כשהחיים שלנו זורמים בצורה שגרתית, עוברים מאירוע לאירוע, עבודה, משפחה, חברים והתקשורת הבינאישית זורמת בצורה יציבה ונורמלית, ללא שינויים דרמטיים אנחנו מרגישים נורמליים. באירוע אחד אנחנו יותר כועסים ובאירוע אחר אנחנו יותר שמחים וכך, מאירוע לאירוע בתוך טווח רגשות ותקשורות קבוע אנחנו חווים יציבות במהלך החיים. ישנם מצבים בהם אנחנו נקלעים למשברים, מחלה, כסף, גירושים ועוד ואז, הטלטלות הרגשיות נחוות חזק יותר ועדיין, אנחנו נשארים בתחום הנורמלי.
וישנם מצבים הקורים לאנשים בהם היציבות הנפשית שלהם אוזלת, נוזלת ונעלמת לחלוטין מתוך חייהםלמרות שפיזית דבר לא השתנה, אלו שחווים טרור נפשי של היעלמות מוחלטת של היציבות הנפשית הנורמלית, מתחילים לראות מראות, אנשים, אירועים, שומעים קולות ודיבורים בצורה שאינה קשורה למציאות. אלו נקראים בשפה המקצועית דלוזיות והלוצינציות, ומאובחנים כסכיזופרניה, ובמציאות של האדם החווה התקפה נפשית כזו, הוא אינו מזהה את האנשים המוכרים לו כמי שהם, אלא רואה אותם כאחרים. אדם במצב זה יכול להרגיש פחד ענק בלתי מוסבר מאדם אחר, מאנשים, ממצבים, להם הוא מעניק במוחו כוחות-על המעוניינים לפגוע בו ולהשמידו. המינוח המקצועי לכך הוא התקף פרנוייה. אנשים המותקפים במצבים נפשיים אלו, התקשורת הבינאישית שלהם הופכת להיות לא ברורה, אין היגיון בדבריהם, דבריהם נשמעים כמו סלט מילים המעורבב ללא הקשר עם תפישות רגשיות מוזרות, קיצוניות, וחילופי רגשות שאינם תואמים לתכנים אותם הם אומרים וממילא אינם קשורים בצורה זו או אחרת לשום נושא ברור.
לפי המודל הרפואי המקובל בחברה המערבית, התמוטטות כזו תלווה באישפוז למטרות הערכה, מתן תרופות אנטי-פסיכוטיות במינונים גבוהים כדי להפחית או להעלים את הסימפטומים ושילוב האדם הסובל בתהליכי תרפיה אישית ו/או קבוצתית על מנת לעזור לו לחזור למצב נורמלי/תפקודי. לחששי, המודל הזה טומן בחובו הרבה בעיות היכולות לפספס את תהליך הריפוי הפוטנציאלי בגלל המהירות באישפוז (האדם מסוכן לעצמו ולאחרים כי איבד מודעות בסיסית לעצמו), מתן התרופות במהירות ובעוצמה לפני שנערכה הערכת נאותה המסבירה את פשר ההתמוטטות הנפשית הזו, ושילוב די מהיר בתרפיות שיכולות להגביר יותר את הנזק מאשר התועלת (כשאדם נתקף בפרנוייה והוא מוכנס לקבוצה טיפולית הוא יכול להגביר את הטראומה שפיתחה את מצבו מלכתחילה).
מכיוון שמטופל במצב נפשי של התמוטטות המערכות הפסיכולוגיות הנורמליות יכול בהחלט להפחיד את סביבתו, הוא יכול גם להפחיד בה במידה גם אנשי מקצוע, ואם אלו אינם יודעים להעריך התמוטטות נפשית בדרך השונה מהמודל הרפואי אותו תיארתי, הם ייטו כמה שיותר מהר לטפל באמצעות הכלים של המודל הרפואי לפני שמבינים מה באמת קורה.
להבין מה באמת קורה דורש מהמטפל להעריך את המטופל שלא דרך משקפי "דיאגנוזה" ולכנות את הבעייה כ "סכיזופרניה", "פרנוייה" פסיכוזה" ועוד תוויות אלא, להתרכז בלהבין את הדינמיקה שהובילה להתקף.
להבנתי ולניסיוני, הרבה אנשים שזכו במתנה האיומה של דיאגנוזה קשה כזו שהשלכותיה יכולות להשפיע על האדם לאורך כל ימי חייו, יכלו להימנע ממתן הדיאגנוזה, להימנע מלהיות מעורבים בטיפולים שאינם נחוצים ולהימנע מלקחת תרופות שלמעשה לא היו נחוצות מלכתחילה ואולי ניתנו בעיקר כדי להקהות את הסימפטומים הקשים.
אני רואה התמוטטות נפשית עם הסימפטומים הנ"ל בעיקר כעייפות נפשית מצטברת בה מערכות ההגנה לא היו מסוגלות לאפשר לאגו לתפקד כסידרו והנפש "פנתה" למנוחה בצורה של התמוטטות. כאשר מטפל יכול להבין ולראות תהליך כזה באור כזה, הוא יכול להנהיג זמנית את המשפחה של המטופל (שברוב המקרים פנתה אל המטפל בבקשת עזרה) למקום של מנוחת הסתכלות וצפייה, הבנת האירועים שקדמו להתמוטטות (ימים, שבועות ואפילו חודשים לפני ההתמוטטות). הוא אמור לעזור למשפחה לאפשר למטופל מנוחה מוחלטת וצפייה במהירות ההתאוששות של המטופל מההתמוטטות. תמיד אפשר לאשפז, לטפל לתת תרופות מאוחר יותר אם אין ברירה, אך לטענתי, ברוב המקרים, אם המטפל מרשה לעצמו להבין את ההיגיון מאחורי גישה זו ויודע מכאן להרגיע את משפחת המטופל ומאפשר להם לעבור תהליך זה בפשטות ביחד עימו, אז יש לו המקום להפעיל מיידית אלמנטים של טיפול אייפק לחיזוק האגו, צבירת כוחות, ביסוס הביטחון המשפחתי/סביבתי של המטופל ועוד אלמנטים השונים מטיפול לטיפול ולעזור למטופל לפתור את האפיזודה הזמנית ולא לקבע אותה לבעייה תמידית.
אני בודק אפשרות של עריכת יום עיון בנושא הנ"ל בתחילת חודש ספטמבר 2014. הניסיון המצטבר שלי בתחום וההתקוממות שלי כנגד ההשפעות הקשות במקרים רבים של המודל הרפואי בתחום, הביאו אותי לכתיבת פוסט זה והרחבת הקשר של נושא זה בתוך טיפול אייפק.
