אחת הנקודות היפות של טיפול אייפק שכאשר מתחילים עם מטופל לא תמיד יודעים לאן יתפתח הטיפול, מה יהיו החומרים הרגשיים ובמי נטפל.
נקודת ההתחלה מאד שונה מנקודת הסיום, אך גם מאד דומה ויש חזרה כמו ספיראלה על נושאים שונים.
בני (שם בדוי), גבר באמצע שנות ה – 40 הגיע לטיפול בהמלצת אחותו, כיוון שרצה להפחית כעס, ואת האימפולסיביות בתגובות שלו כלפי הסביבה. בני, נשוי עם 4 ילדים בני 13, 9, 7, 4 עצמאי עם עסק שמעסיק מספר עובדים, עישן סיגריות וסבל מעודף משקל קל.
הדבר הבולט בטיפולים היה שלא הצליח לנשום דרך האף. הוא סיפר שמדי פעם היה זקוק למשאף עם התקפי אסטמה ועם אלרגיות עונתיות.
בני גדל במשפחה חמה עם עוד 5 ילדים שיש בה הרבה שמחה ועזרה, אך הגידול של המשפחה היה הרבה בעזרת הסבתות. ההורים היו ברקע ודאגו בעיקר להישרדות כלכלית של המשפחה. בני חווה מעט הכלה וקבלה, ולמד לגדל ולטפל בעצמו מגיל צעיר.
פגישות הטיפול לא היה מספיק רצופות והרגשתי שאני לא מצליחה לייצר דינמיקה וכוח לטיפול והקשר לא היה מספיק יציב עם בני. נוצר לי הרושם שבכל שלב יש חשש שהטיפול לא יחזיק מעמד והוא יפסק.
בטיפול אייפק אני עובדת בכל מיני דרכים כדי לייצר אמון של המטופל בי שלא משנה מה יקרה, מה יספר ומה יהיו האמונות שלו הוא ירגיש בסדר, מוגן ומוכל.
אחת הדרכים היא לבדוק מה הגוף של בני מסכים שאומר ומה לא. הרבה מהטיפול היה בשקט, ומעט מאד דברים יכולתי לומר. בני, בשלב מסוים החל לצחוק עלי שאני לא אומרת כלום. ברמה האנרגטית הוא בעיקר היה זקוק להכלה של תינוק הזקוק לרחם עם מעט מילים רק אנרגיה של שקט.
לקח לנו כמה חודשי טיפול עד שבני הפסיק את הטיפול ולא חזר אלי להודעות שהשארתי. הרגשתי שהוא נעלם ואין לי דרך לתקשר איתו שוב. הרגשתי שפספסתי אותו ולא ניתן להחזיר אותו לטיפול.
האמנתי שלא הצלחתי ליצור בו חוויה של אחדות ראשונית כיוון שלא נוצרה התמסרות בטיפול.
כאשר מגיעים ליחסים של אמון בכל הרבדים (גם הלא מודעים), אז הטיפול מתחיל לצמוח ולהניע את המטופל לרצות בשינוי הדפוסים והאמונות שבהם הוא נאחז.
אחרי מספר חודשים שלא שמעתי ממנו הוא חזר לטיפול בעיקר כדי לטפל בבתו שחוותה התקפים של אבנים בכליות. הוא לא הבין למה הייתי מופתעת כששמעתי ממנו. הוא חשב שהוא לא הפסיק את הטיפול רק יצא לכמה חודשים של חופש. הבת נעמי (שם בדוי) החלה את כיתה א' ותוארה כילדה חזקה ומלאה אנרגיה. בפגישה אחת בקליניקה שלי עם הילדה, פגשתי ילדה כבויה, מרצה ולא שקטה. במהלך הטיפול על הכליות אף ברח לה קצת פיפי מרוב לחץ ומתח.
בהמשך המפגשים הגיעה לטיפול קרן (שם בדוי), רעייתו של בני, שגם היא החלה בטיפול והפסיקה בחלקו הראשון, שוב כיוון שלא נוצר חיבור והטיפול לא התקדם.
קרן, מורה בבית ספר תיכון, עבדה איתי בהתחלה על חוסר הביטחון וחוסר הריכוז שלה. היא העלתה טענות של שכחה וחוסר מיקוד בעבודה. הפעם, כאשר חזרה לטפל בנעמי, הצלחתי להתחבר אליה וליצור אמון. הטיפול בנעמי שמר עליה מחשיפה מלאה שלה ואיפשר לה להתקדם בקצב איטי ולא יצר לחץ לשינוי.
בפגישה הראשונה, בביופידבק של מערכת השרירים של הגוף, התגלה שהכליה השמאלית של נעמי לא מתפקדת והכליה הימנית מפצה בעודף תיפקוד. הכליות היו חסומות משלב עוברי.
בפגישה מאוחרת יותר עלתה במטריצות המילה – כסף/בעיות כלכליות, שהזכירה לאימא אירוע חריג שנשכח: התברר, שכאשר קרן היתה בהריון עם נעמי, אביה – הסבא – התקשר לבני במפתיע וללא הכנה מוקדמת, ודרש שהם יחזירו באותו יום הלוואה כספית גדולה שהתחייבו לשלם לפני מספר שנים.
בני וקרן נלחצו מאד מהשיחה שהיה בה גם איום ותוקפנות של אביה. המתח והלחץ השפיעו על נעמי כעוברית ונוצר זיכרון חוויתי אנרגטי של פחד ששוחזר שוב בנסיבות דומות בהמשך, ודאגה לבני מצד נעמי הילדה. ההורים גייסו את הכסף תוך כמה ימים, עם הרבה לחץ ומתח. אחרי שהועבר הכסף היה נתק של מספר חודשים בין קרן ובני למשפחתה.
בעקבות הזיכרון שנפתח בעבודה עם המטריצה, נפתחה הזדמנות לטפל בטראומה של קרן – לגדול עם אב תוקפני ואלים שערער את בטחונה והפעיל אצלה מנגנוני הגנה של הכחשה, הדחקה וניתוק רגשי, כשלרוב, היא החביאה את הרגשות שלה ולא בטחה בסביבה הקרובה.
כדי לעזור לכליות לתפקד, הילדה לקחה מספר חודשים כדורים שעזרו לסנן את הנוזלים ולמנוע התקפי כאבים. אחרי מספר טיפולים היצעתי להפסיק עם התרופה כדי לראות מה מצב הכליות באופן אמיתי.
מאוחר יותר, בבדיקות מקיפות בבית החולים, התוצאות היו תקינות גם של השתן וגם של הקלציום, וכרגע הילדה לא חזרה לקבל תרופה.
מיכל (שם בדוי), הבת השנייה במשפחה, בכיתה ד', החלה לקחת ריטלין כיוון שלא הצליחה חברתית ולימודית בבית הספר. היא התאפיינה בפיזור, חוסר הצלחה להתארגן על המשימות הכיתתיות, ציונים נמוכים, ביטחון עצמי נמוך, חוסר מסוגלות לסמוך על עצמה וליצור קשרים חברתיים עם עמוד שידרה משלה.
משיחה עם ההורים מסתבר שהמצב החל בגן עם בעיות של הבנה וריכוז שהוביל לצורך בליווי של סייעת. המלצתי לקרן שנמשיך את הטיפול ולאט לאט נראה אם נצטרך את הריטלין.
כאשר בדקתי את מיכל מתי החלה הבעיה האנרגטית היא העלתה שלב טרום הפרייתי. מבירור התברר שלקרן לקח כשנתיים עד שנקלט ההריון, והיא הצליחה להרות, לתפישתה, בגלל הטיפול ההורמונלי שקיבלה.
טיפולי אייפק שיחררו את החסימות האנרגטיות והאמונה שהיא הרתה רק בגלל הטיפול ההורמונלי ולא בזכות עצמה. בטיפול עבדנו בעיקר על קבלה והכלה את מיכל. עלו פחדים של קרן מהעבר שלה כילדה הורית המטפלת מגיל צעיר בזוג אחיות תאומות קטנות ממנה. היחסים של קרן עם מיכל, היו שיחזור של היחסים עם אימא: ביקורת, כעס ואכזבה שהיא לא עונה על הציפיות "כנותנת" שירותים להוריה.
אחרי מספר טיפולים במיכל, התקדמנו לגיל רגשי שלוש בוא נולדה למיכל אחות, ובמשפחה השינוי גרם לנסיגה אצלה בגן. בני היה בתקופה מאד לחוצה בעסק העצמאי שלו, וקרן נשארה להחזיק את המשפחה ללא תמיכה רגשית. כעס, ניתוק ודיכאון ששררו במשפחה אז, היו מיכשול לצמיחה בטוחה של מיכל, והיא החלה בנסיגה שגרמה לה לקבל סיוע שסימל חזרה לשלבים ינקותיים מבחינת התפקוד בגן. החלק העצמאי שרוצה לגדול החל להצטמצם והמשימות שהלכו ונהיו יותר מורכבות היו מאתגרות רגשית ונפשית עבור מיכל.
בעקבות הטיפולים החלה מיכל להרגיש יותר אסופה ומוחזקת על ידי קרן ולסמוך על עצמה שהיא אינה זקוקה לריטלין כדי להצליח בבית ספר.
ההחזקה הרכה והקבלה את מיכל עזרו לה להיות נוכחת ולא להתנתק מההווה שהיה מכאיב מדי בעבר.
המורים לא הבינו איך הריטלין ירד והיא נשארה ממוקדת ופנויה למשימות הלימודיות.
היכולת של קרן להזין פסיכולוגית את מיכל באהבה וקבלה עודדו אותה לגדול ולהתפתח ולחזור להיות היא עצמה מתוך אמונה שהעצמי שלה בסדר ויקבלו אותה כמו שהיא.
באחת הפגישות סיפרה לי קרן חוויה שהמחישה את ההבדל בתפישה שלה את הטיפול וההורות. היא בילתה עם הילדים בבריכה עם חברה משותפת. בעוד הן משוחחות קראו לה ילדיה לבריכה על מנת שתעזור להם. לרוב היא הייתה נשארת נאמנה לחברה וממשיכה להיות קשובה לחברה. מתוך רצון לרצות ולהיות "טובה " כלפיה.
השוני בפניות הרגשיות לילדים ממקום נעים ולא קורבני היה חדש עבורה והיא שמה לב אליהן אחרת ממה שהורגלה. הנכונות והפתיחות לספר לשתף ולהביע את עצמה באופן חופשי סימנו את התפנית בטיפול.
הטיפול טרם הושלם ואנחנו ממשיכים להיפגש לסירוגין בין ההורים, כאשר נוצר קשר פתוח וזורם בתוך המשפחה וגם החוצה כלפי הסובבים.
הטיפול מחזיק ומתחזק מכיוון שיש ערוץ אנרגטי פתוח בין כולם וניתן לחוש את זה בתוך הטיפול ומחוץ אליו בהודעות בין הטיפולים.

תמי רייס
מומחית אייפק ומורה