גבר באמצע שנות השלושים שלו פנה לטיפול IPEC עם כתמים שחורים אדומים נרחבים על שתי רגליו, מהברכיים ומטה. כתמים אלו הלכו והתפתחו בתוך פחות משנה לפני שפנה לטיפול. שני רופאי עור אליהם פנה לא היו מסוגלים לאבחן את הסינדרום. נערכה ביופסיה אשר חזרה שלילית. במש מצא משקעים רגשיים עמוקים מהילדות המוקדמת. בתקופה זו, הילד נחשב לחריג ובעייתי בעיני הקבוצה החברתית אליה השתייך מגן עירוני עד לכיתה ד'. הוא היה על תרופות להיפראקטיביות למרות שלמעשה הוא לא אובחן ככזה. הוריו היו מרוחקים ולא מעורבים יותר מידי בקשיים הפסיכולוגיים מהם סבל. הטיפול שלו התמקד ברובו על שנים אלו. במש אבחן אירוע אחר אירוע והקודים האנרגטיים של האירועים אוזנו. המטופל סבל בתקופה הראשונה לטיפול מחרדות קשות והתקפי פניקה שמקורם והסברם לא היה ידוע. במש ידע לקשר מבחינה סיסטמית את הרגשות העזים הללו לטראומות ספציפיות מאותם גילים מוקדמים ואל הדרך בה המטופל קישר בדימיונו סיטואציות בהווה שהרגישו דומות למצבו הרגשי כילד. הטיפול התמקד רק בפן הרגשי ולעולם לא היתה התייחסות לצד הפיזי – במש לא הציע איזושהי סיבתיות פיזית ו/או תזונתית לבעיית העור שלו. הדבר המעניין ביחס לטיפול זה הוא ההשתפרות העצומה והאיכותית במצב רוחו הכללי ובגישתו אל החיים של המטופל אשר במקביל להשתפרות זו הלכו כתמי העור על רגליו והצטמקו עד שנעלמו כליל כשנתיים לאחר .