אישה בשנות השלושים לחייה, סבלה מהתקפי זעם בלתי נשלטים שהיו מופיעים ללא אזהרה מוקדמת ואשר לאורכם היא חוותה עצמה באובדן קונטרול קשה. התנהגויות אלו קרו רק בתוך התא המשפחתי שלה, כלפי בעלה וילדיה, ולעולם לא קרו בחוץ. היא ספרה שהוריה היו לא יציבים בנפשם לאורך ילדותה עד שהתגרשו בצורה המכוערת ביותר, שכללה אלימות פיזית ומילולית קשה עם הרבה ביקורי המישטרה בביתם. מגיל העשרה ועד לאמצע שנות העשרים בילתה אצל הרבה פסיכולוגים אך ללא פתרונות ריאליים לקשייה. ללא כל הפתעה, במש אישר שקשייה הרגשיים נובעים ישירות מן הקשר ההורי/משפחתי הקלוקל, אליו נחשפה בילדותה. היא בלתה בטיפול IPEC מעל לשנתיים; התקפי הזעם והכאב שהיה צמוד אליהם הלכו והתנקו בצורה שיטתית, ובד בבד, עסק הטיפול במקביל בשיקום הערך העצמי שלה. עלייה בערך העצמי החלה לבטא עצמה בשכלול יכולות התקשורת שלה עם בני/בנות משפחתה וכן עזרה לה לפתח מנגנוני הסתגלות יעילים יותר כתחליף להתקפי הזעם שלה.
