ושוב אנחנו עומדים בפני החגים ושוב אני חוזר ונפגש במטופלים המתחילים לחוש את תחושות הבדידות אותן הם חווים הרבה פעמים כשהמשפחות והחברים מתכנסים לחוג חגים לאומיים ודתיים. שני מושגים עולים בראשי כשאני חושב על מטופלים אלו: להיות לבד ולהרגיש בדידות.המושג הראשון הוא מצב פיזי נתון. האם האדם נמצא ביחסים או לא. האם הוא משתתף בחגיגות השונות עם משפחה ו/או חברים או לא. המושג השני הוא מצב נפשי; זהו מצב בו רגשית כואב לאדם, ותחושת הבדידות מקפלת בתוכה היבטים רגשיים שונים. לאחד זו תהיה תחושה של "לאף אחד לא אכפת ממני" לאחר זו תהיה תחושת כישלון חברתי המתמצה בתחושה של דימוי עצמי מאד נמוך ולשלישי תהיה זו תחושת ריקנות וחוסר שייכות.
תהיה התחושה של הבדידות אשר תהיה, היא אינה בהכרח נגזרת של להיות לבד. ישנם רבים הנמצאים פיזית לבד ואינם חשים בדידות בשעה שרבים אחרים יכולים להיות בקשרים משפחתיים/חברתיים, מאד לא לבד פיזית, אך חשים בדידות רבה.
כשהחגים מתקרבים, נוכל לשמוע יותר את המטופלים מדברים בצורה גלוייה יותר או פחות על תחושות הבדידות המתעוררות בהם לנוכח החגים המתקרבים. אם כך, יש כמה דרישות אבחנתיות העומדות בפני מטפל אייפק הפוגש במטופל המתחיל להביע את תחושות הבדידות שלו. ראשית, צריך לדעת אם מדובר בתופעה קשורת חגים או, האם מדובר בדיכאון כרוני שרק מתגבר יותר נוכח החגים הקרבים. שנית, צריך לדעת האם תחושת הבדידות קשורה לאדם ו/או משפחה ו/או קבוצה ספציפיים, או שמדובר בתחושה כללית יותר.
ולמטפלי אייפק המרגישים לא בנוח ואינם בטוחים איך לתמוך ולטפל בבעיית הבדידות, אנושיות, אמפתיה והקשבה יכולים ליצור אפקט ריפויי חזק לאין ערוך, בנוסף לטיפול אנרגטי בנושא. אני מציע למטפלי אייפק במצבים אלו לא למהר כל כך לכתוב את הפתק הטיפולי אלא לתת חיבוק, טפיחה על הכתף באופן מעשי ו/או באופן וירטואלי, ולעזור בכך למטופל להרגיש ולו במעט, שיש בעולמו מישהו המעוניין לדעת מה קורה איתו, ולהקל את תחושת הבדידות שלו.
אז לקראת ראש השנה, לפני שנטבול את התפוח בדבש, מסקרן אותי לשמוע מה היא התייחסותכם לנושא זה ואיך לדעתכם צריך לתמוך במטופל הסובל מבעיית הבדידות בחגים ובכלל.
