נער בן 17 נהג לכסוס את ציפורניו עד שדממו באופן קבוע ועם הזמן, אורכן הלך והתקצר. לא היתה לו כל מודעות לתהליך ואימו היתה מנסה להפריע לו כשכיסס ולגרום לו לחדול מההתנהגות, אך ללא הצלחה יתרה. המתבגר הנ"ל התאפיין בחייו בהתנהגות שקטה, "ילד טוב", ולא זיהיתי בהתנהגותו נטיות לריצוי או כעסים והתנגדויות שמאפיינים הרבה מתבגרים. כיסוס הציפורניים היה למעשה צורה של טיק הנובע מלחץ פנימי, מסערה פנימית שלא היו לו כלים להסתכל בהם, לבטא אותם, להתמודד איתם. הטיפול בבעיית כיסוס הציפורניים התאפיין מלכתחילה ועד סופו המוצלח בעבודה שקטה. לא היתה שום שיחה, הודאה בממצאים שמצאתי ו/או התפתחות של איזושהי סערה רגשית נוכח מה שמצאתי.
ומה שמצאתי מפגישה לפגישה (הטיפול ארך כשישה חודשים) היה הרבה כעס והתנגדות בתוך המשפחה. אביו היה מנהל בכיר בחברה גדולה וכשחזר הביתה נשאר בתפקיד המנהל הקשוח ולא איפשר בכל צורה שהיא הבעת רגשות על ידי בני משפחתו שמשמעותה בעיניו היתה התמרדות בסמכות שלו. הילד גדל באווירה שאין מקום למחשבה יצירתית, ייחודית משלו, וכל מה שידע מגיל צעיר זה שהחיים מתנהלים בדרך שהאבא מגדיר.
האמא חיה בפחד קבוע מבעלה. לא היתה כל אלימות פיזית ו/או מילולית בבית. האווירה היתה שעל פי האבא יישק דבר. מספיק במבט של בעלה שגרם לה להתקפל ולעצור כל הבעה של התנגדות.
פגישה משפחתית אחת שזימנתי, נתנה לי את התמונה במלואה; האבא ישב לאורך כל הפגישה בשקט, עם מבע פנים קפוא, שידר בהבעותיו התנגדות עצומה לטיפול וכשביררתי איתו איך הוא חש לגבי הטיפול בבנו אמר שכל מה שיעזור לבנו מקובל עליו. בפגישה זו לא ראיתי בשפת הגוף של הבן כל רמז של מתח או התנגדות לאבא, נושאים שעלו חזק באמצעות מבחן שרירים מפגישה לפגישה.
נושא כסיסת הציפורניים הפריע לבן לאורך תקופה והוא ביקש מאימו שתמצא איש מקצוע לעזור לו להיגמל ואכן, אימו יצרה איתי קשר ראשוני בעקבות בקשתו. בפגישה הראשונה ובהמשך, סיפרה לי שהיא מאד אוהבת את בעלה אבל פוחדת שאם תאמר לו כל מה שעל ליבה הוא יעזוב אותה. הודתה שהוא לעולם לא איים ובמעט שהתבטא אמר לה שהוא אוהב אותה וטוב לו בנישואין. הבן גדל באווירה זו של פחד העומד באוויר באופן תמידי ובהפנמת הפחד של אימו מאביו. בערך בגיל 8 "גילה" את כיסוס הציפורניים ומהר מאד הרגיש מעין רגיעה כשכיסס את הציפורניים. כל הממצאים שלי כולל הרגיעה מכיסוס הציפורניים, באו רק מהמידע של מבחן השרירים; הילד לא אישר ו/או הביע איזשהם תכנים רגשיים.
בפגישות החד שבועיות במשך החודשיים הראשונים, לא חלה כל התקדמות. כל פגישה התנהלה על ידי כלי הטיפול השונים שנדרשו על פי מבחן השרירים וסיפקו הרבה מידע על הדינמיקה הפנימית בלב הנער, וכאמור ללא כל תגובה מצד הילד. אחרי חודשיים הוא סיפר שתפס את עצמו כמה פעמים עומד לכוסס את ציפורניו ומייד עצר התנהגות זו במודעות. במשך ארבעת החודשים הבאים, המודעויות לדחף לכוסס גדלו ועימן הכיסוס עצמו הלך ופחת. הציפורניים החלו לצמוח והוא היה מראה לי את הצמיחה בפגישות עצמן. מידי פעם, בזמן פעילות מרובת מתח, מבחנים, צפייה בספורט שאהב בטלויזיה, היה מכוסס ללא כל מודעות והיה מתעורר כמו מחלום לגלות שכיסס. בחודש האחרון לטיפול הכיסוס פסק לחלוטין ולאחר כחודש נפרדנו כשהוא מאד מרוצה מההישג שהשיג.
טיפול זה היה מאד מיוחד בעיני. הוא היה מיוחד ראשית מפני שרק טיפול אייפק יכול היה לייצר את התוצאות ואי אפשר היה לחשוב על התרומה של המרכיב השיחתי כי לא היה כזה. כביכול, זה יכול להחשב טיפול משעמם, ואכן, כשיושבים עם אדם בחדר לאורך פגישה טיפולית לאורך שישה חודשים ואין כל שיחה משמעותית על מידע חשוב העולה מגוף המטופל, זה יכול להרגיש משעמם וחסר תועלת. אבל למעשה, שוחחתי איתו על הכאבים והמתחים אותם חווה בצורה שקטה, אנרגטית וכמובן שהתוצאות שהושגו יכלו לאשר את מהלך הטיפול.
בברכה,
