אל כל איזורי הגוף, שם, הם פורקים אותו ואוספים את דו-תחמוצת הפחמן שנוצרה מהשימוש בחמצן מחלוקת החמצן הקודמת. תהליך זה הוא תהליך חילוף החומרים של החמצן בתא. ללא תהליך זה, לא יתכן חילוף החומרים של המזון בתא – אספקת מזון ואיסוף הפסולת. ככל שהתא נושם טוב יותר כך הוא יבצע את חילוף החומרים טוב יותר, וכשהוא נושם כראוי ומוזן כראוי, הוא פנוי לבצע את המטלות המוטלות עליו בשיא היעילות. המטלות המוטלות עליו הן ספציפיות; תא של כבד ישתתף בפעילויות השייכות לכבד, תא של עור ישתתף במילוי התפקידים המוטלים על העור.
תאים שחילוף החומרים של החמצן והמזון נחלשים בהם לאורך זמן, מתחילים לאבד את היעילות במילוי משימותיהם והופכים להיות תאים שורדים שעיקר מעייניהם הוא לשרוד. הם מאבדים את התפקוד הספציפי שלהם ומתחילים לבצע התנהגויות כלליות כדי לנסות לשרוד. כשתאים אלו אינם משתתפים במילוי תפקידיהם הספציפיים באיברים להם הם שייכים, המערכת החיסונית נכנסת להגנה על המקום החלש ומתחילה ליצור התנפחות סביב לו. כאשר איזור שלם מתחיל להתנהג בצורה זו לאורך זמן רב, ההתנפחות הולכת וגדלה והמערכת החיסונית מנסה לבודד את האיזור משאר הגוף ומתחילה להתייחס אל האיזור כאל בעייה חיצונית, שונה ממערך הגוף התקין. במקום זה מתחילים להיווצר הגידולים הסרטניים והגוף מתחיל לתקוף את עצמו.
ובכן, תאי הדם הלבנים הם תאים הזקוקים כמו כל איזור בגוף לחמצן ולמזון. וכשלתאים האמורים לשמור עלינו יש מצוקת נשימה ותזונה, העבודה שלהם מתחילה להיות פחות יעילה, פחות ספציפית והם מאבדים את היכולת להבחין בין ידיד לאוייב. כאשר הם תוקפים חומרים ידידותיים כאוייבים, אנחנו חייבים לברר לעצמנו האם מדובר באלרגיות, או, האם מדובר ברגישויות המתפתחות כתוצאה מהתהליך המתואר למעלה. בהרבה מקרים אנחנו מטפלים באלרגיות כשלמעשה אנחנו מנסים לתקן טעויות של מערכת חיסונית חלשה.

מערכת הלחץ

המילה הפופולרית לחץ קשורה במוחנו למצב בו אנחנו מוצפים ביותר מידי דרישות ומשתדלים להתמודד איתן באופן מיידי, אך כשבהרבה פעמים אנחנו לא עומדים בקצב, אנחנו נלחצים ונוטים לאמר שאנחנו בלחץ. כל זה נכון, אך כשאני מדבר על מערכת הלחץ, אני מדבר על משהו אחר.
מערכת הלחץ הינה מערכת פסיכו/ביולוגית המכוונת להגן על קיום האורגניזם. המערכת מורכבת מבלוטות ספציפיות במוח, ההיפותלמוס והפיטואיטרי ובלוטות בקצות הכליות הנקראות בלוטות האדרנל. המערכת סוקרת בכל רגע נתון את רמת האיום האפשרי להישרדות האורגניזם, ופועלת במהירות ובאינטנסיביות כדי לשמר את הקיום. שני סוגי איום קיימים: איום פיזי ואיום פסיכולוגי, בנוכחות הראשון מופרש הורמון לחץ בשם אדרנלין ובנוכחות השני, מופרש הורמון לחץ בשם קורטיזול. מצב האיום אינו בהכרח מציאותי ונכון יותר לאמר שמערכת התפישה תופשת ומפרשת מצב כמאיים, וכתוצאה מכך מפעילה את מערכת הלחץ. כשהגורם שנתפש כיוצר איום על הקיום נעלם, המערכת משתחררת ממצב הלחץ וחוזרת לרגיעה מתוך שגרה.
מערכת הלחץ יוצרת בעיות ביולוגיות ופיזיולוגיות כאשר היא תופשת איומים על הקיום כמתמידים ולכן אינה משתחררת. במובן מסויים, המערכת פועלת 24/7 ללא הפסקה, דבר שמביא את הגוף כולו על כל מערכותיו למצב תשישות מתגברת, אובדן החיוניות, וירידה באיכות הפעילות הפיזיולוגית בכללותה. אחת המערכות הפיזיולוגיות הראשונות להיפגע תהיה מערכת הנשימה. במצב לחץ רגעי, באופן טבעי האדם עוצר את נשימתו אינסטנקטיבית כדי לקדם פני מצב מאיים – קבלת הודעה קשה, חדשות רעות בעיתון, שמועות, ציפייה לבדיקות מעבדה ועוד. הפסקת הנשימה לרגע, מפחיתה במעט את כמות החמצן שהגוף מקבל ונשימה מוגברת לאחר מכן תדאג למילוי החסך הזמני בחמצן. כשהפסקת הנשימה עורכת מספר רגעים, מספר שעות, מספר ימים, רוב הזמן, רמת החסר בחמצן מתגברת בהתאם ואיתה הצורך לפצות על חסר זה. הפסקות נשימה אלו הולכות ומגבירות את החסך הנשימתי והגוף לומד להגביר את קצב הנשימה כדי להתמודד עם החוסר הגדל וכך נוצרת תופעת הנשימה המוגברת. ככל שהנשימה המוגברת מתקבעת, כך הולכת ומתקבעת בעיית הנשימה הנגרמת בשל נשימת יתר ארוכה וללא הפסקה.
תפישת מצב כמלחיץ ולא המצב עצמו, תקבע אם האדם בלחץ. כאשר מצב הלחץ נמשך קבוע או הרבה זמן מלווה בהקלות זמניות לא מספקות, מערכת הלחץ מתקבעת ומצב מצוקת הנשימה הנלווה מתקבע גם הוא. ההתקבעות מתבססת בתוך ממספר חודשים ולמרות שהבסיס ליצירתה היה ועודנו, פסיכולוגי, היא נחרתת בזיכרון הגופני כאיום ממשי על החיים. מדובר בחמצן שומר חיים, ולכן, בשלב בו ההתקבעות התבססה, טיפול אייפק רגשי/פסיכולוגי בלבד, לא יעבוד יותר בפני עצמו. שם ידרש השילוב של כל חמשת הגורמים עליהם דיברתי בתחילת מאמר זה.
יש בעייה נוספת חשובה לאיזכור, בקשר בין לחץ לבין בעיות נשימה. אנשים רבים חווים בעיות נשימה הולכות וגוברות אך למזלם (ואולי לחוסר מזלם), מערכת הנשימה שלהם יודעת להמשיך להזרים את האוויר אל הריאות ולרוקן אותן בצורה יעילה כביכול ללא ייצור מצוקות נשימה, שיעולים, חרחורים, אך עדיין, הולכת ומתפתחת אצלם בעיית נשימה. אדם זה לא יוגדר כחולה אסטמה או ברונכיטיס, אך שלושה מדדים פשוטים של מספר הנשימות בדקה (מעל ל 14 לדקה), עצירת נשימה מבוקרת (control pause – CP – מתחת ל 30 שניות) ומהירות דופק הלב במנוחה (מעל ל 80 בדקה) יצביעו בצורה ברורה על בעיית נשימה כרונית, על אף שאין סימן קיום לסימפטומים נשימתיים. מצב זה הוא מצב בו מערכת הלחץ הולכת ומעלה את סף הלחץ שלה בהדרגה בתוך מהלך החיים העמוסים, וכשתפישת הלחץ עולה, יעילות מערכת הנשימה יורדת. בשלב מסויים בהמשך, כשמדובר בתהליך מתמשך של ירידת יעילות מערכת הנשימה, הסימפטומים השונים יבואו לידי ביטוי ומצב מחלה יתחיל להראות עצמו בצורה גלוייה.

בריאות אופטימאלית

אדם בריא אינו לוקה במחלות. התמונה הזו אינה לקוחה מן האגדות. אדם בריא לא חולה במחלות כרוניות קשות, לא נפגע מפגיעות גנטיות מיסתוריות שיום אחד מתעוררות, וגם אינו חולה במחלות קלות כמו שפעת והצטננויות. אם הוא מצטנן או לוקה בשפעת, אלו אפיזודות קצרות בנות יום-יומיים עליהן הוא מתגבר ספונטנית, לא בהכרח באמצעות תוספים או טיפולים.
אדם בריא נושם בריא, נשימתו איטית, סרעפתית (בטן מתנפחת קלות בשאיפת האוויר), שקטה, ללא מאמץ. נשימתו מתבצעת דרך האף בלבד, וכשאינו מדבר פיו סגור. כל תא בגופו מקבל אספקת חמצן מסודרת, חילוף החומרים שלו יעיל ומהיר, המערכת החיסונית חזקה ומגנה, פעילות העיכול טובה ומסודרת והתיאבון שלו בשיווי משקל. השינה שקטה, עמוקה ומתקצרת בהדרגה; שינה עמוקה וקצרה, טובה יותר במשמעות הרפואית שלה משינה ארוכה אך טרופה ולא נינוחה.
לאדם בריא יש אותן בעיות פיזיות כמו לאנשים הסובלים ממחלות. הוא מותקף על ידי פולשנים, מתחילים אצלו תהליכי התנפחות והפרשות פנימיות אך בניגוד לאדם החולה, תופעות אלו מתנקות בין דקות לשעות ולרוב אינן באות לידי ביטוי בצורת סימפטומים. המהירות והיעילות בה מערכות חילוף החומרים והמערכת החיסונית מטפלות בבעיות עם התהוותן היא הקלף המנצח וזהו קלף מנצח כי האדם נושם בריא.

אימון נשימה, מערכת הלחץ, התעמלות ותזונה

שריר הסרעפת הינו השריר היותר חשוב לנו במערך הבריאות שלנו. במובן מסויים, בפעילותו, הוא מופקד על בריאות מערכת הנשימה שלנו, וקשיים מסביב לו (מערכת העיכול) ו/או בו עצמו, ישפיעו בצורה מכרעת על בריאות מערכת הנשימה שלנו ומכאן, על כלל בריאותנו. במאמרי המשך למאמר זה, אפרט את אפשרויות אימון הנשימה הנכון בשילוב הסברים על שימוש נכון של הסרעפת. ארחיב על העבודה עם מערכת הלחץ, איזון שלה והתמודדות עם תפישות מגבירות לחץ בחיי היומיום והתמודדות עם טראומות עבר החיות בזמן הווה ומגבירות את הלחץ. כמו כן, אדבר על התעמלות נכונה התומכת באימון הנשימה, תומכת במצב הזרמה סדירה של חמצן ודו-תחמוצת הפחמן במערכת. אכתוב על תזונה, לא כל כך מהמקום של מה מותר ומה אסור ומהי הדיאטה הנכונה, אלא, ממקום בו התזונה תהפוך להיות חלק משמירת מערכת ביולוגית נקייה מפולשנים, פרזיטים, פטריות, המונעת את הצרות המתגברות בחברה של היום של צרבות והתנפחויות שלהן השפעה ישירה שלילית על איכות הנשימה.