הרבה פעמים אנחנו נוטים לבלבל בין מצויינות להצטיינות. למרות שלפעמים שני מושגים אלו חופפים, הם עדיין שונים בתכלית זה מזה.
מה קורה כשהמצויינות שלנו בתחום מסויים או כשההצטיינות שלנו בתחום אחר, פוגעים בבריאות שלנו ומורידים אותנו למטה. מה קורה כשאנחנו מתחילים לבלבל את הגבולות בין מצויינות והצטיינות.
בעקבות מחקר אישי בן שנים רבות עם מאות מטופלים מצויינים ומצטיינים בתחומיהם, אני יכול לקבוע במידה רבה של וודאות, שרוב המצויינים הפגינו לאורך זמן מידות גבוהות יותר של בריאות גופנית ונפשית מאשר אלו של עמיתיהם המצטיינים.
מהם ההבדלים בין המצויין למצטיין
לאדם מצויין יש חוזה פנימי בינו לבין עצמו, בו הוא שואף לשכלל, לייעל, להעשיר את מושא עבודתו, מחקרו, עיסוקו. לאדם המצויין יש ברוב המוחלט של המקרים תשוקה עזה לנושא בו הוא מצויין. הוא שואף אליו, הוא חושב עליו ברוב זמנו, הוא מרגיש אותו. הוא מפתח לאורך זמן תושייה ואינטואיציה גבוהים בהקשר הנושאים בהם הוא מצויין. כשהוא מצליח לעבור מכשול בדרך הפיתוח של מושא המצויינות, הוא מרגיש שמחה עצומה בתוכו. אדם מצויין יכול לפתח קשר רגשי עמוק למושא מצויינותו והוא יכול לפתח תלות רגשית פנימית גבוהה ביכולתו להוציא לפועל את שאיפותיו התכנוניות והיצירתיות. האדם המצויין ייטה לחיים פרטיים, יהיו לו מעט אנשים מאד קרובים אליו, ובעיקרו, האדם המצויין הוא המקור לפידבק ולביקורת אותם הוא מעניק לעצמו. החוזק הגדול ביותר של האדם המצויין טומן בחובו גם את החולשה הגדולה ביותר שלו והיא הנטייה לפרפקציוניזם.
לאדם מצטיין יש חוזה פנימי בינו לבין עצמו לפיו הוא חייב לקבל הכרה מהסביבה שלו, מהבוס, מהחברה בה הוא עובד, מהקולגות. האדם המצטיין, בהרבה מקרים ייטה לשאוף למצויינות ובהרבה מקרים לא. אך בכל מקרה, השאיפה החזקה של המצטיין היא ראשית, להצטיין בעיני האחרים. חלק גדול מחיי הנפש שלו יוקדש לפנטזיה של איך זה יהיה כשיזכה בהכרה על ידי אחרים. רגשות אדירים מושקעים בכך ויכולים לגרום לאדם המצטיין לפעול במקום עבודתו באופן פוליטי, לקדם את שמו, מעמדו, פרסומו. הצלחה בקידום תביא איתה אושר וכשלונות קידומיים יטפחו קשה על פניו של השואף להצטיינות ויגרמו לו לכאב לב, לכעס וטינה. השואף להצטיינות מאד תלוי באחרים וקשה לו בגדול לשאת ביקורת. מכיוון שלאדם המצטיין חשובה מאד ההישגיות החיצונית וההכרה בו, הוא ייטה הרבה פעמים לוותר על עקרונות חשובים בעשייתו כחלק משאיפותיו להחשב מצטיין.
עצמאות ותלות
בשעה שלמצויין יש תחושת עצמאות גדולה בתחום העשייה שלו, כי הרי הוא היוזם והמוציא לפועל, עדיין, הוא חי בעולם מציאותי בו יש ממנו דרישות חיצוניות. כשאומן כותב שיר אותו הוא רוצה לפרסם, לחברת התקליטים יש רעיונות משלהם מהי האומנות ביצירה ומהו בר שיווק. הם יפעילו לחץ על האומן לשנות חלקים ביצירתו אם הוא רוצה לפרסם אותה. כשהאומן לא זקוק להצטיינות, יש לו הרבה יותר כוח עצמאי איתו הוא יכול לשחק. אבל, כשהאומנות היא פרנסתו, הוא יחוש כאב מול לחץ גובר לשנות את יצירתו בניגוד לתחושותיו העצמאיות.
למצטיין לעומתו, יהיה קל יותר להיות תלוי ולהגיב בחיוב לדרישות המציאות לשינוי. כשחיי הנפש של המצטיין פונים ממילא החוצה, יהיה לו קל יותר להתחשב בדעות האחרים ולשנות את מהות יצירתו. אבל, כשבתהליך היצירה עולה למצטיין הצורך במצויינות, הוא נתקל בקונפליקט בו התלות שלו באחרים גורמת לו להתפשר בדרישות המצויינות העולות מתוכו.
פוטנציאל הפגיעה בבריאות
אדם בריא הוא אדם הנמצא במצב של איזון מתמיד. הוא מאוזן עם דרישות הסביבה החיצונית וקיים בו איזון מתמיד בין כל מערכות ואיברי גופו הפיזיים המתואמים עם המערכת הנפשית שלו.
ישנם מצבים זמניים בהן יש הפרות של האיזון ואלו הן חלק מתהליך האיזון. כשאנחנו עייפים אנחנו הולכים לישון. כשאנחנו רעבים, צמאים, מתוסכלים כועסים, אנחנו עושים מה שצריך כדי לחזור לאיזון בכל צד המבטא חוסר איזון.
המחלות, הפגיעות המתמשכות בבריאות, מעידות על יציאה קבועה מאיזון ואשר בהכרח תתחיל ליצור מצבי מחלה, בגוף ובנפש. כמובן שבכל מצב בו לוחצים לכיוון מסויים לאורך זמן, חודשים, שנים, הפגיעות של חוסר האיזון ילכו וייצרו מחלות כרוניות.
כשאדם אינו מסופק, אינו מאושר, מרגיש מרירות קבועה לאורך תקופות ארוכות, מבלי לראות את הסוף לרגשות אלו, הוא דן את מערכת גוף-נפש שלו לתנאי היווצרות מחלה ופגיעה באיזון הבריאות. הנקודה החשובה היא שאין אור בקצה המנהרה, זאת אומרת, אין הכרה בכך שיצא משיווי המשקל וזה אומר שהאדם מקבל את מצבו כלא ניתן לשינוי. הוא לא מאמין שמשהו ישתנה, וראיית העולם שלו הופכת ל "זה מה שיש".
התחושות האלו משנות לאיטן את אופי התהליכים הפיזיולוגים, העוברים תהליך איטי של מעבר למצב לחץ כרוני הגורם לאדם להיות במצב קבוע של איום הישרדותי הדורש היערכות אחרת בחיים כדי להתגונן בפני איומים. כשהאדם לא רואה את האיומים, במובן מסויים אין לו מה לשנות עד שמתחילים הסימפטומים. כשאלו תוקפים ואינם עוזבים מתחילה להתבהר לאדם העובדה שהתפתחה בו מחלה.
לפני שנים טיפלתי בטיפול אייפק במטופל שסבל מכאבי גב תחתון. הטיפול הלך והתקדם ובפגישה טיפולית מסויימת, כשהסתיים הטיפול, הוא אמר לי שכאבי הראש עברו לו לחלוטין. תיקנתי את מה שאמר כפליטת פה ואמרתי לו שכנראה התכוון לכאבי הגב. לא, הוא התעקש, כאבי הראש. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש הקלה משמעותית מכאבי ראש כרוניים שכל כך היה רגיל אליהם במשך שנים, כך שאלו הפכו להיות חלק ממנו, ורק כשהכאב עבר, הוא יכול היה להכיר בכך שהוא סבל ממנו.
כדי להבין את פוטנציאל הפגיעה בבריאות צריך להכיר את מערכת הלחץ.
הבריאות הנפשית והגופנית נובעת בעיקרה מהדרך בה אנשים חווים לחץ ובדרך בה הם מפרשים לעצמם את הלחץ. החוויות והפרשנויות בעיקרן אינן מודעות לאדם; אלו תהליכים הרוחשים מתחת לפני השטח, והרבה פעמים, הסימפטומים שמתחילים להטריד, הפיזיים והנפשיים הם הסימן לכך שמערכת הלחץ עובדת בתוכנו.
מערכת הלחץ
פיזיולוג בשם דר. הנס סלייה גילה בטעות באמצע שנות ה40 של המאה הקודמת, מערכת פסיכו-פיזיולוגית בגוף והוא היה בטוח שגילה הורמון חדש שלא תועד עד אז. אחרי שהבין את טעותו, החל לחקור את המערכת והסתבר לו שבכל יצור חי קיימת מערכת פידבק בין המוח לבין בלוטת האדרנל הממוקמת בחלק העליון של הכליה, ובמערכת זו, המוח סורק את הסביבות בהן הוא נמצא, הסביבה הפיזית והסביבה הפסיכולוגית. הסריקה היא מתמדת, ובכל שעות הערות בודק המוח את הפוטנציאל לפגיעה מסכנת חיים ו/או מסכנת את הקיום הפסיכולוגי של האדם.
כשהמוח מתרשם שיש סכנה, הוא גורם להפרשת הורמוני לחץ מן האדרנל אל זרם הדם. כשהלחץ הינו פיזי, הרמת משאות כבדים, ריצה ארוכה, האדרנל מפריש הורמון בשם אדרנלין. כשהלחץ הינו נפשי, האדרנל מפריש הורמון בשם קורטיזול.
הסכנה הנמדדת על ידי המוח היא לא ברמה של "יש סכנה" או "אין סכנה". הסכנה היא יחסית לרמות האיום החיצוניות ו/או הפנימיות כפי שנתפסות על ידי המוח. כשאדם נמצא במצב בו פגזים נופלים מסביב לו במצב מלחמה, תשדורת הסכנה הפיזית גבוהה מאד. כשאדם נכנס לראיון קבלה לעבודה והוא מרגיש שקבלה לעבודה זו היא גורלית עבורו, תשדורת הסכנה הפסיכולוגית גבוהה מאד.
דר. סלייה קרא למערכת זו בשם "מערכת הלחץ" והשם הפך להיות פופולרי ובציבור משתמשים בו הרבה פעמים בצורה שאינה מתארת בהכרח את דרך מנגנון הפעולה של מערכת זו.
הנקודה שחשוב לקחת לתשומת הלב היא שמערכת הלחץ מופעלת הרבה פעמים בחיים המודרניים בצורה לא פרופורציונית למצבים בהם היא מופעלת, והיא יכולה להיות מופעלת לאורך זמן וללא הפסקה עד שמצב החירום שאינו בהכרח מצב חירום, מופעל ללא הרף בצורה פסיכולוגית ובחוסר מודעות וגורם להפרשה מוגברת ולא פוסקת של הורמוני הלחץ. זו הופכת להיות דרך הקיום של האדם והוא מקבל אותה כ"דרך הטבעית לחיות". הפרשה מתמדת זו, שבתחילתה נועדה להציל ולשמר את השרידות, הופכת להיות מקור לרעילות ולהיווצרות מחלות, בגוף ובנפש.
בעיות הבריאות הפוטנציאליות אצל המצויין והמצטיין
כשהאחריות לתפעול נכון של מערכת הלחץ נתונה בידי האדם עצמו, הפוטנציאל שלו להישאר בריא ומאוזן, יהיה משמעותית גבוה יותר מאשר זו של האדם שהאחריות לתפעול מערכת הלחץ שלו, נתונה בידי אחרים. לכן, למצויין יש פוטנציאל גבוה יותר לשמור ולשמר את בריאותו התקינה. הוא אדם שחי יותר בתוך עצמו, ומנהל מערכת יחסים עם עצמו בה עומדות בפניו הרבה יותר אפשרויות בחירה באשר למה ואיך לעשות עם הלחץ שלו. התחרות הפנימית שלו בתוך עצמו, הנטייה לפרפקציוניזם והקושי לשים לעצמו גבולות במישורים של מאמץ וזמן, יכולים להפוך לעקב אכילס לגביו. אם הוא שוכח עצמו יותר מידי פעמים, ושוקע לתוך עשייה שאינה נגמרת, לאורך זמן הוא יגביר את קצב הפרשת הקורטיזול, וייטה במוקדם או במאוחר לפתח מחלות.
למצטיין יש פוטנציאל נמוך יותר לשמור ולשמר את בריאותו. כאמור, המצטיין מושפע בצורה משמעותית מאחרים. אלו משבחים אותו ומקלסים אותו. אלו מבקרים אותו ומכוונים אותו. יש עליו לחץ מתמיד להתפשר על נטיותיו הפנימיות והוא חייב לספק תשובות והסברים לאלו שבידם הפוטנציאל לספק לו את ההכרה ואת תווית ההצטיינות. לכן, הפוטנציאל שלו להפריש הורמוני לחץ בהרבה מצבים הינו גבוה, ובמצבים בהם זוכה לביקורות ישירות ו/או מרומזות. הקיום הפסיכולוגי שלו נמצא הרבה יותר פעמים בסכנה בפני עצמו, נושא שלאורך זמן מתחיל להחליש את מערכת החיסון שלו ומכאן הדרך תהיה קצרה יותר לפתח מחלות.
ולסיום
מאד קל לנו לצטט אמיתות לגבי הדרך להיות מאושר. אנחנו שומעים הרבה פעמים שאדם חייב להיות הוא עצמו, ללמוד לאהוב את עצמו, לקבל את עצמו, ואין לי כל ספק באשר לאמת מאחורי אמירות אלו. ועם כל זאת, אנחנו חלק ממרקם חברתי הכולל משפחה, חברים, מקום עבודה. אנחנו מוצפים ממדיה המספרת לנו סיפורים על הצלחה וכישלון ומשפיעה על התפיסה האישית שלנו לגבי מקומנו בתוך החברה בה אנחנו חיים. זהו שטף חזק ופועם שלב אינפורמציה וסוגבטיה.
כדי להישאר בריאים בגוף ובנפש, נדרשת מאיתנו הסתכלות עצמית ברמה היומיומית, לפיה נוכל לתעד לעצמנו מהו מקומנו על הרצף של מצויינות-הצטיינות, מהם הצרכים הפסיכולוגיים שלנו בהקשר לרצף זה ומהם המחירים שאנחנו מוכנים לשלם כדי כדי לדבוק באמת שלנו או להתפשר חלקית על האמת כדי להרגיש יותר חלק מהסביבה בה אנחנו חיים.